עונה 7, פרק 13: להתבגר ולהתגבר

"It's been a gift to me, to know when to move on"

פרק אחד לפני סיום הסדרה, וארבע דמויות עוברות מהפך רציני, מתוך סיטואציה שנכפית עליהם ומתוך מעין התבגרות, הבנה והשלמה לגבי הדבר הנכון שיש לעשות. אצל חלקם זו גאולה של ממש, ופתח לעתיד טוב יותר, אצל חלקם הדרך לעולם שכולו אי ודאות.

תחילת הפרק וסופו מכילים בתוכם סימטריה של שתי סצנות הפוכות למדי בכל צד. בפתיחה אנחנו לומדים שדון עדיין מתמודד כל הזמן עם הסוד הגדול שהוא סוחב איתו, ושהוא שיפר את יחסיו עם סאלי (זה הדבר האחד שכנראה עדיין נשאר לו, כי מהר מאוד מבינים שגם את מקאן הוא עזב, וטוב שכך). סאלי עומדת לנסוע לספרד, והחליטה לוותר על משחק ההוקי, שעל הציוד שלו דון שילם לא מעט. "אין לך מושג לגבי כסף", הוא אומר לה. היא מצטיירת בסצנה הזו כמו ילדה מפונקת. גם המצב שלו וגם זה שלה, יגיעו להפך המוחלט שלהם בסיום הפרק.

אבל לפני הדברים החשובים באמת, נתחיל בפיט.  

פיט מוצא את עצמו מגיע לריאיון עבודה במסווה של פגישה שאינה קשורה אליו בכלל. דאק למעשה כופה עליו את הריאיון הזה, והוא הופך להיות מועמד בטוח לעבודה בחברת תעופה יוקרתית במיוחד. בהתחלה הוא מגיב כמו פיט הטיפוסי ולא רוצה לשמוע כלום. הוא מעוניין בעבודה הקיימת שלו, בכסף שהוא אמור לקבל ובטח שלא מוכן להעמיד פנים שיש לו אישה ומשפחה, בשביל עבודה שהוא לא רוצה. אבל דאק לא מוותר.

העלילה של פיט נעה בין פגישות העבודה הללו, לבין חיי המשפחה שלו. מאז פרשת בית הספר, נראה שיחסו לתמי ולטרודי השתנה והוא ממלא את חובותיו כאב, ואפילו נהנה מכך, ושומר על יחסים טובים עם אשתו לשעבר. עד כדי כך, שהוא גם מעז לבקש ממנה לבוא איתו לפגישה ולהעמיד פנים שהם זוג. בשלב מסוים, נראה שפיט אפילו כמה לחזור לחיי המשפחה הישנים, שבהם כל כך זלזל, כשהוא יושב באמצע הלילה לאכול פאי במטבח, במקום לחזור לדירה שלו.

הפעם זה אמיתי, כנראה. טרודי ופיט (צילום מסך)

כשההצעה מתחילה להיות רצינית, ופיט מבין כמה כסף וכח ממתינים לו במשרה החדשה, הוא מנסה לברר עד כמה שווה לו לקחת את הסיכון, כשהוא פוגש את אחיו, שמסתבר שגם הוא נהנה לעסוק בבגידות באשתו. "אני חושב שזה מרגיש טוב ואחר כך זה לא",  פיט אומר ברגע של כנות. זו הפעם הראשונה שאנחנו רואים שהוא באמת מצטער על מה שעולל לטרודי.

באופן מאוד לא מפתיע, בהמשך לאירועי הפרק ומה שקדם לו, פיט עושה את הבלתי ייאמן – הוא מתבגר. הוא מבין שנוצרה עבורו הזדמנות חד פעמית ומדהימה להתחיל מחדש, במקום אחר, בעבודה אחרת, להיות אדם אחר. הוא יכל לקחת את עצמו מניו יורק ולהתחיל הכל לבד, כמו שעשה בלוס אנג'לס, אבל מסתבר שזה לא מה שהוא רוצה. הוא מגיע אל טרודי באמצע הלילה ומבקש ממנה להיות אשתו בשנית. הפעם, זה מרגיש ונראה אמיתי.

על בטי נכפה הגורל הקשה מבין כולם. היא מגלה שהיא חולה מאוד, ושכנראה תמות תוך מספר חודשים. באופן צפוי מאוד, הנרי מגיב בכעס ומנסה לפתור את הבעיות דרך המעמד והקשרים שלו, ואחר כך מנסה לשכנע את בטי לקבל טיפול דרך סאלי. הסצנה הזו מיוחדת מכיוון ששניהם יושבים על המיטה בחדרה של סאלי בפנימייה, וכשהיא מקבלת את הבשורה היא עצובה וכועסת – אבל רק בתחילת העונה ממש, סאלי ישבה באותה נקודה באותו חדר ואמרה "I'd stay here until 1975 if I could get Betty in the ground".

אבל באופן הלא צפוי בכלל, ובניגוד גמור לסאלי והנרי, דווקא כאן בטי מגלה בגרות נפשית מדהימה. במקום ליילל על מר גורלה (מה שאגב, לגיטימי לחלוטין במצבה), היא מחליטה לקבל את הגזירה בהשלמה, לא להלחם ולהתייסר עוד יותר, ומה שהכי מדהים הוא, שכנראה בפעם הראשונה – היא חושבת על טובת הילדים שלה. היא ראתה את אמא שלה גוססת והיא לא רוצה שהם יחוו את אותו הדבר. מי היה מאמין. 

הנרי נלחם, בטי מבינה שזה הסוף. ביי ביי, בירדי (צילום מסך)

באופן הכי שקול, היא מצליחה לקבל החלטות בשלווה כמעט בלתי נסבלת, בעוד כולם סביבה מאבדים את העשתונות. והדבר הכי חשוב – באמצעות השיחה ביניהן והמכתב שמגיע אחריו – בטי מצליחה להגיע סוף סוף להשלמה ביחסיה עם סאלי, שהיו תמיד טעונים ומלאי כעס ועצבים. ואפילו להגיד לה שהיא אוהבת אותה. סאלי מסיימת את הפרק כשהיא כבר לא ילדה מפונקת שלא מכירה בערך הכסף, אלא זו שעליה מוטלת האחריות לדאוג לסידורי הלוויה של אמה, וכנראה גם לאחריות רבה יותר בהמשך.

הסיפור הגדול ביותר בפרק הוא כמובן זה של דון. מאז אירועי הפרק הקודם, דון כנראה המשיך לנסוע ללא מטרה מדויקת (לפי כמות החפצים שלו, נראה שלא תכנן שום דבר מראש) והוא חוצה את ארצות הברית במסע אל אלוהים-יודע-מה. על מקאן והמיליונים הוא ויתר והוא אדם חופשי לחלוטין. מלבד החלומות, כמובן. גם דון נקלע לסיטואציה שלא בשליטתו, כשהרכב שלו מתקלקל והוא נאלץ להשאר באמצע שום מקום באוקלהומה.

העצירה הזו במסע משנה דברים בדון. הוא פוגש באנדי, נער שללא ספק הגיע כדי לגלם את דיק ויטמן של 1970, שמנסה לרמות את דרכו להצלחה בחיים, וגם מצטרף לחבורת חיילים משוחררים בערב התרמה, שבו אמנם מנצלים אותו לתרומה גדולה, אבל גם מצליחים לשחרר אותו ממעמסה גדולה. תחת השכרות והסביבה התומכת והמבינה, דון מספר, כנראה לראשונה בחייו, על התקרית שבה המפקד שלו, דון דרייפר האמיתי, נהרג בגלל רשלנותו. אנחנו מגלים שדון לא רק סוחב את התרמית של חייו, אלא גם את תחושת האשמה על כך שהוא אשם במותו, ושהוא זכה לחזור הביתה בעוד מישהו אחר נהרג בגללו.

נשאר עם מטען רגשי בגודל של זה הפיזי. דון (צילום מסך)

אבל נוכל נשאר נוכל, וברגע שהכסף שנאסף בערב נעלם, דון הוא הראשון והיחיד שאליו פונים, ולא בצורה נעימה. הוא מיד יודע שאנדי הוא האחראי להעלמת הכסף, כי הוא מבין בדיוק איך הראש שלו עובד – הוא היה שם בעצמו. דון אמנם מוציא מאנדי את הכסף באיומים, אבל גם דואג לעתיד שלו. הוא רוצה שלאנדי תהיה חוויה אחרת, קלה יותר מזו שלו. הוא צועק עליו את כל מה שלמד בדרך הקשה ולא יכול להגיד לאף אחד – עד כמה בלתי נסבלים הם החיים בזהות בדויה – ובסופו של דבר, נותן לו התחלה טובה יותר, כשהוא משאיר לו את המכונית. דון מצליח להשתחרר בפרק הזה מכמויות אדירות של מטען. אם בתחילת הפרק הוא נרדף בחלומותיו על ידי העבר, במסע הבלתי מתוכנן הזה הוא מצליח לספר על הרגע הקשה ביותר במלחמה ורגשות האשם שלו, וגם לעזור למישהו אחר להתחיל מחדש בצורה טובה יותר. לכן, כשהוא יושב לבדו בתחנת האוטובוס באמצע שום מקום, הוא מחייך. נראה שהוא יכול, סוף סוף, להמשיך הלאה. 

נקודות למחשבה:

- הסטודנטים שמביאים את בטי למרפאה מכנים אותה Mrs. Robinson, וזה כמובן רפרנס ל"הבוגר". אם בטי לא הייתה מתה, וגלן היה חוזר מהמלחמה, אולי היה אפשר לדמיין להם עתיד שכזה

- מהפכה פמיניסטית? הנרי מדבר עם הרופא על מצבה של בטי. היא יושבת בצד ולא מעורבת בכלל בכל מה שקשור למותה שלה

-אנה דרייפר – סרטן בעצמות. בטי דרייפר – סרטן בעצמות. למזלה של מייגן, הסדרה נגמרת. 

והימור לסיום

בעקבות מותה הצפוי של בטי, ועם כמה רמזים לילדים ומשפחה ששזורים בפרק (בבריכה, בשידור הטלוויזיה) ובשילוב העובדה שלא נשאר לדון שום דבר אחר בחיים, ההימור שלי הוא חיים חדשים עם שלושת ילדיו. אולי בקליפורניה, כמו שתמיד חלם. חיים פשוטים. אבל כמו תמיד בסדרה, אין לדעת. מקווה שהסוף יהיה טוב.

עונה 7, פרק 12: גן העדן של עולם הפרסום

"Where are you headed?"

בפרק הקודם, כשחמישיית השותפים מבינה שהמיזוג עם מקאן הוא עניין גמור, ג'ים הובארט אומר להם שמתו והגיעו לגן העדן של הפרסום. בפרק החדש אנחנו רואים את תוצאות ה"מוות" הזה. כל אחת מהדמויות בהן הוא מתרכז – ג'ואן, רוג'ר, פגי וכמובן דון – אכן עוברת מוות מסוים וצריכה להתמודד עם המצב החדש, שהוא הכל חוץ מגן עדן, וכל אחת מהן נמצאת על הסקאלה שבין חוסר עתיד מוחלט בחברה לבין הזדמנות להצלחה בעולם החדש (ג'ואן ופגי בקצוות, רוג'ר ודון באמצע). אווירת המוות, כמו הרבה פעמים בסדרה, ממשיכה לרחף, בהמשך לאנלוגיה של הובארט, במהלך הפרק.

התחושה הראשונה שמתקבלת מהמעבר היא של ניתוק מוחלט. כל אחד ואחד מעובדי החברה הישנה מוצא את עצמו בקומה נפרדת, בלי יותר מדי קשר לאחרים (וזה למרות שבפרק הקודם הובטחה להם קומה משלהם) וכל זהות שהייתה לחברת סטרלינג קופר ושות', נמחקה לחלוטין. כל דמות שפוגשת דמות אחרת, מופתעת מאוד, והקשר ביניהן כבר לא קיים. כולם אבודים לגמרי, ואפילו דון לא זוכר באיזו קומה הוא אמור לרדת מהמעלית (באופן מדהים וכנראה סמלי למדי, היחידה שפורחת לחלוטין והופכת לאדם היעיל ביותר בחברה, היא מרדית, המזכירה שלא מצטיינת לרוב בחכמת יתר).

כמו שחששה בפרק הקודם, ג'ואן לא מצליחה למצוא את עצמה במקום החדש. מבחינת מנטליות, היא מוחזרת עשר שנים אחורה, והעובדים האחרים רואים בה "בת" בלבד. אפילו לא "אישה". הם לא יקבלו ממנה הוראות, הם לא יעזרו לה והם בטח לא יקחו אותה ברצינות. כשהיא מנסה לבקש עזרה, היא נתקלת בהטרדה מינית ובסופו של דבר, כשהיא מנסה לפנות לג'ים הובארט, הוא אומר לה חד וחלק: המעמד שהיה לך בעבר כשותפה, לא שווה פה כלום. כל ההתקדמות האדירה שג'ואן עשתה בשנים האחרונות – שהייתה כרוכה, כידוע, גם בלילה האומלל ההוא שהשיג לחברה את יגואר – נמחקה לגמרי. היא שוב הבחורה הקטנה שאפשר לנפנף בשקט, וגם כשהיא מנסה לאיים בתביעה משפטית, היא מפסידה. הכניעה של ג'ואן נובעת אך ורק מסיבה אחת, שחוזרת ותוקפת אותה שוב ושוב במהלך הסדרה – היא שייכת לדור הישן. היא לא פגי (שאליה עוד נגיע) ולא משנה כמה היא תתקדם, הנשיות שלה תמיד תעצור אותה בסופו של דבר.

אחד מני רבים. דון (צילום מסך)

למרות שהוא תמיד העניין המרכזי, דון הוא הפעם לא מרכז הפרק, בעיני. אבל גם במקרה שלו, המעבר לעולם החדש הוא טראומטי ביותר. לאחר שהוא מקבל יחס של מלך מג'ים, ומובהר לו שהוא מגיע כדי להעלות את הרמה בחברה, הוא מגלה שאותן מילים ממש נאמרו גם לטד צ'ו. הוא מקבל את הרושם שקניית סוכנות שלמה כדי לקבל את "מילר" התבצעה אך ורק בשבילו, אבל כשהוא מגיע לפגישה עם הלקוח, הוא מגלה שהוא רק אחד בתוך חדר מלא מנהלי קריאייטיב שהוזמנו אליה. אם חשבנו שאחרי האישה, הדירה והחברה שהקים, כבר לא נשאר לדון דרייפר מה לאבד, הנה אנחנו מגלים שדון מאבד בפרק הזה את הדבר שהפך אותו למי שהוא – הייחודיות שלו. לא משנה באיזה מצב הוא היה, דון תמיד קיבל יחס של נכס, של גאון קריאייטיבי, וזה מה ששם אותו במרכז הסדרה מהרגע הראשון שלה. והנה, ברגע אחד, הוא מגלה שיש עוד עשרות כמוהו.

דון מחפש את עצמו בשני מקומות. הוא הולך קודם אל בטי, שם אנחנו מגלים שבהיעדרו של הנרי, היחסים ביניהם דווקא נעימים וטובים. אבל אלו יחסים של השלמה בלבד, ודון לא מוצא את עצמו גם שם, מכיוון שהילדים לא נמצאים בבית, ובטי היא לא העתיד שלו, היא העבר. אגב, בניגוד אליו, היא כנראה מצאה סוף סוף את דרכה, ולראשונה מאז תחילת הסדרה, עושה בדיוק את מה שהיא רוצה.

דון פונה אל מה שנדמה לו שיכול להיות העתיד שלו, וזו דיאנה. דיאנה היא סוג של רוח רפאים שדון ממשיך לרדוף אחריו שוב ושוב, למרות שהיא ממשיכה להיעלם. בדרך אליה, דון רואה עוד רוח – קופר. הרוח של קופר, שכמובן מבטאת את מה שדון חושב, אומרת לו חד וחלק – היא לא מעוניינת בך, אל תעשה את זה. אבל דון נלחם בעצמו וממשיך. אבל גם בבית של דיאנה, אחרי שהוא מנסה את הטריק האהוב עליו, של להציג זהות אחרת, הוא מגלה בדיוק את מה שגילה במשרד – יש כל כך הרבה כמוך. כשדון עושה את דרכו בחזרה, הוא אוסף נווד בדרך. הוא לא ממהר לשום מקום, אין לו ממש בשביל מה לחזור. ההקבלה בין השניים ברורה, ואם זה לא היה מספיק, שיר הסיום אומר לנו שממש כמו מייג'ור טום, גם דון נותר "מרחף" בחלל שאין בו כלום.

מנצחת, בתנאים שלה. פגי (צילום מסך)

אבל הסיפור הבאמת מעניין בפרק היה זה של רוג'ר ופגי, שני האנשים שהכי מסמלים את העבר והעתיד בסדרה. שניהם נשארים במשרד הישן משתי סיבות הפוכות – הוא לא מוכן לעזוב ולה עדיין אין מקום במשרדים החדשים. המפגש בין שניהם מתחיל כחוויה מיותרת עבור פגי, ומסתיים במעין טקס חניכה לעולם החדש שלה. רוג'ר תורם לאווירת הרפאים במשרד, כשהוא מנגן באורגן, ומדבר על המקום ועל מפעל חייו שנהרס ברגע. הוא מספר לה עד כמה קשה לו להרפות, והיא דווקא רואה עתיד מרגש לפניה. בסופו של דבר, רוג'ר נותן לה את המתנה הכי טובה לדרך – את ההבנה שהיא לא צריכה לרצות את מקאן והם יכולים לחכות לה, שהיא לא צריכה לגרום לגברים להרגיש נוח לידה, את היכולת להרגיש בטוחה בעצמה, והכי חשוב – את התמונה של קופר, שכולה אומרת את ההפך הגמור ממה שפגי הייתה עד היום – לא אכפת לי מה תחשבו עלי.

וזו בדיוק הגישה שבה היא נכנסת למשרד החדש. בתחילת הפרק, גם את פגי מנסים להחזיר לאחור – היא מקבלת יחס של מזכירה, היא מוזמנת לעבוד בדיוק במקום בו היא התחילה את הקריירה – יחד עם כל המזכירות – אבל בניגוד לג'ואן (שגם היא, אגב, מקבלת דחיפה מרוג'ר - רק לכיוון השני), לא רק שהיא לא נכנעת, היא מצליחה לכבוש את היעד בתנאים שלה.

כמו בפעמים קודמות, שוב אנחנו רואים כאן את ההבדל בין פגי לג'ואן. סצנת הכניסה המדהימה של פגי סמוכה לסצנת היציאה של ג'ואן, אחת מנצחת והשנייה מפסידה. פגי היא זו שמשדרת "אל תתעסקו איתי", בעוד ג'ואן שוב מוגבלת על ידי הסביבה שלה. העתיד בפנים, העבר בחוץ. לא לכולם יש מקום בגן העדן של עולם הפרסום. 

נקודות למחשבה

- לא שלי, אבל מעניין: בטי קוראת את "Dora: An analysis of a case of hysteria" של פרויד. דורה הייתה מי שסבלה מהטרדה מינית, אך אובחנה כלוקה בהיסטריה נשית על ידי ד"ר פרויד. מסלול דומה עוברת ג'ואן בפרק.

- קופר מעולם לא קרא את "בדרכים", מכיוון שספר כל כך ביטניקי להחריד לא מתאים לאופי שלו, והוא יודע את זה. דון מנסה להשוות את המסע שלו לזה של גיבורי הספר, אבל הוא הרי הגיבור העשיר במכונית היקרה – וגם הוא רחוק מאוד מהדמויות הללו, והוא יודע את זה כי קופר, בראשו, לועג לו.

- ההבדל בין היציאה של פגי עם ארגז החפצים שלה, מהמשרד הישן, לבין הכניסה שלה עם אותו ארגז למשרד החדש, מדהים למדי. הלבוש, הגישה, הלחץ שהיא משדרת בהתחלה לעומת הנינוחות בסיום, המבטים המודאגים לכל עבר לעומת משקפי השמש הקשוחים. נפלא.

- דון אומר שהוא מחפש את דיאנה כי "היא נראתה כל כך אבודה", אבל הוא זה שבאמת אבוד. 

אין עתידות, יש שאלות

- האם בשני הפרקים האחרונים שנשארו, לא נראה יותר את ג'ואן?

- האם פגי תצליח לשמור על האישיות החדשה שיצרה, וסוף סוף להפוך לאשה הבטוחה בעצמה?

- והאם דון ימצא את עצמו איפשהו בעולם, או שימשיך לאבד עוד ועוד?

והפרומו

לפרק הבא

עונה 7, פרק 8: כולם רוצים יותר

"That's not a coincidence, that’s a sign"

-"Of what?"

"The life not lived"

למרות שהוא באמצע העונה, הפרק החדש מתחיל כמו פתיחת עונה לכל דבר. הפרק הקודם התרחש ביוני 1969, ולמרות שאין התייחסות מדויקת לתאריך, נראה שקפצנו כמה חודשים קדימה, והשינויים שהתחוללו במקום ניכרים. החברה כבר נמכרה למקאן אריקסון, השותפים קיבלו את המיליונים שלהם, ג'ים קאטלר ולו אייברי נעלמו, ולפי הסגנון (והשפמים האיומים של רוג'ר וטד) נראה שגם אם 1970 עוד לא התחילה – היא בהחלט בפתח.

הפרק, שנקרא "פיצויים" נפתח בשיר "Is that all there is?" של פגי לי, ושניהם יחד מסגירים די מיידית את הנושא שכולם מסתובבים סביבו בפרק הזה. אחרי הסערה הגדולה בחברה, כולם מצאו את מקומם ומתחילים לחפש קצת יותר ממה שיש להם בחיים. אבל כמו תמיד ב"מד מן", השאיפה לשינוי כנראה לא תביא לשינוי עצמו, בטח שלא בקלות, וכולם חוזרים למה שהם יודעים לעשות, גם אם הבחירה מאמללת את חייהם יותר ויותר.

דון כבר לא צריך להלחם על מקומו בחברה. הוא חזר למשרד הישן שלו והוא שוב זה שמנהל את העניינים בקריאייטיב, ואת העובדה הזו אפשר לראות כבר בסצינה הראשונה. הוא ורוג'ר מבלים יחד עם כמה נשים, וקל לראות עד כמה דון הופך לרוג'ר השני – גם דון מתגרש עכשיו בפעם השנייה, בדיוק כמו רוג'ר, וגם הוא מוותר ופונה לחיי השכרות והנשים המזדמנות (דיילות, מלצריות, דוגמניות וכנראה כל מי שמעוניינת), והפעם גם אין שום אשה חוקית שתעמוד בדרכו, ולכן הוא יכול להתמסר לחיים האלה ולהביא אותם לתוך ביתו.

הופכים דומים יותר ויותר. דון ורוג'ר מבלים (צילום מהאתר הרשמי)

אבל כנראה שגם אם הוא לא מודע לכך, דון רוצה יותר. לכן הוא חולם על רייצ'ל, המאהבת היחידה שלו שהוא באמת אהב, ואיתה רצה גם לברוח. בחלום, רייצ'ל אומרת לו "אני אמורה להגיד לך שהחמצת את הטיסה שלך", ומיד לאחר מכן דון מגלה שהיא מתה – הוא החמיץ אותה, ואת ההזדמנות שלו, והפעם לתמיד. כל שנותר לו הוא לנסות ולהבין מה קרה לה (ואולי גם להבין שאסור לו לפספס הזדמנויות נוספות לשפר את חייו, אבל כשמדובר בדון, הסיכויים לא גדולים). "היא חייתה את החיים שהיא רצתה, והיה לה הכל", אומרת אחותה של רייצ'ל. דון הוא המקרה ההפוך בדיוק. דון מנסה לחפש תשובות אצל המלצרית שהוא מכיר או לא מכיר בדיינר, והיא אומרת לו ש"אולי חלמת עליה תמיד". "אולי", מסכים דון. אולי הוא לא היה מודע לחלומות שלו עד שנהיה מאוחר מדי.

נראה שג'ואן גם סיימה את המלחמות שלה. היא שותפה בחברה, היא תקציבאית שרחוקה שנות אור מתפקיד המזכירה והיא בעיקר עשירה מאוד, אחרי מכירת החברה. אבל דווקא בפגישה עסקית, ג'ואן מקבלת יחס משפיל (שפעם היה בשבילה עניין שבשגרה) שמזכיר לה שלא משנה כמה היא תנסה לצאת ממשבצת הבחורה הסקסית, ולהיראות מקצועית, תמיד יהיה מי שישיב אותה לשם. גם ג'ואן רוצה יותר, אבל עם כל צעד שהיא מתקדמת, יש גם מכשולים קשים מאוד. ג'ואן ופגי שוב מתווכחות במעלית, כמו שכבר ראינו בעבר, ופגי אפילו מעזה לטעון שג'ואן מבקשת יחס סקסיסטי בגלל צורת הלבוש שלה. אבל בניגוד לפעמים קודמות, הפעם ג'ואן נמצאת בעמדת כח על פני פגי – היא שותפה, היא מיליונרית (כמו שפגי ציינה במרמור) ולכן כשהיא מקבלת טלפון ממקאן, במקום לעשות את מה שהיא הכי רוצה – להעמיד את מי שמשפיל אותה במקומו, להתעצבן ולדרוש את הכבוד שמגיע לה, היא בוחרת בפתרון הקל יותר, ויוצאת "להתנקם" בפגי על ידי קניית בגדים יקרים. יותר מכך, היא בוחרת בחנות בה היא עבדה בעבר, כדי להוכיח לעצמה כמה היא התקדמה בחיים.

שוב מריבה במעלית, אבל הפעם יחסי הכוחות אחרים. פגי וג'ואן (צילום מהאתר הרשמי)

מכירת החברה למקאן, שהייתה אמורה לעבור ללא התערבות מיוחדת מצד משרד הפרסום הענק, גובה מחיר מקן, שלא רק שאינו שותף ולא קיבל שום דבר מהרכישה, אלא גם מפוטר. במכירת סטרלינג קופר, ממנה ברח דון ובעקבותיה הקים את SCDP, קן נשאר בעבודתו והפך לעובד של מקאן, עד שהצטרף למשרד החדש. על ה"בגידה" הזו הוא משלם כעת. קן חושב שהוא ראה סימן בכך שאשתו ביקשה ממנו לעזוב את העבודה ומיד אחריה הוא מפוטר, הוא מבין שהוא צריך לחיות את החיים כמו שהוא רוצה, להיות יותר מתקציבאי שלא אוהב את העבודה שלו, ושההזדמנות שלו הגיעה. אבל רגע לפני שהוא בוחר להגשים את החלומות שלו, קן בוחר דווקא בנקמה – הוא הופך להיות הלקוח ומתכנן למרר את חייהם של רוג'ר ופיט. אלו בהחלט לא החיים שהוא רוצה, אבל כנראה שכרגע הרצון להעניש את מי שהשפיל אותו, חזק יותר.

האחרונה שמחפשת חיים אחרים היא פגי. בתחילת העונה כבר ראינו עד כמה היא בודדה ואומללה, ואנחנו יודעים שפגי כבר ויתרה על התחום הרומנטי כמעט לחלוטין. להצעה לצאת לדייט היא מוותרת מיד, אבל דווקא המריבה עם ג'ואן, שמזכירה לה שאליה אף אחד לא מתייחס כאל בחורה מושכת, גורמת לה לרצות להשיג את מה שאין לה. זה מתחיל בבחור, אבל ממשיך לחלומות שלה – חופשה, שלא לקחה מעולם, הנסיעה לפריז שעליה היא כנראה חושבת כבר שנים. פגי כל כך נואשת לשינוי שהיא מוכנה לקום ולנסוע לחו"ל באופן ספונטני, עם בחור שהיא בקושי מכירה, אבל כמובן שזו לא פגי האמיתית, וברגע שהשפעת האלכוהול פגה, היא מוצאת את עצמה באותו מקום, באותו מצב. הרחק מפריז ומהחלומות, ובתחושת בושה על הדרך שבה התנהגה. בשליטה מלאה וללא שמץ של הרפתקנות. רגע לפני סיום הסדרה, זו ההזדמנות האחרונה של הדמויות לשנות את חייהן ולהיות מאושרות באמת. עד עכשיו, הכשלונות עולים על ההצלחות. האם הן ישיגו את מה שהן מחפשות?

נקודות למחשבה

- דון חזר למשרד הישן שלו, אבל תלה את דגל ה"מטס" של ליין פרייס גם שם

- רוג'ר מכנה את המלצרית "מילדרד פירס" – דמות מספר וסרט, שהופכת למלצרית אחרי גירושין שמובילים אותה לחיי עוני

- על מה דון חושב כשהוא נכנס הביתה, שגורם לו לכבות את האור? (מייגן?)

- המלצרית קוראת את The 42nd Parallel מתוך טרילוגיית USA של ג'ון דוס פסוס. אני לא מכירה את הסיפור, אשמח אם מישהו יספר לי איך הוא רלוונטי לפרק

- לא בדקתי, אבל יש מי שאומר שנאום ניקסון שבפרק מתרחש כבר ב - 1970 ולכן עברנו לעשור החדש

אין עתידות, יש שאלות

- מה יהיה עם המוות שרודף את הסדרה שוב ושוב? האם דמות מרכזית תמות לקראת סיום?

- האם פגי סוף סוף מצאה אהבה?

- האם נראה שינוי אמיתי ורציני אצל הדמויות, או שהסוף יהיה צפוי, וכולם ימשיכו באותה דרך ללא מוצא?

והפרומו

לפרק הבא

עונה 7, פרק 7: עתיד

"The world will never be the same, in some ways"

הפרק השביעי והאחרון לחצי העונה השביעית מתרחש על רקע הנחיתה על הירח. היום ההיסטורי של 20 ביולי 1969 הביא את העתיד לארה"ב ולעולם כולו, וגם בסדרה מתחילים להפרד מהעבר, האנשים וההרגלים שמייצגים אותו, ולהמשיך הלאה. זה מתבטא בעיקר, כמובן, דרך דון.

עד היום, העבר של הדמויות הביא אותן למקומות רעים מאוד – את פגי אנחנו רואים מתחילת העונה רק בסיטואציות של צער, עצב ומרמור. היא לא מרוצה לעולם. נראה שרוג'ר הפך להיות חסר תועלת או תפקיד ממשי במשרד, ובבית איבד לגמרי כל דרך או משמעות. טד שונא את חייו החדשים בלוס אנג'לס. הוא רוצה לעזוב את עולם הפרסום, ואולי אפילו את העולם בכלל. מייגן מנסה להלחם כל הזמן על אהבה מדון, גם בדרכים נואשות ביותר וסאלי הפכה לנערה צינית מאוד, שלא מראה ולו רגע אחד של שמחה או גישה חיובית. כל זה משתנה בפרק השביעי.

האירוע הסמלי ביותר בפרק הוא מותו של ברט קופר. בדיוק בערב שבו ניל ארמסטרונג הולך על הירח, לקופר, שמשמש כדינוזאור המשרדי, אדם מתקופה אחרת שלא ברור מה הוא עוד עושה במשרד, כבר אין מקום בעולם שהולך אל העתיד. אבל ממש לפני שהוא מת בפתאומיות, הוא מספיק להסביר לרוג'ר על מנהיגות, ולעורר אותו להשתנות.

משמעות מותו של קופר היא שדון יפוטר מהחברה, ולכן במטרה לשמור עליו, רוג'ר מבין שזה הזמן שלו לקחת את העניינים לידיים. הוא זה שצריך לקבוע את עתיד החברה, ולכן הוא נפגש עם ג'ים הוברט ממקאן ולוקח צעד אמיץ – משכנע אותו לרכוש את משרד הפרסום. כדי שנדע שהוא אכן המנהיג החדש, הוא גם משתמש בביטוי "יש לי חזון" – בדיוק המילה בה קופר השתמש כדי לתאר את ג'ים קאטלר כמנהיג.  

דון חושש שהוא עומד להיות מפוטר, ולכן מעביר את הפרזנטציה שלו אל פגי. עד עכשיו פגי הייתה "קול האמהות" בלבד, העזר כנגדו של דון, ולא השחקנית הראשית. אבל בדיוק בסמוך לעזיבה המתוכננת של "הבן שלה", חוליו, היא יוצאת ממשבצת האמא, האישה, והופכת לזו שמובילה את הישיבה (שבה כל אנשי העסקים הם גברים, והאשה הנוספת היחידה בחדר היא מזכירה). פגי מצליחה להגיע להישג ראשון בעונה הזו, בכך שהיא משיגה את תקציב הענק של בורגר שף בעצמה, וסוף סוף נראית מרוצה באמת. למרות שג'ים קאטלר לא מפסיק לקשקש על המחשב החדש שלו, לנו – וגם לדון – ברור שפגי היא העתיד האמיתי של סטרלינג קופר ושות'.

העתיד האמיתי בחברה. פגי (צילום מהאתר הרשמי)

סאלי, מתוקף היותה נערה צעירה, מסמלת גם היא את העתיד. אבל היא כל כך אדישה ועצובה, ששום דבר לא מרגש אותה. לסאלי קורה משהו מעניין בזמן הצפייה בנחיתה על הירח. כשהיא קוראת לבובי וג'ין להכנס הביתה, היא מתרגשת ממה שעומד לקרות, אך כשהנער שמוצא חן בעיניה אומר שזה "סתם בזבוז של כסף", היא מיד חוזרת על דבריו באוזני דון, כדי להסביר עד כמה לא אכפת לה מהמעמד. דון מבקש ממנה לא להיות כל כך צינית, ובסופו של דבר היא מקבלת את העצה שלו, ובוחרת לנשק דווקא את הילד שמראה לה את הכוכבים והחלל, ולא את הנער השלילי שעניין אותה עד עכשיו. בעצם אנחנו מגלים שסאלי עדיין נשארת הילדה הסקרנית והשמחה שהיא הייתה, אבל מאמצת את הגישה הצינית, כי היא מרגישה צורך להיות כמו כולם (בדיוק כמו בפנימייה, שבה אימצה את התנהגות הבנות האחרות במהירות רבה). מי שמשחרר אותה מהתפיסה הזו, גם אם (אולי) רק לרגע, זה דון.

בסוף הפרק, דון מדמיין את קופר שר "The best things in life are free" וזה כנראה מה שדון מתחיל, סוף סוף, להבין. בפרק הזה, דון הצליח לגרום לכל כך הרבה דברים טובים (הקלה, הצלחה, רגש, אחריות) ולשנות תפיסה אצל כמה אנשים, בכך שפשוט יצא נגד האופי הרגיל שלו, שעד היום הביא לו מלחמות ואכזבות. האושר של הסובבים אותו לא רק ניתן בחינם, אלא גם משחרר אותם ואותו לחופשי.

שחרור, הקלה, רגש - חינם. מופע הסיום של קופר

בפרק הזה, דון לא התנהג באופן הטיפוסי לו. הוא יכל להלחם על מקומו בחברה ולהעביר את הפרזנטציה כדי להראות לכולם עד כמה הוא נחוץ, אבל בחר לוותר על האגו למען פגי, והעתיד שלה. הוא יכל להתעקש ולהמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר עם מייגן, אבל בחר לוותר גם עליה, כדי שיהיה לה טוב יותר בלעדיו. הוא יכל לפתוח במריבה נוספת עם טד צ'ו ולנסות לכפות עליו את הסכם מכירת החברה, אבל בחר לחשוף בפניו ובפני כל השותפים, את החולשה והעצב שבחוסר עבודה, ולרגע ויתר על התדמית הקשוחה שלו, כדי שטד לא יהיה אומלל אפילו יותר. הוא אפילו הצליח לשחרר את ההתעקשות שלו שלא להצטרף למקאן לעולם. אותו דון שהעדיף להקים חברה חדשה ולא לחבור למשרד הפרסום שרדף אחריו שוב ושוב, מחליט סוף סוף לוותר, כדי להשיג את השקט שהוא מייחל לו. הוויתור הזה גורם לדון בעצם לחסל את כל מי ומה שהוא היה בעבר, למען העתיד של כולם. דון הישן, בדיוק כמו קופר, כבר לא רלוונטי. 

נקודות למחשבה

- דון אומר לפגי שהוא חוזר לעבוד, אבל כל סצנת הסיום שלו עם קופר מתרחשת כשהוא עומד מחוץ למשרד הישן שלו (של לו, היום), ולא מחוץ למשרד של ליין. כנראה כרמז לכך שדון בדרך חזרה למקומו הטבעי

- עוד התייחסות לאנשי העבר שנגמר - מייגן הולכת לראות את "חבורת הפראים" של סם פקינפה – סרט על חבורת פורעי חוק במערב הפרוע, שיוצאים להרפתקה אחרונה לפני שהעולם שהכירו נעלם סופית.  

אין עתידות, יש שאלות

- מה יעלה בגורל החברה לאחר שיעברו לשליטת מקאן?

- האם נפטרנו מלו אייברי וג'ים קאטלר המעיקים?

- האם הפעם דון ומייגן באמת נפרדו סופית?

- והאם דון יחזור לגדולתו או שהסדרה תיגמר במפלתו המוחלטת?


והפרומו
לחצי השני של העונה

עונה 7, פרק 4: סדר חדש

"There's no hierarchy, man"
- "Believe me, there's always a hierarchy"

עד עכשיו, שנות השישים חילחלו לעולם של סטרלינג קופר לדורותיה במהלך הסדרה, ברמזים קטנים. לבוש עדכני פה, קצת סמים שם, אזכורים להיפים, שחורים שמתקבלים בחברה קצת יותר וכמובן אירועים היסטוריים שמשפיעים על העלילה. אך בפרק הזה, סוף סוף מתרחשת מהפכה של ממש בעולם של הדמויות, והיא נכנסת למשרדים ולחיים האישיים שלהן והופכת אותם. הפרק הרביעי מציג בפנינו עולם חדש, סדר חדש והיררכיה ישנה שנעלמה, ונסיונות כושלים להלחם בה ולהשיב את המצב הקיים. מה שלא יהיה בהמשך, ברור שהעולם של מד מן כפי שהכרנו אותו בעבר, משתנה לחלוטין בפרק הזה, ושום דבר כבר לא יהיה דומה למה שהיה.

פיט פוגש את ג'ורג', לקוח לשעבר, שעבד בויקס, החברה של אבא של טרודי. למרות שפיט מספר לו שהוא וטרודי כבר גרושים כמעט באופן רשמי, מעניין לראות שהוא גם מציג את בוני כ"סוכנת הנדל"ן שלי", גם קורא לטום "החותן שלי" וגם, בעיקר, נראה בהלם על כך שטום עבר התקף לב וטרודי לא מילאה את תפקידה כאשתו האומללה והתקשרה לעדכן אותו. למרות שפיט חי בעולם חדש לחלוטין, הוא עדיין מצפה מהעולם הישן להתקיים.

במהלך סמלי למדי, המחשב החדש של הארי קריין מותקן במה שהיה פעם חדר הקריאייטיב. המוחות האנושיים מפנים את מקומם לטכנולוגיה (אם כי הטכנולוגיה עדיין כל כך מיושנת שהיא זקוקה לחדר שלם) ואנחנו רואים שהארי השיג את מה שרצה בכך שחתר דרך הנסיונות הישנים שלו להשיג את המחשב – בבקשה מהממונים עליו – והלך לבוס החדש בפועל, ג'ים קאטלר. הקרייאייטיב מפנה את מקומו כמלך של החברה, והמחשב תופס את מקומו.

מרגרט, בתו של רוג'ר, שכבר ראינו רמזים לשינויים שחלים בה, עוזבת את הבית, את הבעל והבן, ומצטרפת לקומונה של היפים, שבניגוד מוחלט להתקדמות הטכנולוגית בעיר – מחליטה לחיות כמעט ללא שום טכנולוגיה. מרגרט עוזבת את כל הסדר הישן – משפחה, קידמה, רדיפה אחרי כסף ומילוי התפקיד המצופה ממנה כרעייה וכאם – ובוחרת לחיות את חייה כפי שהיא רוצה. כמובן שרוג'ר ומונה לא מסוגלים אפילו להבין את המצב הזה, ומאשימים את ברוקס, בעלה של מרגרט, בכך שהיא ברחה. הרי לא ייתכן שיש סיבה אחרת לאומללות שלה. גם כשמרגרט מעמתת את מונה עם האמת – את היית אומללה בדיוק כמוני – מונה מסרבת להבין את המצב ובוחרת לעזוב.

בעולם שבו אין צורך בכסף, או בטכנולוגיה, רוג'ר חסר תועלת. רוג'ר, מרגרט והיפים נבחרים (תמונה מהאתר הרשמי)

רוג'ר מנסה להבין את בתו, או לפחות מעמיד פנים שהוא מנסה, ולרגע נראה שהוא באמת מבין מדוע הבת שלו בחרה לעזוב הכל. אבל מה ששובר את רוג'ר, בסופו של דבר, זו העובדה שמרגרט עוזבת אותו, אבא שלה, באמצע הלילה, ונעלמת עם בחור שכמובן אינו בעלה, שבא לחפש סקס באמצע הלילה וגם מצא אותו. "את לא יכולה לעזוב הכל ולעשות מה שאת רוצה", הוא אומר לה, "את אמא". העובדה שמרגרט בחרה לוותר על תפקידה כאמא וכרעייה, כפי שנדרש ממנה בעולם הישן, ולבחור לחיות כאשה, עם מי שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה – לא מצליחה להיות מקובלת עליו. וזה למרות שהוא בעצמו עשה לה את זה כילדה, אבל הוא גבר, והעולם שלו קיבל גברים שבוגדים ולא מבלים עם בנותיהם הקטנות.

אבל לרוג'ר כבר מזמן אין כח או השפעה על הילדה שלו. היא כבר לא קטנה, והדבר היחיד שהוא נתן לה בחייו – כסף – כבר לא קונה אותה. אין לרוג'ר שום דרך להחזיר את המצב לקדמותו. הוא, וכל מה שהוא מסמל, חסרי תועלת מולה ומול העולם החדש שבו היא בחרה.

המפגש של פיט עם ג'ורג' מוליד נסיון להשיג לקוח חדש, בורגר שף. לאחר שטד ממש לא מוכן להגיע לניו יורק כדי לטפל בלקוח – בגלל פגי, כמובן, הוא מעביר אותו אליה, מן הסתם מתוך רגשות אשמה. פיט ורוג'ר מצליחים להכניס את דון, שמסתבר שפשוט עבר מלהיות מובטל בבית, ללהיות מובטל במשרד – למשימה, ולו נכנס ללחץ (בדיוק כמו שהוא נלחץ כשהוא חושב לרגע שטד חוזר, אגב). כדי לחסל כל סיכוי שדון יהיה אחראי למשהו, וכדי להביא את דון למצב מביך ביותר, הוא דואג מיד שפגי תהיה האחראית הרשמית לטיפול הקריאייטיבי בלקוח, והוא עושה את זה באמצעות העלאה בשכר. כך, הוא בטוח, אין לו מה לדאוג לגבי דון, ואין לו גם מה לדאוג שפגי, שהתלוננה בתחילת הפרק על כך שהוא לא יודע איך להיות קריאייטיבי, תלך לחפש מענה אצל מי שכן יודע – וזה כמובן דון.

ואכן, המצב מביך ביותר כשפגי, שהשנאה שלה לדון לא מאפשרת לה ללכת אליו ולדבר איתו בשקט על הסיטואציה שאליה נקלעה כדי לקבל את הבנתו, מחליטה לחתור תחת הסדר הישן בעצמה, בכך שהיא הופכת להיות הבוס ומדברת עם דון כאילו הוא היה הקופירייטר והיא מנהלת הקריאייטיב, ולא להפך, כפי שהיה תמיד. דון לא צריך לומר כלום כדי שנראה עד כמה הוא פגוע ומושפל. ודי בצדק. הוא מנסה להשיב את כבודו האבוד, כשהוא מבין שהחברה שמתקינה את המחשב במשרדים היא לקוח פוטנציאלי גדול, ואז מגיעה ההשפלה השנייה שלו, מברט קופר. קופר, שבעצמו אדם שלא עושה כלום במשרדים, מעז לומר לדון בפרצוף שהוא לא רוצה אותו שם. הוא די מודה שהמגבלות שניתנו לו נועדו לגרום לו לדחות את העבודה, ושהעובדה שהוא קיבל משרד של אדם מת אינה מקרית בכלל. 

הגיע הזמן להתעורר. דון ופרדי (צילום מהאתר הרשמי)

בשלב הזה דון מאבד את הסבלנות, ומחליט בעצמו לצאת נגד הממונים עליו. הוא מבריח בקבוק ומשתכר בעבודה, בניגוד לתנאים שהבטיח לעמוד בהם, ומסכן את מעמדו בחברה. הוא רואה את דגל המטס של ליין שמצא במשרד, ושתלה על הקיר (לאות אזהרה? מעין סימן שמרחף מעליו ומזכיר את הגורל שצפוי לו?) ומתקשר לפרדי ראמסון. הידידות בין השניים אינה מקרית כמובן, פרדי הוא אלכוהוליסט בעצמו שעבר גמילה, והוא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לדון כרגע, מה שמעלה את השאלה האם ההחלטה להתקשר אליו הייתה תמימה, או בעצם סוג של קריאה לעזרה כלפי האדם היחיד שיכול לתת לו אותה.

בזכות השיחה בין פגי לג'ואן, דון מצליח לחמוק החוצה בלי שג'ואן תראה אותו שיכור לחלוטין בדרכו החוצה. מה שמוביל לכך שהמפלה של דון הרבה יותר מורכבת מסתם תפיסה במשרד שהייתה מובילה לפיטוריו. הבעיה של דון היא עם עצמו ולא עם שום גורם חיצוני, וזה מה שפרדי מסביר לו כשהוא מתעורר בבוקר, עדיין הלום אלכוהול וכועס על המצב. פרדי מבין עד כמה דון מושפל מהצורך לעבוד תחת פגי, אבל מסביר לו את המציאות – זה המצב החדש. אתה יכול להתנגד לו וליפול לתהום, או להשלים איתו ולהרוויח את העבודה והמעמד שלך בחזרה. הימים בהם דון דרייפר יכל לעשות מה שהוא רוצה ולהיות מלך החברה נגמרו ואינם. רוצה להצליח שוב? תתחיל מלהיות קופירייטר רגיל. הגיע הזמן להתעורר, ולא רק לבוקר החדש.

ובפעם המי יודע כמה, דון שוב מפתיע אותנו ומקבל על עצמו את העולם החדש. הוא מגיע למשרד בבוקר, בדיוק כשהמחשב המהולל מגיע גם הוא. בקטע הזה בדיוק כדאי לחשוב על מילותיו של טכנאי המחשבים, לויד, על כך שהוא לא רוצה לראות את המחשב שלו זרוק וחסר שימוש אחרי זמן קצר, כי הוא יודע כמה הוא עמיד וכמה הוא יכול להחזיק עוד שנים רבות. כך גם דון מרגיש. זה עוד לא הזמן לוותר ולהיזרק בצד לטובת דגם חדש יותר. דון משלים עם ההיררכיה החדשה במשרד ומודיע לפגי שהוא מקבל עליו את התפקיד. כל הנסיונות לחזור אחורה נכשלו. סדר חדש התחיל.

נקודות למחשבה

- פרדי שואל את דון "Are you just gonna kill yourself, give them what they want?" , מה שכמובן מחזק את עניין המשרד של ליין, מציאת הדגל ודבריו של קופר לגבי השהייה במשרדו של "אדם מת"

- דון אומר לפגי "I'll have your taglines by lunch". אישית, נפלתי בכפל המשמעות הזה וחשבתי לרגע שהוא זה שדורש ממנה את הטאגליינס. כמובן שטעיתי, אבל המשפט הדו משמעי הזה מעניין, ומעורר את השאלה, האם הוא יזכה לומר זאת במשמעות השנייה בקרוב. או אי פעם.

- משעשע ביותר לראות את מרדית המזכירה (כבר שבועיים ברציפות) מריירת על דון

- חוץ מרפרנס די ברור לעצמו, לא הצלחתי להבין את מה שדון אומר ללויד ("I know your name. you go by many names") – רעיונות?

- מעניין לראות שמרגרט היא הניגוד המוחלט של מה שקורה בפרק. המשרד מביא מחשב – מרגרט מוותרת  על טכנולוגיה. לו נותן כסף לפגי כדי להשיג את מטרתו – מרגרט מוותרת על כסף.

- דון לא שותף לשום החלטת שותפים שמתקבלת בפרק – לא המחשב ולא ההעלאה של פגי

- למרות שהם גרושים כבר לא מעט זמן, מונה יודעת הכל על חייו של רוג'ר ומשתמשת במידע כדי להקניט אותו

- Meet the Mets, שיר השכרות של דון

אין עתידות, יש שאלות

- האם העובדה שבחצי העונה הראשון, דון מצליח להשיג התקדמות משמעותית, אומרת משהו על הצפוי לנו בחצי השני של העונה? האם זו עלייה שתוביל להתרסקות עצומה? הרי כבר ראינו לא מעט פעמים שבהן נדמה היה שיש שינוי, כדי לגלות שהוא לא אמיתי

- עד מתי פגי תמשיך להידרדר ביחסה כלפי דון, או בכלל?

והפרומו

לפרק הבא

עונה 6, פרק 8: ייסורי ויטמן הצעיר

"The history can't be ignored. The history should not be ignored"

שם הפרק השמיני בעונה הוא "The Crash" והוא גם נפתח בתאונת דרכים שעובר קן. הוא נוסע במכונית עם מנהלים שיכורים משברולט, כשאחד מכסה את עיניו והשני שולף אקדח – ההתנגשות היא כמובן בלתי נמנעת, אבל היא רק הקדמה להתרסקות האמיתית. הסצינה נראית כמו חלום והיא נראית כפתיחה לפרק הזוי במיוחד שבו קשה להבחין במסגרות הזמן, המקום, המציאות והדמיון. בהשפעת הסמים ומצבו האישי המעורער, דון מאבד שליטה וחווה מסע מנטלי בזמן שחושף בפנינו עוד חלק מחייו של דיק ויטמן הצעיר.

הנשים בחייו של דון – סילביה, פגי, מייגן, בטי וסאלי מעוררות אצלו, במצבים שונים, זכרון מילדותו, שממחיש את הדרך המעוותת שבה חווה דון/ דיק מושגים כמו אמהות, טיפול, אהבה וחמלה. חוויות שכמובן מלוות אותו עד לבגרותו ומגלות את המקור לאחד התסביכים הגדולים ביותר שלו – יחסיו עם נשים וטשטוש הגבולות שבין דמות אם למאהבת. התנודות האלה בין דון דרייפר לדיק וויטמן קיצוניות במיוחד – בכל פעם שנראה שדון "החדש" נמצא בשיאו, הזכרון של דיק האומלל שב ומכה בו.

דון עדיין לא מצליח להתגבר על הפרידה שכפתה עליו סילביה והוא אורב לה מחוץ לדלת ומשאיר בדלי סיגריות בפתח ביתה כמסר. היא מתקשרת אליו באמצע ישיבת שותפים חשובה ומטיחה בו את האמת – הוא מפחיד אותה, היא לא יכולה לבטוח בו והוא לא מסוגל להרגיש דבר. נראה שסילביה מגלה באיחור את דון דרייפר האמיתי. היא מבקשת ממנו להתרחק ממנה ולעזוב אותה בשקט. השיחה גורמת לדון להרגיש רע, ומכאן גם להזכר במקרה בו היה חולה בילדותו, ובאמו שלא הראתה כלפיו שמץ של חיבה במצבו אלא ציוותה עליו להתרחק מכל יושבי הבית ולישון לבד במרתף. שתי הנשים, האם והמאהבת, מפקירות אותו בקרירות כשהוא חסר אונים.

בדרך לסוף שבוע של הזיות. דון והדוקטור (צילום מהאתר הרשמי)

סילביה משתמשת בשמו של ארנולד – ד"ר רוזן – כשהיא מתקשרת למשרד, מה שנותן לג'ים את הרעיון להביא את הרופא שלו "לתקן" את כולם, כלומר – להזריק להם סמי מרץ ולגרום לכולם לאבד שליטה באופן כזה או אחר. צוות הקריאייטיב נשאר לעבוד בסוף השבוע במשרד, במקביל ללווייתו של פרנק גליסון מ – CGC  שמת מסרטן. 

בעקבות המוות של פרנק, דון רואה את פגי מנחמת את טד במשרדו (גם זה קורה מיד אחרי שהוא נמצא בעמדת חוזק – הרופא מחמיא לו על החברה המחודשת). מחזה החמלה הנשי הזה שהוא נקלע אליו בטעות מחזיר אותו להמשך הפלאשבק: זונה בשם איימי לוקחת אותו לחדרה ומטפלת בו. בניגוד לאמא של דיק, לה אכפת ממנו והיא גם מצליחה לאבחן את המחלה האמיתית שלו – הוא רק מקורר ואין לו שחפת. איימי נכנסת לדמות האם ופוסלת את האמא של דיק "אמא שלך לא יודעת לטפל באף אחד", ודיק מזכיר לנו את מה שאנחנו כבר יודעים – היא לא באמת אמא שלו. אמא שלו מתה והייתה, כמובן, זונה.

הזריקה שדון מקבל גורמת לו להתפרצות מרץ אדירה. הוא רץ במסדרונות ונושא נאומי מוטיבציה בפני קן ואח"כ גם בפני צוות הקריאייטיב. "אני יודע שלא נובס, כי יש תשובה שתפתח את הדלת". הקופירייטר החדש מתלהב מהגילוי שדון דרייפר מתגלה לו כמדהים בדיוק כמו שכולם טוענים, ואז פגי אומרת משפט תמים – "אנחנו צריכים להזמין ארוחת ערב" – היא האשה היחידה בחדר והיא זו שדואגת לאוכל. המשפט שלה מביא את הפלאשבק השלישי, בו איימי מאכילה את דיק מרק כדי שיתחזק.

החזיון הזה מזכיר לדון מודעה למרק שעשה בעבר, שאמור להיות הדרך לפיצוח הקמפיין החדש. אבל לא רק שהקמפיין ההוא לא היה למרק, הוא גם לא קשור בשום צורה לבעיית שברולט. יש משהו נוגע ללב בכך שתחת השפעת סמים, מה שדון מחפש הוא בעצם מודעה שמציגה קרבה בין אם לבן. הוא עומד בארכיון, מוקף בכל היצירות שלו, עדות לגאונות של מנהל הקריאייטיב האגדי, והוזה. המשפט על המודעה "Because you know what he needs" מביא איתו את הפלאשבק החמישי, שבו הפרשנות למשפט הזה מתעוותת לחלוטין אצל דיק הצעיר. דמות האם המטפלת, האוהבת והמאכילה הופכת בחזרה לזונה, והיא יודעת מה הוא צריך – היא לוקחת מדיק הביישן את בתוליו.

אחרי סוף שבוע שלם של עבודה, דון מרגיש שהצליח למצוא את הדרך לפצח את סוד השכנוע האולטימטיבי. זה הרבה יותר גדול ממכונית, הוא אומר לפגי. זה הרבה יותר מהכל. אבל מה שמעניין אותו כרגע זו לא שברולט, אלא סילביה, והוא בטוח שמצא את הדרך חזרה אליה. כשהוא חדור אנרגיה, בטוח בעצמו ויודע בלבו שהוא הולך לכבוש מחדש את המאהבת שלו, דון חוזר הביתה כדי להתכונן ושם הוא מגלה את מה שהתרחש בהיעדרו – אשה זרה נכנסה לבית, בזמן שילדיו היו שם לבד, שיקרה להם ושדדה אותם. בעוד הגברים מנסים להגן עליו, שלוש הנשים בחדר (בטי, מייגן וסאלי) היסטריות מדאגה ומאימה, ודון פתאום מבין את המציאות שמחוץ למשרד ולבועה שלו, ופיזית, מתמוטט על הרצפה. הפלאשבק האחרון מגיע, ובו איימי מגורשת מבית הזונות, ואביגייל, אמו החורגת של דיק מכה אותו מפני ששכב איתה. דיק נשאר ללא הדמות היחידה בחייו שטיפלה בו כאם וכמאהבת, מה שכנראה מסביר את החיפוש האובססיבי שלו אחריה עד היום.

הסבתא שמעולם לא הייתה. בובי, סאלי והפורצת (צילום מהאתר הרשמי)

ובסופו של דבר, כמו שדיק, שלא היה לו מה להפסיד, בחר להתחיל את חייו מחדש לבד, כדון דרייפר, גם דון מבין שבסופו של דבר הוא תמיד יישאר בודד וחבול ולא ישיג את הדמות הבלתי אפשרית שהוא מחפש, ומניח לרדיפה שלו אחרי סילביה. במפגש הבא ביניהם הוא כבר לא אומר מילה.

"בכל פעם שאנחנו מקבלים מכונית, המקום הזה הופך לבית זונות", אומר דון בסיום הפרק. טד לא מבין על מה הוא מדבר. ובניגוד לדרך בה הושג תקציב יגואר, במקרה הזה, הכל קורה אך ורק בראש של דון. אבל דון לא מוכן להכיר בעובדה שהעצב שלו, האופי שלו, הוא מה שעורר את הזכרונות, אלא מאשים את העבודה. הסמים היו רק הטריגר. "אי אפשר להתעלם מההיסטוריה", אומר דון ההוזה. אבל דון הפיכח עוד ממשיך לנסות.

נקודות למחשבה

- העלילה מתקדמת דרך נושא שחוזר על עצמו - דלתות. דון מדבר על האפשרות למצוא את הקמפיין המנצח כ"תשובה שתפתח את הדלת". איימי היא זו שפתחה לו את הדלת, פיזית, וטיפלה בו. הוא משאיר את דלת הבית פתוחה וכך הפורצת שמתחזה לדמות אם נכנסת, והוא גם אורב לסילביה מחוץ לדלת. 

- סאלי דואגת בתחילת הפרק לאחיה הקטן ג'ין, ולאחר מכן שומרת עליו ועל בובי בדירה לבד, וגם עושה את המעשה הנכון ומתקשרת למשטרה בזמן הפריצה. ההתנהגות האחראית שלה, בשילוב עם השאלה של בטי באיזו פינת רחוב היא הרוויחה את הכסף כדי לקנות את חצאית המיני שלה, מזכירות שוב את השילוב האמהי-זנותי. 

- בטי חזרה להיות הבלונדינית המהממת מפעם. אין כמו האיום שבקרוב שוב תצטרכי להיות ייצוגית, כדי לסתום את הפה.

- "אתה לא יכול לשכך את הכאב עם סמים וסקס", פגי אומרת לסטן. זה בדיוק מה שדון מנסה לעשות. 

- "שאלתי אותה את כל מה שאני יודעת. היו לה תשובות לכל והבנתי שאני לא יודעת עליך כלום", אומרת סאלי לדון למחרת הפריצה. הפורצת הציגה את עצמה כאשה שגידלה את דון בצעירותו, והציגה חזות אמהית ואכפתית. אם סאלי הייתה מכירה באמת את אביה, היא הייתה יודעת שאין סיכוי שמישהי גידלה אותו בחום ואהבה, בדיוק כמו שבטי ומייגן כבר יודעות ושסילביה הבינה ממש עכשיו. הדבר היחיד המשותף לדון ולפורצת הוא, ששניהם מתחזים למישהו שהם לא.

 אין עתידות, יש שאלות

- בסצינה בה מייגן מתנצלת כלפי דון על מה שקרה, היא מעניקה לו את האהבה שהייתה חסרה לו לאורך כל הפרק. האם הוא מבין את זה? (כנראה שלא)

- אנחנו יודעים שפגי כבר לא מאושרת עם אייב. האם יהיה המשך לנשיקה שלה ושל סטן? (או: האם סוף סוף פגי תבחר בבן זוג נורמלי?)

והפרומו

לפרק הבא

עונה 6, פרק 1 - 2: שינויים

"Now I know that all I'm going to be doing from here on is losing everything"

בניגוד לאווירה הקלילה שבה נפתחה העונה החמישית, העונה השישית נפתחת בפרק כפול קודר למדי שבו המוות חוזר שוב ושוב. המוות הזה, הוא כמובן סמלי, לתקופה הישנה שנגמרת – (הפרק מתרחש בין חג המולד של 1967 ופתיחת שנת 1968), להבנה שהעולם משתנה, ולחוסר הרלוונטיות של הדמויות המבוגרות, שמאבדות את מקומן לטובת הדור הצעיר שמביא איתו ערכים חדשים ודעות חדשות ושונות.

כבר בסצנה הראשונה של הפרק יש רמז למוות קרוב, כשדמות כלשהי עוברת החייאה. הצעקה של מייגן ברקע רומזת שאולי זהו דון, אבל לא רואים את פניו. הקטע הזה הוא מעין הקדמה למה שעוד צפוי בהמשך, אבל מיד אחריו יש מעבר חד מאוד לחופשה של מייגן ודון בהוואי (שם, אגב, מופיע רמז המוות השני – דון קורא את Inferno של דאנטה). למרות השאלה שתלויה מאז סוף העונה החמישית – האם דון עדיין נאמן למייגן למרות המשבר שחווה – נראה שהם נהנים ומאוהבים כמו תמיד. במהלך החופשה הזו מתגלה שמייגן משחקת באופרת סבון ולראשונה נראה שדון הוא דמות פחות חשובה מבת זוגו.

בבית המלון, דון פוגש חייל צעיר בשם דינקינס, ומהשיחה ביניהם נראה כאילו הוא גרסה צעירה של דון – חוזר מהמלחמה ועומד להתחתן למחרת. דינקינס גם רומז שבעתיד הוא יהיה כמו דון, "האיש שלא יכול להירדם ומדבר עם זרים" ומשכנע אותו למסור את כלתו בחתונה למחרת, בתפקיד האב. יש פה סוג של העברת שרביט מדור לדור – דון נכנס לתפקיד האבהי, המבוגר, החונך של שני "הילדים" שרק מתחילים את החיים שלהם.

דור ישן, דור חדש, שני חיילים. דון ודינקינס (צילום מהאתר הרשמי)

כשמייגן ודון חוזרים הביתה, אנחנו רואים בפלאשבק, שהגבר שעבר החייאה הוא ג'ונסי, שוער הבניין. כך אנחנו גם מכירים את ד"ר ארנולד רוזן, השכן היהודי שהוא גם רופא ושהפך לחבר של הזוג. דון תמיד היה אדם בלי חברים ולכן מוזר לראות את הקשר ביניהם במהלך הפרק. דון אפילו מזמין את ארנולד למשרדים ונותן לו מצלמה במתנה. שאלת החברות ביניהם מסקרנת מאוד.

בטי, פולין, סאלי וסנדי – חברתה של סאלי – יוצאות לראות את "מפצח האגוזים" בעיר. בדרך חזרה, בטי מקבלת דוח, שללא ספק בצעירותה הייתה יכולה להתחמק ממנו רק באמצעות חיוכים לשוטר. היום זה כבר לא עוזר לה ואפילו העובדה שהיא נשואה להנרי פרנסיס ממשרד ראש העיר, לא עושה רושם על אף אחד. סאלי מגלה סימני התמרדות ראשונים כשהיא אומרת "אני שונאת שוטרים" ואנחנו מגלים שאמה של סנדי מתה והיא ישנה בבית פרנסיס. התכנית שלה היא לעבור לניו יורק לבד, ובטי נחרדת מהמחשבה, בעיקר בגלל המציאות החדשה – הפגנות ופשע בכל מקום. אבל לסנדי יש תפיסת עולם שונה לחלוטין ובעיניה מסלול חיים כמו של בטי זה אסון שהיא חייבת לברוח ממנו. בטי נעלבת אבל בתוך תוכה יודעת את האמת.

אחרי שבטי מגלה שסנדי עזבה בניגוד לעצתה, היא נוסעת לעיר לחפש אותה. בשיחה בינה לבין סנדי במטבח, נזכר עברה של בטי כדוגמנית בעיר, וכרגע נראה שאין יותר רחוק מזה במציאות חייה. בטי היא הגברת באמצע הרחוב שאף אחד מהצעירים לא עוזר לה. הילדים שפלשו לבניין הנטוש והמזוהם משתמשים בה כדי ללמוד לבשל ואין לה שום הבנה של צורת החיים שלהם. הם אפילו לועגים לה ובסופו של דבר היא מבינה שלא תצליח למצוא את סנדי. אולי בעקבות לעג הילדים למראה שלה, אולי בעקבות הרצון של הנרי לעורר קצת את הקשר ביניהם ואולי פשוט כדי להרגיש שעל דבר אחד בחייה יש לה שליטה, בטי צובעת את שיערה לחום. זה השינוי הכי גדול שהיא כנראה מסוגלת לבצע בעצמה.

פגי חוזרת הביתה מהחופשה ומיד מקבלת טלפון בהול, שבגלל בדיחות על חיילים כורתי אוזניים בויאטנם, הקמפיין שלה לאוזניות עומד בסכנה. פגי השתנתה מאוד והיא מלאת בטחון ואפילו כועסת על הבוס שלה כשהוא מתקשר בשעת לילה. גם כשהיא מנסה למצוא פתרון עם הלקוחות, היא לא מראה שום חולשה והיא מתעקשת על כך שהיא יכולה לכתוב מודעה מצוינת ושהיא יודעת מה היא עושה. בסופו של דבר, אחרי שהיא גם נוזפת בעובדים האחרים על עבודה מרושלת, היא מצליחה למצוא הברקה שהופכת את הקמפיין לטוב יותר ממה שהיה קודם. בטחון, כשרון, מנהיגות - כל הסימנים מראים שפגי היא סוג של דון דרייפר חדש. היא עצמה רומזת לכך כשהיא משתמשת בשיטות שלו כדי לנסות ולמצוא רעיונות.

היורשת של דרייפר. פגי (צילום מהאתר הרשמי)

את דמותו של רוג'ר אנחנו מוצאים לראשונה בפרק כשהוא בטיפול פסיכולוגי. כנראה החוויה האחרונה בחיים שמתאימה לו. בהתחלה נראה שהוא לועג לכל התהליך ("דוקטור, מה פירוש כל זה?!" הוא מנסה לצחוק עם המטפל) אבל למרות שרוג'ר מתנהג בילדותיות האופיינית לו, הסיבה לכך שהוא פונה לעזרה היא רצינית - הוא כבר לא מרגיש יותר כלום בחיים. בעיניו הכל הליכה ישירה אל המוות.

ואם לא היה די ברמזים עד עכשיו, מגיע מוות אמיתי. אמו של רוג'ר, שהייתה זקנה מאוד, מתה. הוא לא מופתע ולא נראה שהוא מתרגש מכך, עד ללוויה שלה. בטקס, מיד אחרי שדון השיכור מקיא מול כולם, רוג'ר חוטף מעין התמוטטות עצבים ובכעס דורש מכולם לעזוב ונמלט לאחד החדרים. ""This is my funeral! הוא צועק, ובמובן מסוים הוא צודק. בלי שום התרגשות מהחיים, בלי האשה היחידה שאהבה אותו ללא אינטרסים (אפילו בתו מתייחסת אליו רק כמקור לכסף) ובלי שום עתיד לצפות לו, רוג'ר באמת הגיע לסוף כלשהו.

דון מתגלה כמיושן, כשהוא שואל למה צריך להכניס לפרסומת את המילה "אהבה" בלי קשר למוצר. הוא לא מתחבר לרעיון של אהבה בכל מקום ובכל הקשר (בניגוד, כמובן, להפכה שמתחוללת "בחוץ" ושדוגלת בעיקר באהבה) לאחר מכן, הוא נפגש עם הלקוחות משרתון, ומציע להם קמפיין בהשראת החופשה שלו עם מייגן בהוואי, אליה הם שלחו אותו למטרה הזו בדיוק. הרעיון של דון מזכיר לכולם התאבדות, למרות שהוא לא חושב כך. כאן מתחברים כמה רמזים שקשורים לדון ולמוות: בנוסף לספר שקרא על החוף, האיש במודעה מוריד מעליו חליפה ורומז אליו, וכשדון עומד במשרד שלו, נשמע רחש הגלים מהחוף. אחרי שהוא מקיא בבית אמו של רוג'ר, הוא שואל את ג'ונסי מה הוא ראה כש"מת" באותו היום – "זה היה אור שמש חם וטרופי? שמעת את הים?" לאחר מכן, כשהוא הולך לישון בבית, הוא נראה כמו מת בארון – שוכב על הגב עם הידיים לצדדים. הטיול של דון להוואי והחוויה שלו עם הבחור הצעיר מסמלים את "מותו" של דון – הוא הדור הישן, דינקינס הוא הדור החדש. לא במקרה דון לוקח את המצית של דינקינס בטעות, ולא במקרה היא חוזרת אליו למרות שהוא מנסה להפטר ממנה. היא התזכורת שלו לקיומו של עולם צעיר שהוא כבר לא חלק ממנו.

רוג'ר מקבל עוד בשורת מוות – הפעם זה מצחצח הנעליים שלו, ג'ורג'יו. למרות שהוא לא בכה בכלל כשאמו מתה, עכשיו רוג'ר מתפרק ובוכה, לראשונה אי פעם בסדרה. הבכי הוא כמובן לא על ג'ורג'יו, אלא על עוד חלק מעולמו של שנעלם ולא יחזור יותר. כמו שרוג'ר אומר למטפל שלו, כל מה שמחכה לו מעכשיו בחיים זה רק עוד ועוד אובדן.

בוכה לראשונה. רוג'ר (צילום מהאתר הרשמי)

מייגן ודון חוגגים את השנה החדשה עם הזוג רוזן וזוג שכנים נוסף. הם רואים ביחד שקופיות מהוואי, והתמונה היחידה שהפוכה היא זו של שניהם יחד. בהמשך, הרופא צריך ללכת ודון עוזר לו למצוא ציוד סקי כדי לצאת בשלג. נראה שהיחסים ביניהם טובים ושהם באמת חברים, ואז מתגלה האמת על החברות הזו, יחד עם התשובה לשאלת הנאמנות של דון ומייגן. דון שוב מגלה חולשה, והפעם המאהבת שלו היא לא אחרת מסילביה, אשתו של ארנולד. בניגוד לבגידות שלו בבטי, הפעם דון סובל מרגשות אשמה. כנראה שזו הסיבה שהוא מנסה לפצות את ארנולד בעזרה ובמתנות.

כשהוא חוזר הביתה, מייגן מאחלת לו "שנה טובה". הוא לא עונה לה. קל לדעת למי משניהם תהיה שנה טובה יותר. 

נקודות למחשבה

- מעניין לראות את הנשים הצעירות מול בטי והגברים בפרק הזה: פגי, מייגן ואפילו סאלי מלאות בטחון ופורחות במציאות החדשה, בעוד דון ורוג'ר הולכים והופכים לעלובים וחסרי ישע. נראה כמו מהפכה פמיניסטית בהתהוות.

- ישן מול חדש: את השותפים (להלן: המבוגרים) מצלמים בשחור לבן. מייגן מצלמת בצבע, פגי מקרינה פילם בצבע. 

אין עתידות, יש שאלות:

- דון מסתכן במאהבת קרובה מדי, וחש אשמה על הבגידה שלו. האם הוא ייתפס? האם הוא רוצה להיתפס?

- סאלי מתנהגת כמו מתבגרת טיפוסית: לא אוהבת שוטרים ומתייחסת לכולם בלגלוג, טורקת בפניה של בטי את הדלת כשהיא מדברת בטלפון. מעניין מה מצפה לדמות שלה בעונה הקרובה.

והפרומו
לפרק הבא