עונה 7, פרק 14: כנות

"The new day brings new hope. Lives we've led, the lives we've yet to lead"

"מד מן" הייתה סדרה על עולם הפרסום. עולם שמטבעו מלא בזיוף, שקרים, עיוות של המציאות וחוסר כנות, שנמצאים לא רק אצל המפרסמים אלא גם אצל הדמויות, רודפים אותן ומשפיעים עליהן כל הזמן. באופן סמלי ביותר, הסדרה מסתיימת דווקא בגילויים של כנות ואמת אצל כולן.

אחרי שגילינו מה יעלה בגורלם של פיט ובטי בפרק הקודם, גורל שבהחלט הוציא גם מהם רגעים של אמת, רוגע והשלמה, מגיע תורם של ג'ואן, פגי, רוג'ר, וכמובן – דון.

ג'ואן                                                                                       

אחרי שעזבה את מקאן, ג'ואן מתמסרת לחיי העושר והבטלה עם בן זוגה, ריצ'רד. נראה שהכל פתוח בפני השניים – טיולים, חוויות, התנסויות חדשות ואפילו היכולת לקום ולעבור לכל מקום שירצו. אבל זו לא ג'ואן האמיתית, היא לא יכולה לחיות את החיים שלה כך. הסיום שג'ואן מקבלת מגיע משני מקומות: האחד הוא דרך רוג'ר, שמחליט להוריש לבנם המשותף, קווין, חצי מרכושו. עם ההחלטה של רוג'ר מגיע גם רגע נדיר של כנות, שבו ג'ואן מבינה שכנראה הגיע הזמן להפסיק ולהתייחס לקווין כאל בנו של גרג. היא אפילו מכנה אותו "הילד שלנו", משהו שלא ראינו אותה עושה עד עכשיו.

הדרך השנייה קשורה לכך: מגובה בידיעה שמה שלא יקרה, הבן שלה מסודר כלכלית, ג'ואן יוצאת להרפתקה ומקימה חברת הפקות משלה. בדרך היא נאלצת לאבד את ריצ'רד, שמחפש חיי חופש, אבל בוחרת בעצמה ובחיים שהיא רוצה לחיות באמת. אחרי שפגי מסרבת להצעה שלה להיות שותפות, היא קוראת לחברה שלה "הולוויי – האריס". ג'ואן, הבחורה שהתחילה את הסדרה כזו שמאמינה שמזל אמיתי זה להתחתן, לגור מחוץ לעיר ולא להצטרך לעבוד, מוצאת את עצמה בכיוון ההפוך לחלוטין, מבחירה ומרצון, ומבינה שהיא, ולא שום גבר אחר, עומדת מעל לכל.

אהבה אמיתית, קריירה חדשה וילד משותף. ג'ואן ורוג'ר (צילום מסך)

פגי

פגי תמיד הייתה דמות הפוכה למדי מג'ואן. בעוד ג'ואן גילתה את הקריירה והשאפתנות רק בהמשך הסדרה, פגי מההתחלה ויתרה על חיים אישיים לטובת העבודה: זוגיות, משפחה ואפילו ילד שנולד. פגי רדפה אחרי ההצלחה מהרגע שהבינה שהיא יכולה להיות יותר ממזכירה, ומצאה את עצמה בסוף הסדרה במקום מצוין מקצועית, אך עצובה וממורמרת מכך שהיא לבד. נקודת השינוי הגיעה דווקא עם ההזדמנות שלה להצליח אפילו יותר, לכאורה. אחרי שפיט אומר לה שעד 1980 היא תהיה מנהלת קריאייטיב, והיא מאוד מודאגת מכך שיש עוד עשור שלם בדרך לשם, ג'ואן מציעה לפגי להיות שותפה במשרד ההפקות שהיא פותחת, ופגי מיד רואה את השם על הדלת ואת החשיבות הגדולה, אבל לא את העבודה עצמה.

מי שנמצא שם כדי לפקוח לה את העיניים הוא סטן. הוא אומר לה את מה שהיא לא מבינה בעצמה – היא כל כך מתלהבת מהמחשבה שתהיה הבוס, שלא אכפת לה שזה בכלל לא המקצוע שלה, ושהיא צריכה להיות מרוצה מהכשרון שלה ולשמוח במי שהיא. ומכיוון שהמילים האלה מגיעות מסטן, היא גם מקשיבה להן (לא לפני שהיא רבה איתו, כמובן). "יש יותר בחיים מעבודה" הוא אומר לה, כשהוא יוצא בכעס מהמשרד, וזה בהחלט הסיום הראוי לפגי – היא סוף סוף מוצאת את האיש שהיא אוהבת. זה שמבין את מה שהיא עושה, זה שלא מצפה ממנה להיות עקרת הבית המשועממת וזה שמוציא ממנה את הטוב ביותר. הרומן ביניהם היה די צפוי, אבל עדיין נראה פשוט הגיוני ונכון. פגי מוצאת את המקום שלה, בפשטות ובכנות שבהבנה שהגיע הזמן להפסיק לחפש חשיבות עצמית ולהתחיל פשוט להיות מרוצה ממי שהיא.

למה לבחור בין אהבה לעבודה, כשאפשר למצוא אהבה בעבודה? פגי וסטן (צילום מסך)

רוג'ר

רוג'ר תמיד היה אדם של כנות מוחלטת. בעיקר כשזה מגיע לנטייה שלו לומר כל מה שהוא חושב, גם אם בצורה הבוטה ביותר. אבל מצד שני, רוג'ר חי כל כך הרבה שנים בתוך עולם הפרסום, שבמידה מסוימת, הוא כבר איבד חוסר קשר למציאות – אם זה בתחושה שהוא יכול לקנות את הכל ואת כולם בכסף, אם זה בנשים שהוא בחר לעצמו (ג'יין למשל) וכמובן בחיפוש העצמי הבלתי פוסק שלו שעבר דרך סמים, אורגיות ונסיונות לתקן שוב ושוב את הטעויות שעשה בניהול החברה ובמשפחה.

אבל נראה שמה שרוג'ר היה צריך, בסופו של דבר, הוא להבין שהגיע הזמן להפסיק לרדוף אחרי מה שלא מתאים לו, ופשוט ליהנות עם אשה אמיתית, בת גילו, שמעניינת אותו, מבינה את האופי שלו ושלא מתפקדת כעוד קישוט שמתאים למעמדו המכובד, לכאורה. אשה שהוא יכול לריב איתה אבל לא לתת לזה להרוס את היחסים, כי הוא באמת אוהב אותה. הסיום של רוג'ר מגיע, כשלראשונה בסדרה הוא מתנהג בהתאם לגילו, לוקח אחריות על בנו הקטן ומבין כי הוא לא יחיה לנצח. בסצנה האחרונה שלו, נראה שהוא כבר לא מסתובב במסדרונות ומחפש עבודה, אלא עזב ומנהל חיים טובים ורגועים.

דון

הסיום החשוב ביותר, מן הסתם, וגם המורכב ביותר. בסיום הפוסט הקודם, הבעתי תקווה שדון יסיים את הסדרה כשהוא חי עם ילדיו, לאחר מותה הצפוי של בטי. מה שלא לקחתי בחשבון הוא, שדון נמצא במקום שבו הדבר האחרון שהוא יכול להיות, זה אבא אחראי. מי שכן מבינה את זה, זו בטי. דון אמנם עושה את הדבר הנכון כשהוא מבקש להגיע הביתה ברגע שהוא מגלה על מחלתה של בטי, אבל היא צודקת כשהיא אומרת לו – השגרה שלהם לא כוללת אותך. כשהוא שבור מהאובדן הקרב וכנראה גם מהעלבון, הוא מוכיח בדיוק למה הוא לא האדם המתאים למשימה, ומשתכר עד כדי חוסר יכולת לתפקד. הרבה פעמים כבר היה נדמה שדון הגיע לתחתית של חייו, אבל הפעם הוא נמצא באמצע שום מקום, בלי עבודה, בלי זוגיות, בלי מעמדו ככוכב העל של עולם הפרסום ובלי היכולת לגדל את ילדיו. מכאן, כנראה אפשר רק לעלות.

דון ממשיך אל המקום שתמיד היה בשבילו מפלט, המקום שבו תמיד יכל להיות מי שהוא באמת, ושבו הוא תמיד משוחרר ופתוח יותר – קליפורניה. בעיני, העובדה שדון מוצא את הגאולה שלו דווקא שם הייתה צפויה מאוד, אבל הדרך, בהחלט לא. דון מגיע עם סטפני למקום האחרון שמתאים לו בעולם – מחנה היפי לחלוטין שכולו גילוי עצמי ורוחניות, ודווקא שם הוא עובר את המסע שלו, שמתחיל בזלזול מוחלט ונגמר בקבלה גמורה. דון בוחר להתקשר דווקא אל פגי, האדם היחיד שכנראה עוד רוצה לשמוע ממנו. פגי חושבת שהיא לא מצליחה לעזור לו בטלפון, אבל בעצם אומרת לו את כל הדברים החשובים – יש מי שדואג לך כאן, בוא הביתה, וכמובן – אתה לא רוצה לעבוד עם קוקה קולה? באותו רגע, דון לא מצליח להבין שום דבר ממה שהיא אומרת לו, וחווה התקף חרדה, אבל בסופו של דבר, זה יהיה הכיוון שאליו ילך. אחרי שסטפני עוזבת בלי התראה, דון מבין שהוא כלוא במקום שבו לא רצה להיות, אבל הסיפור של אחד המשתתפים, לנארד, הוא מה שמביא אצלו את השינוי. הוא מספר כמה הוא מרגיש לא רצוי, לא אהוב, לא זה שכולם יבחרו. באופן טבעי, הוא מרגיש בדיוק כמוהו ולכן הוא מתפרק. רגע השינוי של דון מגיע רק כשהוא מצליח, סוף סוף, להיות כן עם עצמו. להבין שהגיע הזמן להפסיק להעמיד פנים שהכל בסדר, שהוא בשליטה, ולהודות שהוא איבד את עצמו ואת הדרך שלו לחלוטין. ברגע שהוא מודה בכך, הוא יכול לבנות את עצמו מחדש.

האמת תמיד נמצאת בקליפורניה. דון. (צילום מסך)

אבל למרות ההרגשה שלו, דון הוא לא כמו לנארד. יש מי שכן רוצה בו, ויש מי שמחכה לו ואוהב אותו – היחסים שלו עם סאלי מצוינים, בפעם הראשונה מאז הייתה ילדה קטנה, עם בטי הוא כבר הגיע מזמן להשלמה, פגי עדיין נושאת אליו עיניים ורוצה להמשיך לעבוד לצדו, ונראה שגם סטן. דון צריך את השקט והרוגע, ובעיקר את ההתבוננות הפנימית – כולם מגולמים בסצנת המדיטציה שבסיום הפרק – כדי להבין לאן הוא הולך. אם יש משהו שדון דרייפר יודע, זה להמציא את עצמו מחדש, ובגדול, ולכן, ההתחלה החדשה של דון דרייפר נראית, גם אם ברמז, בהצלחה מוחלטת. דון מסיים במשרד הפרסום הגדול ביותר, עם הלקוח הגדול ביותר ועם פרסומת פופולרית ומצליחה ביותר (משהו שאגב, לא ראינו אותו עושה כבר המון, המון זמן). כי עם כל הרוחניות והחיפוש העצמי, זו האמת של דון וזה מי שהוא יודע להיות – איש פרסום מצוין.

יום חדש, רעיונות חדשים, אדם חדש.

נקודות למחשבה

- בפרקים הקודמים כבר נשתלו רמזים לקוקה קולה בקשר לדון – בישיבה שממנה בורח דון, ליד כל אחד מוצבת פחית משקה, ובפרק הלפני אחרון, הוא מתקן את מכונת השתייה של החברה

- סיפור המקרר של לנארד משתלב היטב עם סיום הסדרה. מי המוצר שלעולם לא יהיה דחוי, ושתמיד יבחרו בו? קוקה קולה, כמובן.

- שיחת הטלפון של בטי ודון היא גם הרגע היחיד שבו בטי מראה חולשה וכנות מסוימת ביחס למצבה, ולא ממשיכה את ההצגה שהכל בסדר.

- הפרק האחרון נתן לנו שתי סצנות קסומות לחלוטין: פגי נפרדת מפיט עם המשפט הידוע שלו, "A thing like that", ושיחת הטלפון המרגשת והכואבת בין דון לבטי.

- יש מי שטען שהסצנה בה פגי וסטן מגלים שהם מאוהבים, לא אופיינית לסדרה ובעלת אופי סבוני משהו. לטעמי, ההבנה הזו, דווקא כשהיא קורית באמצעות שיחת טלפון, הייתה נהדרת.

- לאורך כל הסדרה, דון ידע מהו הסוד הגדול של פגי. בסיום הסדרה, הוא מגלה לה את שלו

- וזוהי הפרסומת המדוברת, והאמיתית מאוד.

וזה הסוף

תודה לכל מי שקרא, הגיב, שיתף, לייקק, אהב, לא אהב, שאל, התעניין ופרגן. 

היה כיף. 

עונה 7, פרק 13: להתבגר ולהתגבר

"It's been a gift to me, to know when to move on"

פרק אחד לפני סיום הסדרה, וארבע דמויות עוברות מהפך רציני, מתוך סיטואציה שנכפית עליהם ומתוך מעין התבגרות, הבנה והשלמה לגבי הדבר הנכון שיש לעשות. אצל חלקם זו גאולה של ממש, ופתח לעתיד טוב יותר, אצל חלקם הדרך לעולם שכולו אי ודאות.

תחילת הפרק וסופו מכילים בתוכם סימטריה של שתי סצנות הפוכות למדי בכל צד. בפתיחה אנחנו לומדים שדון עדיין מתמודד כל הזמן עם הסוד הגדול שהוא סוחב איתו, ושהוא שיפר את יחסיו עם סאלי (זה הדבר האחד שכנראה עדיין נשאר לו, כי מהר מאוד מבינים שגם את מקאן הוא עזב, וטוב שכך). סאלי עומדת לנסוע לספרד, והחליטה לוותר על משחק ההוקי, שעל הציוד שלו דון שילם לא מעט. "אין לך מושג לגבי כסף", הוא אומר לה. היא מצטיירת בסצנה הזו כמו ילדה מפונקת. גם המצב שלו וגם זה שלה, יגיעו להפך המוחלט שלהם בסיום הפרק.

אבל לפני הדברים החשובים באמת, נתחיל בפיט.  

פיט מוצא את עצמו מגיע לריאיון עבודה במסווה של פגישה שאינה קשורה אליו בכלל. דאק למעשה כופה עליו את הריאיון הזה, והוא הופך להיות מועמד בטוח לעבודה בחברת תעופה יוקרתית במיוחד. בהתחלה הוא מגיב כמו פיט הטיפוסי ולא רוצה לשמוע כלום. הוא מעוניין בעבודה הקיימת שלו, בכסף שהוא אמור לקבל ובטח שלא מוכן להעמיד פנים שיש לו אישה ומשפחה, בשביל עבודה שהוא לא רוצה. אבל דאק לא מוותר.

העלילה של פיט נעה בין פגישות העבודה הללו, לבין חיי המשפחה שלו. מאז פרשת בית הספר, נראה שיחסו לתמי ולטרודי השתנה והוא ממלא את חובותיו כאב, ואפילו נהנה מכך, ושומר על יחסים טובים עם אשתו לשעבר. עד כדי כך, שהוא גם מעז לבקש ממנה לבוא איתו לפגישה ולהעמיד פנים שהם זוג. בשלב מסוים, נראה שפיט אפילו כמה לחזור לחיי המשפחה הישנים, שבהם כל כך זלזל, כשהוא יושב באמצע הלילה לאכול פאי במטבח, במקום לחזור לדירה שלו.

הפעם זה אמיתי, כנראה. טרודי ופיט (צילום מסך)

כשההצעה מתחילה להיות רצינית, ופיט מבין כמה כסף וכח ממתינים לו במשרה החדשה, הוא מנסה לברר עד כמה שווה לו לקחת את הסיכון, כשהוא פוגש את אחיו, שמסתבר שגם הוא נהנה לעסוק בבגידות באשתו. "אני חושב שזה מרגיש טוב ואחר כך זה לא",  פיט אומר ברגע של כנות. זו הפעם הראשונה שאנחנו רואים שהוא באמת מצטער על מה שעולל לטרודי.

באופן מאוד לא מפתיע, בהמשך לאירועי הפרק ומה שקדם לו, פיט עושה את הבלתי ייאמן – הוא מתבגר. הוא מבין שנוצרה עבורו הזדמנות חד פעמית ומדהימה להתחיל מחדש, במקום אחר, בעבודה אחרת, להיות אדם אחר. הוא יכל לקחת את עצמו מניו יורק ולהתחיל הכל לבד, כמו שעשה בלוס אנג'לס, אבל מסתבר שזה לא מה שהוא רוצה. הוא מגיע אל טרודי באמצע הלילה ומבקש ממנה להיות אשתו בשנית. הפעם, זה מרגיש ונראה אמיתי.

על בטי נכפה הגורל הקשה מבין כולם. היא מגלה שהיא חולה מאוד, ושכנראה תמות תוך מספר חודשים. באופן צפוי מאוד, הנרי מגיב בכעס ומנסה לפתור את הבעיות דרך המעמד והקשרים שלו, ואחר כך מנסה לשכנע את בטי לקבל טיפול דרך סאלי. הסצנה הזו מיוחדת מכיוון ששניהם יושבים על המיטה בחדרה של סאלי בפנימייה, וכשהיא מקבלת את הבשורה היא עצובה וכועסת – אבל רק בתחילת העונה ממש, סאלי ישבה באותה נקודה באותו חדר ואמרה "I'd stay here until 1975 if I could get Betty in the ground".

אבל באופן הלא צפוי בכלל, ובניגוד גמור לסאלי והנרי, דווקא כאן בטי מגלה בגרות נפשית מדהימה. במקום ליילל על מר גורלה (מה שאגב, לגיטימי לחלוטין במצבה), היא מחליטה לקבל את הגזירה בהשלמה, לא להלחם ולהתייסר עוד יותר, ומה שהכי מדהים הוא, שכנראה בפעם הראשונה – היא חושבת על טובת הילדים שלה. היא ראתה את אמא שלה גוססת והיא לא רוצה שהם יחוו את אותו הדבר. מי היה מאמין. 

הנרי נלחם, בטי מבינה שזה הסוף. ביי ביי, בירדי (צילום מסך)

באופן הכי שקול, היא מצליחה לקבל החלטות בשלווה כמעט בלתי נסבלת, בעוד כולם סביבה מאבדים את העשתונות. והדבר הכי חשוב – באמצעות השיחה ביניהן והמכתב שמגיע אחריו – בטי מצליחה להגיע סוף סוף להשלמה ביחסיה עם סאלי, שהיו תמיד טעונים ומלאי כעס ועצבים. ואפילו להגיד לה שהיא אוהבת אותה. סאלי מסיימת את הפרק כשהיא כבר לא ילדה מפונקת שלא מכירה בערך הכסף, אלא זו שעליה מוטלת האחריות לדאוג לסידורי הלוויה של אמה, וכנראה גם לאחריות רבה יותר בהמשך.

הסיפור הגדול ביותר בפרק הוא כמובן זה של דון. מאז אירועי הפרק הקודם, דון כנראה המשיך לנסוע ללא מטרה מדויקת (לפי כמות החפצים שלו, נראה שלא תכנן שום דבר מראש) והוא חוצה את ארצות הברית במסע אל אלוהים-יודע-מה. על מקאן והמיליונים הוא ויתר והוא אדם חופשי לחלוטין. מלבד החלומות, כמובן. גם דון נקלע לסיטואציה שלא בשליטתו, כשהרכב שלו מתקלקל והוא נאלץ להשאר באמצע שום מקום באוקלהומה.

העצירה הזו במסע משנה דברים בדון. הוא פוגש באנדי, נער שללא ספק הגיע כדי לגלם את דיק ויטמן של 1970, שמנסה לרמות את דרכו להצלחה בחיים, וגם מצטרף לחבורת חיילים משוחררים בערב התרמה, שבו אמנם מנצלים אותו לתרומה גדולה, אבל גם מצליחים לשחרר אותו ממעמסה גדולה. תחת השכרות והסביבה התומכת והמבינה, דון מספר, כנראה לראשונה בחייו, על התקרית שבה המפקד שלו, דון דרייפר האמיתי, נהרג בגלל רשלנותו. אנחנו מגלים שדון לא רק סוחב את התרמית של חייו, אלא גם את תחושת האשמה על כך שהוא אשם במותו, ושהוא זכה לחזור הביתה בעוד מישהו אחר נהרג בגללו.

נשאר עם מטען רגשי בגודל של זה הפיזי. דון (צילום מסך)

אבל נוכל נשאר נוכל, וברגע שהכסף שנאסף בערב נעלם, דון הוא הראשון והיחיד שאליו פונים, ולא בצורה נעימה. הוא מיד יודע שאנדי הוא האחראי להעלמת הכסף, כי הוא מבין בדיוק איך הראש שלו עובד – הוא היה שם בעצמו. דון אמנם מוציא מאנדי את הכסף באיומים, אבל גם דואג לעתיד שלו. הוא רוצה שלאנדי תהיה חוויה אחרת, קלה יותר מזו שלו. הוא צועק עליו את כל מה שלמד בדרך הקשה ולא יכול להגיד לאף אחד – עד כמה בלתי נסבלים הם החיים בזהות בדויה – ובסופו של דבר, נותן לו התחלה טובה יותר, כשהוא משאיר לו את המכונית. דון מצליח להשתחרר בפרק הזה מכמויות אדירות של מטען. אם בתחילת הפרק הוא נרדף בחלומותיו על ידי העבר, במסע הבלתי מתוכנן הזה הוא מצליח לספר על הרגע הקשה ביותר במלחמה ורגשות האשם שלו, וגם לעזור למישהו אחר להתחיל מחדש בצורה טובה יותר. לכן, כשהוא יושב לבדו בתחנת האוטובוס באמצע שום מקום, הוא מחייך. נראה שהוא יכול, סוף סוף, להמשיך הלאה. 

נקודות למחשבה:

- הסטודנטים שמביאים את בטי למרפאה מכנים אותה Mrs. Robinson, וזה כמובן רפרנס ל"הבוגר". אם בטי לא הייתה מתה, וגלן היה חוזר מהמלחמה, אולי היה אפשר לדמיין להם עתיד שכזה

- מהפכה פמיניסטית? הנרי מדבר עם הרופא על מצבה של בטי. היא יושבת בצד ולא מעורבת בכלל בכל מה שקשור למותה שלה

-אנה דרייפר – סרטן בעצמות. בטי דרייפר – סרטן בעצמות. למזלה של מייגן, הסדרה נגמרת. 

והימור לסיום

בעקבות מותה הצפוי של בטי, ועם כמה רמזים לילדים ומשפחה ששזורים בפרק (בבריכה, בשידור הטלוויזיה) ובשילוב העובדה שלא נשאר לדון שום דבר אחר בחיים, ההימור שלי הוא חיים חדשים עם שלושת ילדיו. אולי בקליפורניה, כמו שתמיד חלם. חיים פשוטים. אבל כמו תמיד בסדרה, אין לדעת. מקווה שהסוף יהיה טוב.

עונה 7, פרק 12: גן העדן של עולם הפרסום

"Where are you headed?"

בפרק הקודם, כשחמישיית השותפים מבינה שהמיזוג עם מקאן הוא עניין גמור, ג'ים הובארט אומר להם שמתו והגיעו לגן העדן של הפרסום. בפרק החדש אנחנו רואים את תוצאות ה"מוות" הזה. כל אחת מהדמויות בהן הוא מתרכז – ג'ואן, רוג'ר, פגי וכמובן דון – אכן עוברת מוות מסוים וצריכה להתמודד עם המצב החדש, שהוא הכל חוץ מגן עדן, וכל אחת מהן נמצאת על הסקאלה שבין חוסר עתיד מוחלט בחברה לבין הזדמנות להצלחה בעולם החדש (ג'ואן ופגי בקצוות, רוג'ר ודון באמצע). אווירת המוות, כמו הרבה פעמים בסדרה, ממשיכה לרחף, בהמשך לאנלוגיה של הובארט, במהלך הפרק.

התחושה הראשונה שמתקבלת מהמעבר היא של ניתוק מוחלט. כל אחד ואחד מעובדי החברה הישנה מוצא את עצמו בקומה נפרדת, בלי יותר מדי קשר לאחרים (וזה למרות שבפרק הקודם הובטחה להם קומה משלהם) וכל זהות שהייתה לחברת סטרלינג קופר ושות', נמחקה לחלוטין. כל דמות שפוגשת דמות אחרת, מופתעת מאוד, והקשר ביניהן כבר לא קיים. כולם אבודים לגמרי, ואפילו דון לא זוכר באיזו קומה הוא אמור לרדת מהמעלית (באופן מדהים וכנראה סמלי למדי, היחידה שפורחת לחלוטין והופכת לאדם היעיל ביותר בחברה, היא מרדית, המזכירה שלא מצטיינת לרוב בחכמת יתר).

כמו שחששה בפרק הקודם, ג'ואן לא מצליחה למצוא את עצמה במקום החדש. מבחינת מנטליות, היא מוחזרת עשר שנים אחורה, והעובדים האחרים רואים בה "בת" בלבד. אפילו לא "אישה". הם לא יקבלו ממנה הוראות, הם לא יעזרו לה והם בטח לא יקחו אותה ברצינות. כשהיא מנסה לבקש עזרה, היא נתקלת בהטרדה מינית ובסופו של דבר, כשהיא מנסה לפנות לג'ים הובארט, הוא אומר לה חד וחלק: המעמד שהיה לך בעבר כשותפה, לא שווה פה כלום. כל ההתקדמות האדירה שג'ואן עשתה בשנים האחרונות – שהייתה כרוכה, כידוע, גם בלילה האומלל ההוא שהשיג לחברה את יגואר – נמחקה לגמרי. היא שוב הבחורה הקטנה שאפשר לנפנף בשקט, וגם כשהיא מנסה לאיים בתביעה משפטית, היא מפסידה. הכניעה של ג'ואן נובעת אך ורק מסיבה אחת, שחוזרת ותוקפת אותה שוב ושוב במהלך הסדרה – היא שייכת לדור הישן. היא לא פגי (שאליה עוד נגיע) ולא משנה כמה היא תתקדם, הנשיות שלה תמיד תעצור אותה בסופו של דבר.

אחד מני רבים. דון (צילום מסך)

למרות שהוא תמיד העניין המרכזי, דון הוא הפעם לא מרכז הפרק, בעיני. אבל גם במקרה שלו, המעבר לעולם החדש הוא טראומטי ביותר. לאחר שהוא מקבל יחס של מלך מג'ים, ומובהר לו שהוא מגיע כדי להעלות את הרמה בחברה, הוא מגלה שאותן מילים ממש נאמרו גם לטד צ'ו. הוא מקבל את הרושם שקניית סוכנות שלמה כדי לקבל את "מילר" התבצעה אך ורק בשבילו, אבל כשהוא מגיע לפגישה עם הלקוח, הוא מגלה שהוא רק אחד בתוך חדר מלא מנהלי קריאייטיב שהוזמנו אליה. אם חשבנו שאחרי האישה, הדירה והחברה שהקים, כבר לא נשאר לדון דרייפר מה לאבד, הנה אנחנו מגלים שדון מאבד בפרק הזה את הדבר שהפך אותו למי שהוא – הייחודיות שלו. לא משנה באיזה מצב הוא היה, דון תמיד קיבל יחס של נכס, של גאון קריאייטיבי, וזה מה ששם אותו במרכז הסדרה מהרגע הראשון שלה. והנה, ברגע אחד, הוא מגלה שיש עוד עשרות כמוהו.

דון מחפש את עצמו בשני מקומות. הוא הולך קודם אל בטי, שם אנחנו מגלים שבהיעדרו של הנרי, היחסים ביניהם דווקא נעימים וטובים. אבל אלו יחסים של השלמה בלבד, ודון לא מוצא את עצמו גם שם, מכיוון שהילדים לא נמצאים בבית, ובטי היא לא העתיד שלו, היא העבר. אגב, בניגוד אליו, היא כנראה מצאה סוף סוף את דרכה, ולראשונה מאז תחילת הסדרה, עושה בדיוק את מה שהיא רוצה.

דון פונה אל מה שנדמה לו שיכול להיות העתיד שלו, וזו דיאנה. דיאנה היא סוג של רוח רפאים שדון ממשיך לרדוף אחריו שוב ושוב, למרות שהיא ממשיכה להיעלם. בדרך אליה, דון רואה עוד רוח – קופר. הרוח של קופר, שכמובן מבטאת את מה שדון חושב, אומרת לו חד וחלק – היא לא מעוניינת בך, אל תעשה את זה. אבל דון נלחם בעצמו וממשיך. אבל גם בבית של דיאנה, אחרי שהוא מנסה את הטריק האהוב עליו, של להציג זהות אחרת, הוא מגלה בדיוק את מה שגילה במשרד – יש כל כך הרבה כמוך. כשדון עושה את דרכו בחזרה, הוא אוסף נווד בדרך. הוא לא ממהר לשום מקום, אין לו ממש בשביל מה לחזור. ההקבלה בין השניים ברורה, ואם זה לא היה מספיק, שיר הסיום אומר לנו שממש כמו מייג'ור טום, גם דון נותר "מרחף" בחלל שאין בו כלום.

מנצחת, בתנאים שלה. פגי (צילום מסך)

אבל הסיפור הבאמת מעניין בפרק היה זה של רוג'ר ופגי, שני האנשים שהכי מסמלים את העבר והעתיד בסדרה. שניהם נשארים במשרד הישן משתי סיבות הפוכות – הוא לא מוכן לעזוב ולה עדיין אין מקום במשרדים החדשים. המפגש בין שניהם מתחיל כחוויה מיותרת עבור פגי, ומסתיים במעין טקס חניכה לעולם החדש שלה. רוג'ר תורם לאווירת הרפאים במשרד, כשהוא מנגן באורגן, ומדבר על המקום ועל מפעל חייו שנהרס ברגע. הוא מספר לה עד כמה קשה לו להרפות, והיא דווקא רואה עתיד מרגש לפניה. בסופו של דבר, רוג'ר נותן לה את המתנה הכי טובה לדרך – את ההבנה שהיא לא צריכה לרצות את מקאן והם יכולים לחכות לה, שהיא לא צריכה לגרום לגברים להרגיש נוח לידה, את היכולת להרגיש בטוחה בעצמה, והכי חשוב – את התמונה של קופר, שכולה אומרת את ההפך הגמור ממה שפגי הייתה עד היום – לא אכפת לי מה תחשבו עלי.

וזו בדיוק הגישה שבה היא נכנסת למשרד החדש. בתחילת הפרק, גם את פגי מנסים להחזיר לאחור – היא מקבלת יחס של מזכירה, היא מוזמנת לעבוד בדיוק במקום בו היא התחילה את הקריירה – יחד עם כל המזכירות – אבל בניגוד לג'ואן (שגם היא, אגב, מקבלת דחיפה מרוג'ר - רק לכיוון השני), לא רק שהיא לא נכנעת, היא מצליחה לכבוש את היעד בתנאים שלה.

כמו בפעמים קודמות, שוב אנחנו רואים כאן את ההבדל בין פגי לג'ואן. סצנת הכניסה המדהימה של פגי סמוכה לסצנת היציאה של ג'ואן, אחת מנצחת והשנייה מפסידה. פגי היא זו שמשדרת "אל תתעסקו איתי", בעוד ג'ואן שוב מוגבלת על ידי הסביבה שלה. העתיד בפנים, העבר בחוץ. לא לכולם יש מקום בגן העדן של עולם הפרסום. 

נקודות למחשבה

- לא שלי, אבל מעניין: בטי קוראת את "Dora: An analysis of a case of hysteria" של פרויד. דורה הייתה מי שסבלה מהטרדה מינית, אך אובחנה כלוקה בהיסטריה נשית על ידי ד"ר פרויד. מסלול דומה עוברת ג'ואן בפרק.

- קופר מעולם לא קרא את "בדרכים", מכיוון שספר כל כך ביטניקי להחריד לא מתאים לאופי שלו, והוא יודע את זה. דון מנסה להשוות את המסע שלו לזה של גיבורי הספר, אבל הוא הרי הגיבור העשיר במכונית היקרה – וגם הוא רחוק מאוד מהדמויות הללו, והוא יודע את זה כי קופר, בראשו, לועג לו.

- ההבדל בין היציאה של פגי עם ארגז החפצים שלה, מהמשרד הישן, לבין הכניסה שלה עם אותו ארגז למשרד החדש, מדהים למדי. הלבוש, הגישה, הלחץ שהיא משדרת בהתחלה לעומת הנינוחות בסיום, המבטים המודאגים לכל עבר לעומת משקפי השמש הקשוחים. נפלא.

- דון אומר שהוא מחפש את דיאנה כי "היא נראתה כל כך אבודה", אבל הוא זה שבאמת אבוד. 

אין עתידות, יש שאלות

- האם בשני הפרקים האחרונים שנשארו, לא נראה יותר את ג'ואן?

- האם פגי תצליח לשמור על האישיות החדשה שיצרה, וסוף סוף להפוך לאשה הבטוחה בעצמה?

- והאם דון ימצא את עצמו איפשהו בעולם, או שימשיך לאבד עוד ועוד?

והפרומו

לפרק הבא

עונה 7 פרק 6: משפחה חדשה

"Does this family exist anymore? Are there people who eat dinner and smile at each other instead of watching TV?"

שנות השישים הצליחו לשבור כמעט כל מוסכמה חברתית בארצות הברית. השליטה הגברית המוחלטת, עליונות הלבנים על פני השחורים, הפטריוטיות שאין לפקפק בה. הכל הוטל בספק ושינויים קיצוניים צצו בכל תחום.

אבל השינוי השקט ביותר, ואולי החשוב ביותר, הוא במושג המשפחה. בתחילת הסדרה עוד יכולנו לראות הצגה של משפחה מושלמת שבה האב חוזר מעבודתו המוצלחת אל בית הפרברים שבו מחכים לו ילדיו החייכניים ועקרת הבית היפהפייה והחרוצה, אבל עכשיו, תשע שנים לאחר מכן, אפילו ההצגה הזו כבר לא קיימת יותר. ובאמת, כשמסתכלים על הדמויות השונות – דון, פגי, פיט, ג'ואן, רוג'ר, בטי – אף אחד מהם כבר אינו איש משפחה במובן השמרני של הביטוי. כולם מנסים להחזיר לעצמם את המודל המשפחתי האידאלי שאבד, או ליצור אחד חדש, אך ללא הצלחה, עד שבסופו של דבר מגיעה ההשלמה וקבלת המשפחה האלטרנטיבית, שהיא בעצם החברוּת.

למרות השינוי בפועל, המטרה של פגי בפרק הזה היא ליצור את המשפחה מהסוג הישן. זו שבה כולם מחייכים, אוכלים ביחד ונהנים. בתחילת הפרק היא גם מציגה את המשפחה הזו, אבל מהר מאוד מבינה שהעמדת הפנים לא באמת שווה שום דבר והיא מנסה למצוא רעיונות חדשים.

דון מתכונן לביקור של מייגן. הוא עושה מאמץ לכבודה ומסדר את הדירה. השינוי שהוא עובר ניכר בכך שדון לא מסתיר שום ראיות לחיי הוללות או בגידה שהוא מנהל בהיעדרה, אלא מזיז דווקא ערימות של מסמכים ומכונת כתיבה – עבודה. הביקור הזה מראה לדון למה הוא מתגעגע – אישה יפה שחיה איתו ומכינה לו ארוחות (זה בערך כל מה שהיא עושה בפרק), חמימות ביתית שכבר אין לו ואווירה משפחתית שהיא ההפך הגמור ממסיבות סטלנים בלוס אנג'לס. "לא התגעגעת לזה?" דון שואל. "התגעגעתי אליך", היא עונה. מאוחר יותר היא מספרת שהיא מתגעגעת גם לחפצים שלה ושהיא רוצה לפגוש את דון במקום נייטרלי.  הוא סוף סוף כמה לבית ולמשפחה. היא רוצה להישאר חופשייה ולחיות את חייה.

לא מתגעגעת לחיים הישנים. מייגן ודון (צילום מהאתר הרשמי)

פיט מגיע גם הוא לביקור מלוס אנג'לס, עם חברתו בוני. בדרכם לניו יורק, נראה שהכל רציני ומושלם בין השניים, כשבוני מנסה לשדל את פיט להתגרש באופן רשמי מטרודי. אבל כשהם מגיעים לניו יורק, ופיט פוגש את בתו (שכמעט ואינה מכירה אותו) ואת אשתו, הוא הופך שוב לפיט הישן שאנחנו מכירים – כעוס, ממורמר וקנאי. הוא הרי לא אוהב את טרודי ומעולם לא אהב, אבל עדיין רוצה להאמין שהיא עדיין אוהבת אותו, ושהיא רוצה בו. למרות שהוא כביכול ממשיך הלאה, פיט חושב שהוא עדיין רצוי או נחוץ כאיש משפחה, ושבית בלעדיו אינו שלם, למרות שאנחנו רואים שטרודי מסתדרת מצוין בלעדיו.

כמו דון לפניו, גם פיט כלוא בתפיסה המיושנת שלפיה כגבר הוא יכול לעשות מה שמתחשק לו ולהשאר אהוב ונערץ. ובדיוק כמו אצל דון, מה שלקח הרבה זמן לאשה הראשונה להבין, האשה השנייה מבינה מיד, וכשפיט מזלזל בה, בוני קמה והולכת בלי לחשוב פעמיים. איתה במטוס, אגב, יושבת מייגן, שעשתה פחות או יותר את אותו הדבר.

בוב בנסון הוא המבקר השלישי בפרק, והוא מגיע מדטרויט כדי להסיר כל ספק בנוגע לנטיותיו המיניות, שלגביהן היה חשד בעונה השישית. איתו מגיע ביל, שעובד בשברולט ולא מצליח לעמוד בפני פיתויי העיר הגדולה. לאחר ששניהם חוזרים מתחנת המשטרה, אחרי שביל הטריד מינית שוטר, אנחנו מגלים ממנו שני דברים: האחד, שהחברה עומדת לאבד את שברולט כלקוח ובוב יקבל עבודה בביואיק, והשני, שהוא חי בנישואי נוחות עם אשה. 

את שתי העובדות האלה בוב מפנים היטב, ומתחיל להתכונן ליום שאחרי משרד הפרסום. הוא מנסה ללכת בדרכיו של ביל ומציע נישואין לחברתו הטובה, ג'ואן, כדי להיראות כאיש משפחה בפני מעסיקיו החדשים. לכאורה, ג'ואן, בוב וקווין יכולים להציג תמונה של משפחה מושלמת, אבל כשהאב מעדיף גברים והבן אינו תוצר של נישואין, הרעיון הזה רקוב עוד מיסודו וג'ואן מגלה אומץ וכנות כשהיא דוחה את הצעתו של בוב. היא מעדיפה למות בציפייה לאהבת אמת, מאשר להינשא מתוך סידור של נוחות, היא אומרת. אותה אישה שכבר נישאה לגבר שלא אהב אותה ושפגע בה והשפיל אותה, למדה על בשרה שההצגה פשוט לא עובדת ואין לה עניין בה יותר. היא התקדמה, יש לה עבודה מעולה ובטחון כלכלי, וכרגע מה שמטריד אותה יותר מכל זו העובדה שהמשרד איבד את שברולט, ולא האם יהיה לבן שלה אבא.

אבל הסיפור הכי נוגע ללב בפרק הזה, שייך ללא ספק לפגי. פגי עוברת מעיר לעיר ומנסה לפצח את סוד המשפחה המושלמת, שיושבת יחד לשולחן ונהנית מארוחה טובה. היא מגלה שם בעיקר אשמה של נשים שלא ממלאות את תפקידן כעקרות בית, ובעיקר מבינה שאין לה שום דרך להזדהות עם האמהות האלה. "מה אני יודעת על להיות אמא?" היא שואלת את דון, ובלי להגיד מילה, מיד גורמת לנו לחשוב לרגע על הלידה ההיא ועל מה שיכל להיות. פגי מתחילה את העונה כשונאת הגדולה ביותר של דון, ובהיכרות שלנו עם היחסים המיוחדים שלהם, זה היה ברור שהחומה הזו תיפול בשלב כזה או אחר. היא נופלת בגדול בסצינה נפלאה שמזכירה מאוד את פרק "המזוודה" בעונה 4. אנחנו רואים כבר שישה פרקים עד כמה פגי מרירה, עצובה ובעיקר בודדה. עד עכשיו היא הוציאה את הרגשות הללו בצורה שלילית על כל הסובבים אותה, ובעיקר על דון, אבל כשהיא בוחרת להתעמת איתם ולהודות סוף סוף באמת, היא בוחרת לעשות את זה איתו, כי היא יודעת שבסופו של דבר, הוא האדם היחיד שיבין אותה.

בסוף, האהבה ביניהם תמיד מנצחת. דון ופגי (צילום מהאתר הרשמי)

פגי רוצה ליצור את המשפחה המושלמת, לא רק בשביל הקמפיין לבורגר שף, אלא גם לעצמה. למרות כל ההתקדמות שלה כאשת קריירה, היא עדיין רוצה את הבית ואת חיי הנישואין והמשפחה. אבל היא לא מצליחה לעשות זאת ומרגישה ככשלון. דון חולק איתה את תחושות הכשלון והבדידות שלו והיא מגיעה להברקה, וממציאה את התמונה המשפחתית החדשה – מקום יותר טוב מהבית, שבו אף אחד לא צריך להכין את הארוחה, ושבו אין טלוויזיה להסחות דעת. באופן סמלי, היא ודון רוקדים לצלילי "My Way", שיש בו הבטחה לעתיד של פגי. היא לא יודעת איך מתנהלת משפחה, ולכן היא ממציאה לה מנהגים חדשים, דרכי התנהלות חדשות, ומצליחה להגיע לרעיון המושלם. פגי לא מצליחה להשיג את החלום הישן, כי הוא כבר לא מתאים לאישה שהיא הפכה להיות, אבל בדרך שלה, היא תמצא את מה שהיא מחפשת, והיא תצליח בכך. בינתיים היא מתחילה בלהחזיר לעצמה את הכנות, האמת והחברות עם דון, שברגעים הקשים תמיד מוכיח שהוא שם בשבילה. סוג של משפחה.

הדרך שבה פגי ודון בוחרים להציג את הרעיון החדש, היא סמלית ביותר. במקום המשפחה המסורתית, הם יושבים יחד עם פיט בשולחן, שלושת הדחויים, ללא כל זוגיות או משפחה בנמצא, ומציגים תמונה של ערב נעים, ביתי וחמים, עם שיחה וצחוק בין שלושה אנשים שמכירים זה את זה כבר שנים. המשפחה המסורתית מפנה את מקומה להבנה שיש יותר מדרך אחת להרגיש רצוי ונאהב. ובמקרה של השלישייה הזו, דרך אמיתית הרבה יותר מחלום שמעולם לא היה קיים. 

נקודות למחשבה

- דון מחמיא לפגי על הפרזנטציה, משבח את הרעיון הראשון שלה, למרות שאינו טוב, ומבקש רשות לצאת מהמשרד כשמייגן מגיעה. נראה שהוא התרגל למעמדו החדש, ומדהים לראות את ההתרגשות שלו כשהוא מקבל את הפרזנטציה לידיו. העצה של פרדי מתחילה לעבוד

- לעומת זאת, מייגן עדיין בטוחה שדון ממש חשוב. אין לה מושג שהוא עבר משרד, ואינו מככב כמנהל הקריאייטיב הנערץ כמו תמיד

- הביקור של מייגן במשרד מזכיר את ימיה כקופירייטרית, בהם הצליחה ליצור קמפיין שזכה בפרס, להיינץ, ובו מככבת המשפחה המושלמת לאורך דורות שלמים של ארוחות ערב – בדיוק הסיטואציה שפגי לא מצליחה ליצור, וכנראה לא באמת שרדה את חילופי הדורות כפי שמייגן חזתה

- היחיד שיש לו משפחה מסורתית זה קן, שמספר בקטע משעשע במיוחד על הילד שלו ש"צריך לפקוח עליו עין"

- משה דיין עדיין מככב על הקיר של סטן (אגב אנשי משפחה מוצלחים...)

אין עתידות, יש שאלות

- האם הנישואין של דון ומייגן עומדים להסתיים? (כבר שמעתי טענות על כך שהעיתון בו דון מציץ, מתקופת הגירושין שלו מבטי, רומז על גירושין מס' 2 שבפתח. ואם לא, מדוע הוא צץ פתאום?)

- ואם כבר, האם העובדה שהמצב בין שניהם לא משהו, וגם אצל בטי והנרי לא להיט, רומז על אפשרות לעתיד?

- האם השינוי בפגי הוא התחלה שתביא אותה לזוגיות ושמחה, סוף סוף?

- האם השינוי ביחסים בינה לבין דון יקדם אותו מבחינה מקצועית? היא הרי חיפשה אלטרנטיבה קריאייטיבית ללו, ועכשיו שום דבר כבר לא עומד בפניה

- והאם נפטרנו סופית מבוב בנסון המעצבן?

והפרומו
לפרק האחרון של 2014

עונה 7, פרק 4: סדר חדש

"There's no hierarchy, man"
- "Believe me, there's always a hierarchy"

עד עכשיו, שנות השישים חילחלו לעולם של סטרלינג קופר לדורותיה במהלך הסדרה, ברמזים קטנים. לבוש עדכני פה, קצת סמים שם, אזכורים להיפים, שחורים שמתקבלים בחברה קצת יותר וכמובן אירועים היסטוריים שמשפיעים על העלילה. אך בפרק הזה, סוף סוף מתרחשת מהפכה של ממש בעולם של הדמויות, והיא נכנסת למשרדים ולחיים האישיים שלהן והופכת אותם. הפרק הרביעי מציג בפנינו עולם חדש, סדר חדש והיררכיה ישנה שנעלמה, ונסיונות כושלים להלחם בה ולהשיב את המצב הקיים. מה שלא יהיה בהמשך, ברור שהעולם של מד מן כפי שהכרנו אותו בעבר, משתנה לחלוטין בפרק הזה, ושום דבר כבר לא יהיה דומה למה שהיה.

פיט פוגש את ג'ורג', לקוח לשעבר, שעבד בויקס, החברה של אבא של טרודי. למרות שפיט מספר לו שהוא וטרודי כבר גרושים כמעט באופן רשמי, מעניין לראות שהוא גם מציג את בוני כ"סוכנת הנדל"ן שלי", גם קורא לטום "החותן שלי" וגם, בעיקר, נראה בהלם על כך שטום עבר התקף לב וטרודי לא מילאה את תפקידה כאשתו האומללה והתקשרה לעדכן אותו. למרות שפיט חי בעולם חדש לחלוטין, הוא עדיין מצפה מהעולם הישן להתקיים.

במהלך סמלי למדי, המחשב החדש של הארי קריין מותקן במה שהיה פעם חדר הקריאייטיב. המוחות האנושיים מפנים את מקומם לטכנולוגיה (אם כי הטכנולוגיה עדיין כל כך מיושנת שהיא זקוקה לחדר שלם) ואנחנו רואים שהארי השיג את מה שרצה בכך שחתר דרך הנסיונות הישנים שלו להשיג את המחשב – בבקשה מהממונים עליו – והלך לבוס החדש בפועל, ג'ים קאטלר. הקרייאייטיב מפנה את מקומו כמלך של החברה, והמחשב תופס את מקומו.

מרגרט, בתו של רוג'ר, שכבר ראינו רמזים לשינויים שחלים בה, עוזבת את הבית, את הבעל והבן, ומצטרפת לקומונה של היפים, שבניגוד מוחלט להתקדמות הטכנולוגית בעיר – מחליטה לחיות כמעט ללא שום טכנולוגיה. מרגרט עוזבת את כל הסדר הישן – משפחה, קידמה, רדיפה אחרי כסף ומילוי התפקיד המצופה ממנה כרעייה וכאם – ובוחרת לחיות את חייה כפי שהיא רוצה. כמובן שרוג'ר ומונה לא מסוגלים אפילו להבין את המצב הזה, ומאשימים את ברוקס, בעלה של מרגרט, בכך שהיא ברחה. הרי לא ייתכן שיש סיבה אחרת לאומללות שלה. גם כשמרגרט מעמתת את מונה עם האמת – את היית אומללה בדיוק כמוני – מונה מסרבת להבין את המצב ובוחרת לעזוב.

בעולם שבו אין צורך בכסף, או בטכנולוגיה, רוג'ר חסר תועלת. רוג'ר, מרגרט והיפים נבחרים (תמונה מהאתר הרשמי)

רוג'ר מנסה להבין את בתו, או לפחות מעמיד פנים שהוא מנסה, ולרגע נראה שהוא באמת מבין מדוע הבת שלו בחרה לעזוב הכל. אבל מה ששובר את רוג'ר, בסופו של דבר, זו העובדה שמרגרט עוזבת אותו, אבא שלה, באמצע הלילה, ונעלמת עם בחור שכמובן אינו בעלה, שבא לחפש סקס באמצע הלילה וגם מצא אותו. "את לא יכולה לעזוב הכל ולעשות מה שאת רוצה", הוא אומר לה, "את אמא". העובדה שמרגרט בחרה לוותר על תפקידה כאמא וכרעייה, כפי שנדרש ממנה בעולם הישן, ולבחור לחיות כאשה, עם מי שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה – לא מצליחה להיות מקובלת עליו. וזה למרות שהוא בעצמו עשה לה את זה כילדה, אבל הוא גבר, והעולם שלו קיבל גברים שבוגדים ולא מבלים עם בנותיהם הקטנות.

אבל לרוג'ר כבר מזמן אין כח או השפעה על הילדה שלו. היא כבר לא קטנה, והדבר היחיד שהוא נתן לה בחייו – כסף – כבר לא קונה אותה. אין לרוג'ר שום דרך להחזיר את המצב לקדמותו. הוא, וכל מה שהוא מסמל, חסרי תועלת מולה ומול העולם החדש שבו היא בחרה.

המפגש של פיט עם ג'ורג' מוליד נסיון להשיג לקוח חדש, בורגר שף. לאחר שטד ממש לא מוכן להגיע לניו יורק כדי לטפל בלקוח – בגלל פגי, כמובן, הוא מעביר אותו אליה, מן הסתם מתוך רגשות אשמה. פיט ורוג'ר מצליחים להכניס את דון, שמסתבר שפשוט עבר מלהיות מובטל בבית, ללהיות מובטל במשרד – למשימה, ולו נכנס ללחץ (בדיוק כמו שהוא נלחץ כשהוא חושב לרגע שטד חוזר, אגב). כדי לחסל כל סיכוי שדון יהיה אחראי למשהו, וכדי להביא את דון למצב מביך ביותר, הוא דואג מיד שפגי תהיה האחראית הרשמית לטיפול הקריאייטיבי בלקוח, והוא עושה את זה באמצעות העלאה בשכר. כך, הוא בטוח, אין לו מה לדאוג לגבי דון, ואין לו גם מה לדאוג שפגי, שהתלוננה בתחילת הפרק על כך שהוא לא יודע איך להיות קריאייטיבי, תלך לחפש מענה אצל מי שכן יודע – וזה כמובן דון.

ואכן, המצב מביך ביותר כשפגי, שהשנאה שלה לדון לא מאפשרת לה ללכת אליו ולדבר איתו בשקט על הסיטואציה שאליה נקלעה כדי לקבל את הבנתו, מחליטה לחתור תחת הסדר הישן בעצמה, בכך שהיא הופכת להיות הבוס ומדברת עם דון כאילו הוא היה הקופירייטר והיא מנהלת הקריאייטיב, ולא להפך, כפי שהיה תמיד. דון לא צריך לומר כלום כדי שנראה עד כמה הוא פגוע ומושפל. ודי בצדק. הוא מנסה להשיב את כבודו האבוד, כשהוא מבין שהחברה שמתקינה את המחשב במשרדים היא לקוח פוטנציאלי גדול, ואז מגיעה ההשפלה השנייה שלו, מברט קופר. קופר, שבעצמו אדם שלא עושה כלום במשרדים, מעז לומר לדון בפרצוף שהוא לא רוצה אותו שם. הוא די מודה שהמגבלות שניתנו לו נועדו לגרום לו לדחות את העבודה, ושהעובדה שהוא קיבל משרד של אדם מת אינה מקרית בכלל. 

הגיע הזמן להתעורר. דון ופרדי (צילום מהאתר הרשמי)

בשלב הזה דון מאבד את הסבלנות, ומחליט בעצמו לצאת נגד הממונים עליו. הוא מבריח בקבוק ומשתכר בעבודה, בניגוד לתנאים שהבטיח לעמוד בהם, ומסכן את מעמדו בחברה. הוא רואה את דגל המטס של ליין שמצא במשרד, ושתלה על הקיר (לאות אזהרה? מעין סימן שמרחף מעליו ומזכיר את הגורל שצפוי לו?) ומתקשר לפרדי ראמסון. הידידות בין השניים אינה מקרית כמובן, פרדי הוא אלכוהוליסט בעצמו שעבר גמילה, והוא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לדון כרגע, מה שמעלה את השאלה האם ההחלטה להתקשר אליו הייתה תמימה, או בעצם סוג של קריאה לעזרה כלפי האדם היחיד שיכול לתת לו אותה.

בזכות השיחה בין פגי לג'ואן, דון מצליח לחמוק החוצה בלי שג'ואן תראה אותו שיכור לחלוטין בדרכו החוצה. מה שמוביל לכך שהמפלה של דון הרבה יותר מורכבת מסתם תפיסה במשרד שהייתה מובילה לפיטוריו. הבעיה של דון היא עם עצמו ולא עם שום גורם חיצוני, וזה מה שפרדי מסביר לו כשהוא מתעורר בבוקר, עדיין הלום אלכוהול וכועס על המצב. פרדי מבין עד כמה דון מושפל מהצורך לעבוד תחת פגי, אבל מסביר לו את המציאות – זה המצב החדש. אתה יכול להתנגד לו וליפול לתהום, או להשלים איתו ולהרוויח את העבודה והמעמד שלך בחזרה. הימים בהם דון דרייפר יכל לעשות מה שהוא רוצה ולהיות מלך החברה נגמרו ואינם. רוצה להצליח שוב? תתחיל מלהיות קופירייטר רגיל. הגיע הזמן להתעורר, ולא רק לבוקר החדש.

ובפעם המי יודע כמה, דון שוב מפתיע אותנו ומקבל על עצמו את העולם החדש. הוא מגיע למשרד בבוקר, בדיוק כשהמחשב המהולל מגיע גם הוא. בקטע הזה בדיוק כדאי לחשוב על מילותיו של טכנאי המחשבים, לויד, על כך שהוא לא רוצה לראות את המחשב שלו זרוק וחסר שימוש אחרי זמן קצר, כי הוא יודע כמה הוא עמיד וכמה הוא יכול להחזיק עוד שנים רבות. כך גם דון מרגיש. זה עוד לא הזמן לוותר ולהיזרק בצד לטובת דגם חדש יותר. דון משלים עם ההיררכיה החדשה במשרד ומודיע לפגי שהוא מקבל עליו את התפקיד. כל הנסיונות לחזור אחורה נכשלו. סדר חדש התחיל.

נקודות למחשבה

- פרדי שואל את דון "Are you just gonna kill yourself, give them what they want?" , מה שכמובן מחזק את עניין המשרד של ליין, מציאת הדגל ודבריו של קופר לגבי השהייה במשרדו של "אדם מת"

- דון אומר לפגי "I'll have your taglines by lunch". אישית, נפלתי בכפל המשמעות הזה וחשבתי לרגע שהוא זה שדורש ממנה את הטאגליינס. כמובן שטעיתי, אבל המשפט הדו משמעי הזה מעניין, ומעורר את השאלה, האם הוא יזכה לומר זאת במשמעות השנייה בקרוב. או אי פעם.

- משעשע ביותר לראות את מרדית המזכירה (כבר שבועיים ברציפות) מריירת על דון

- חוץ מרפרנס די ברור לעצמו, לא הצלחתי להבין את מה שדון אומר ללויד ("I know your name. you go by many names") – רעיונות?

- מעניין לראות שמרגרט היא הניגוד המוחלט של מה שקורה בפרק. המשרד מביא מחשב – מרגרט מוותרת  על טכנולוגיה. לו נותן כסף לפגי כדי להשיג את מטרתו – מרגרט מוותרת על כסף.

- דון לא שותף לשום החלטת שותפים שמתקבלת בפרק – לא המחשב ולא ההעלאה של פגי

- למרות שהם גרושים כבר לא מעט זמן, מונה יודעת הכל על חייו של רוג'ר ומשתמשת במידע כדי להקניט אותו

- Meet the Mets, שיר השכרות של דון

אין עתידות, יש שאלות

- האם העובדה שבחצי העונה הראשון, דון מצליח להשיג התקדמות משמעותית, אומרת משהו על הצפוי לנו בחצי השני של העונה? האם זו עלייה שתוביל להתרסקות עצומה? הרי כבר ראינו לא מעט פעמים שבהן נדמה היה שיש שינוי, כדי לגלות שהוא לא אמיתי

- עד מתי פגי תמשיך להידרדר ביחסה כלפי דון, או בכלל?

והפרומו

לפרק הבא

עונה 6, פרק 9: חצויים

"They're two halves of the same person, and they want the same thing, but they're trying to get it in different ways"

"החצי הטוב יותר" הוא שמו של הפרק התשיעי בעונה, ובו אכן מופיע שוב ושוב נושא הכפילויות והאנשים החצויים. יחד עם זאת, דמויות מנסות להשיג קשר כלשהו ונכשלות, בגלל הפיצול שלהן או של האדם שמולן.

דון וטד, בעיניה של פגי, הם אותו אדם, ושניהם מנסים להשיג את אותו דבר – הצלחה – אבל בדרכים שונות. טד רוצה רעיון מוצלח, דון רוצה רעיון מוצלח שיהיה שלו. פגי מרגישה שהיא נמצאת באמצע בין שני האנשים שטיפחו אותה והיא לא יודעת מה לעשות. כשפגי מדברת עם טד על הנשיקה שהייתה ביניהם בעבר, טד אומר לה שהוא מאוהב בה, אבל מגדיר את היחסים ביניהם כבוס ובת חסותו, ולכן הוא לא יכול להיות איתה. אבל פגי היא לא בת חסותו של טד, אלא של "החצי השני" שלו – דון, כפי שהוא בעצמו מזכיר לה כשהוא אומר לה שטד לא מכיר אותה כמוהו, ולכן מבחינתה של פגי הקשר אינו בלתי נמנע. בצורה אולי בלתי מודעת, היא גורמת לסיומה של מערכת היחסים שלה עם אייב אחרי שהיא מגלה את המידע הזה – היא דוקרת אותו בטעות והוא נפרד ממנה באמבולנס.

סיום הקשר על ידי אייב נעשה בדרך שגם מזכירה לפגי שהיא חצויה, ושהיא לא יכולה להמשיך להיות כזו – מצד אחד, היא עובדת בתחום הפרסום, אבל מצד שני רוצה להיות חלק מהמהפכה שמתחוללת בחוץ, שהוא חלק ממנה. אבל היא לא יכולה כי שני החלקים האלה של חייה מנוגדים לחלוטין. "תמיד תהיי האויב", הוא אומר לה, והוא צודק.

למייגן יש בעיה מקצועית, כשהיא מקבלת דמות נוספת בסדרה וצריכה לשחק זוג תאומות שונות זו מזו באופיין, אבל מגלה שהיא לא מצליחה להפריד בין שתי הנשים. הסיבה שמייגן לא יכולה לפצל את עצמה במשחק היא, שבניגוד לשאר הדמויות בפרק, היא לא מפוצלת בחיים. היא יודעת מה היא רוצה, אישית ומקצועית, והיא לא קרועה בין שתי זהויות שמושכות לכיוונים שונים. מי שמפרשת אותה לא נכון היא ארלין, השחקנית שלצדה, שמנסה לנשק אותה כנחמה על הבדידות. אבל מייגן מתנגדת לנסיון הזה בנחישות בדיוק מהסיבה הזו – אין לה עניין בשום דבר מלבד מה שהיא רוצה, ומה שהיא רוצה זה את דון.

לא מצליחה להבדיל בין שתי דמויות. מייגן (צילום מהאתר הרשמי)

בטי, שהצליחה לחזור לגזרתה הישנה, נהנית מתשומת לב והערצה מחודשת, ולא רק מהנרי אלא מכל הסובבים אותה. "אתה מאמין שילדתי שלושה ילדים?" היא שואלת בלי להתבייש ונראה שהבטחון העצמי שלה חוזר אליה. אבל יחד עם השינוי, גם דמותה של בטי "מתפצלת" לישנה וחדשה, השמנה והרזה, זו שיודעת שכל העיניים מופנות אליה וזו שצריכה את החיזוקים. לכן כשהיא מגיעה למחנה עם בובי ודון, היא נותנת לעצמה אישור נוסף למראה המדהים שלה – היא שוכבת עם דון, לא לפני שהיא שואלת "מה חשבת כשראית אותי?" ומוודאת שגם הוא מעריץ אותה, שאפילו הוא, שהחליף אותה באשה צעירה ומעוררת קנאה, רוצה אותה וחושב שהיא מדהימה בדיוק כמו שהייתה לפני לא מעט שנים.

בהמשך מתברר שבניגוד לתקוותיו של דון, בטי לא באמת רוצה לחזור אליו או לנהל איתו רומן. היא מאושרת בחיים שלה והיא רק רצתה לגרום לצד אחד שלה לנצח את הצד השני. דון רואה את בטי והנרי בארוחת הבוקר למחרת הלילה המשותף שלהם ומבין שהיא אמרה את האמת.

רוג'ר, שבתחילת העונה הרגיש שאין לו קשר עם בני משפחתו, יוצא לבלות עם נכדו בן הארבע, אבל מצליח להרוס את הבילוי המשותף כשהוא לוקח את הילד לצפות ב"כוכב הקופים" (רעיון שהוא לקח מדון ובובי, בלי להתחשב בגילו של הילד) וגורם לו לסיוטים. מרגרט, בתו של רוג'ר, כועסת ומחליטה לפטר אותו מתפקיד הסבא הנחמד. בתגובה למקרה הזה, אנחנו מגלים שרוג'ר כנראה מנסה לפצות על חוסר היכולת שלו לגדל את בנו, קווין, בהתקרבות לתחליף הכי קרוב והכי דומה שיש לו לבן קטן – הנכד שלו. רוג'ר מנסה שוב להתקרב לקווין, אבל ג'ואן עוצרת אותו. הקשר הזה לא יכול להתקיים מבחינתה כי היא לא סומכת על רוג'ר (ואולי גם מפחדת שהוא ימות?) והיא מעדיפה לספר לבנה שאבא שלו הוא האדם הכי שונה מרוג'ר שיכול להיות – גרג, גיבור המלחמה. ואולי לא רק טובת הילד עומדת לנגד עיניה, אלא גם הכבוד שלה. רוג'ר נותר לבד, כשהוא לא אבא ולא סבא. הוא רוצה לאהוב ולהיות נאהב ונזקק, אבל אף אחד לא נותן לו הזדמנות. 

תמונה לא אופיינית של משפחה מאושרת. בובי, בטי ודון (צילום מהאתר הרשמי)

בסיום הפרק, דון חוזר הביתה ומנסה להגיע להשלמה כמו של בטי, וכנראה גם בגלל מילותיה של בטי, שמרחמת על מייגן מנסיון אישי ונותנת לדון חומר למחשבה ("היא לא יודעת שלאהוב אותך זו הדרך הכי גרועה להגיע אליך"). מייגן מצליחה, סוף סוף, לדבר איתו על מה שמטריד אותה וכנראה שהתזמון שלה מושלם, כי גם הוא מגיע לראשונה במצב של נכונות להקשיב ולתקן. החוויות שהם עברו בנפרד גורמות להם להתאחד למטרה המשותפת. השאלה היא רק האם דון באמת מתכוון לדבריו או שימשיך, כמו תמיד, להרוס את חייו בעצמו.

פגי מגיעה למשרד בבוקר שאחרי הפרידה מאייב ומיד מספרת על כך לטד. היא מלאת תקווה שעכשיו, כשהיא פנויה, דבר לא יעמוד ביניהם בדרך לקשר רומנטי (אם כי טד נשוי, והיא יודעת את זה). אבל טד לא מוכן לחשוב על העניין בכלל. טד הוא החצי השני של דון ולכן בדיוק כמו שהיא לא יכולה להיות עם דון, היא לא יכולה להיות איתו. היא מוצאת את עצמה פיזית, בין שניהם, בלי בן זוג ישן, בלי בן זוג חדש, בלי חלומות או אשליות על פגי האחרת. הם רואים אותה בדיוק כמו אייב, מהצד היחיד שנשאר בה – פגי הקופירייטרית. לא יותר. 

נקודות למחשבה

- גם פיט חצוי לשניים – כדי להצליח בקריירה, הוא חייב קודם לפתור את הבעיות שלו בבית.

- עוד רמז לכפילויות החוזרות בפרק: בובי דרייפר הוא "בובי 5". יש עוד ארבעה מלבדו. בהמשך בטי ודון מדברים על למי דומים הילדים שלהם.

- כשדון אומר למייגן "לא הייתי כאן", האם זו הודאה בבגידה?

- לא ברור מאירועי הפרק אם ג'ואן ובוב הפכו לזוג.

- בסצינת הדיינר בין בטי, דון ובובי, משפחת דרייפר נראית מאושרת באמת לראשונה בסדרה, בניגוד מוחלט לסצינות המשפחתיות שהיו לבטי ודון כשהיו נשואים.

אין עתידות, יש שאלות

- דאק פיליפס חוזר בדיוק כשפגי מסיימת מערכת יחסים. האם זה מקרי, או שהם ימצאו שוב את הדרך אחד אל השנייה? (בתקווה שלא)

- ומה לגבי התיאוריה המאוד מטרידה הזו?

והפרומו

לפרק הבא