עונה 7, פרק 12: גן העדן של עולם הפרסום

"Where are you headed?"

בפרק הקודם, כשחמישיית השותפים מבינה שהמיזוג עם מקאן הוא עניין גמור, ג'ים הובארט אומר להם שמתו והגיעו לגן העדן של הפרסום. בפרק החדש אנחנו רואים את תוצאות ה"מוות" הזה. כל אחת מהדמויות בהן הוא מתרכז – ג'ואן, רוג'ר, פגי וכמובן דון – אכן עוברת מוות מסוים וצריכה להתמודד עם המצב החדש, שהוא הכל חוץ מגן עדן, וכל אחת מהן נמצאת על הסקאלה שבין חוסר עתיד מוחלט בחברה לבין הזדמנות להצלחה בעולם החדש (ג'ואן ופגי בקצוות, רוג'ר ודון באמצע). אווירת המוות, כמו הרבה פעמים בסדרה, ממשיכה לרחף, בהמשך לאנלוגיה של הובארט, במהלך הפרק.

התחושה הראשונה שמתקבלת מהמעבר היא של ניתוק מוחלט. כל אחד ואחד מעובדי החברה הישנה מוצא את עצמו בקומה נפרדת, בלי יותר מדי קשר לאחרים (וזה למרות שבפרק הקודם הובטחה להם קומה משלהם) וכל זהות שהייתה לחברת סטרלינג קופר ושות', נמחקה לחלוטין. כל דמות שפוגשת דמות אחרת, מופתעת מאוד, והקשר ביניהן כבר לא קיים. כולם אבודים לגמרי, ואפילו דון לא זוכר באיזו קומה הוא אמור לרדת מהמעלית (באופן מדהים וכנראה סמלי למדי, היחידה שפורחת לחלוטין והופכת לאדם היעיל ביותר בחברה, היא מרדית, המזכירה שלא מצטיינת לרוב בחכמת יתר).

כמו שחששה בפרק הקודם, ג'ואן לא מצליחה למצוא את עצמה במקום החדש. מבחינת מנטליות, היא מוחזרת עשר שנים אחורה, והעובדים האחרים רואים בה "בת" בלבד. אפילו לא "אישה". הם לא יקבלו ממנה הוראות, הם לא יעזרו לה והם בטח לא יקחו אותה ברצינות. כשהיא מנסה לבקש עזרה, היא נתקלת בהטרדה מינית ובסופו של דבר, כשהיא מנסה לפנות לג'ים הובארט, הוא אומר לה חד וחלק: המעמד שהיה לך בעבר כשותפה, לא שווה פה כלום. כל ההתקדמות האדירה שג'ואן עשתה בשנים האחרונות – שהייתה כרוכה, כידוע, גם בלילה האומלל ההוא שהשיג לחברה את יגואר – נמחקה לגמרי. היא שוב הבחורה הקטנה שאפשר לנפנף בשקט, וגם כשהיא מנסה לאיים בתביעה משפטית, היא מפסידה. הכניעה של ג'ואן נובעת אך ורק מסיבה אחת, שחוזרת ותוקפת אותה שוב ושוב במהלך הסדרה – היא שייכת לדור הישן. היא לא פגי (שאליה עוד נגיע) ולא משנה כמה היא תתקדם, הנשיות שלה תמיד תעצור אותה בסופו של דבר.

אחד מני רבים. דון (צילום מסך)

למרות שהוא תמיד העניין המרכזי, דון הוא הפעם לא מרכז הפרק, בעיני. אבל גם במקרה שלו, המעבר לעולם החדש הוא טראומטי ביותר. לאחר שהוא מקבל יחס של מלך מג'ים, ומובהר לו שהוא מגיע כדי להעלות את הרמה בחברה, הוא מגלה שאותן מילים ממש נאמרו גם לטד צ'ו. הוא מקבל את הרושם שקניית סוכנות שלמה כדי לקבל את "מילר" התבצעה אך ורק בשבילו, אבל כשהוא מגיע לפגישה עם הלקוח, הוא מגלה שהוא רק אחד בתוך חדר מלא מנהלי קריאייטיב שהוזמנו אליה. אם חשבנו שאחרי האישה, הדירה והחברה שהקים, כבר לא נשאר לדון דרייפר מה לאבד, הנה אנחנו מגלים שדון מאבד בפרק הזה את הדבר שהפך אותו למי שהוא – הייחודיות שלו. לא משנה באיזה מצב הוא היה, דון תמיד קיבל יחס של נכס, של גאון קריאייטיבי, וזה מה ששם אותו במרכז הסדרה מהרגע הראשון שלה. והנה, ברגע אחד, הוא מגלה שיש עוד עשרות כמוהו.

דון מחפש את עצמו בשני מקומות. הוא הולך קודם אל בטי, שם אנחנו מגלים שבהיעדרו של הנרי, היחסים ביניהם דווקא נעימים וטובים. אבל אלו יחסים של השלמה בלבד, ודון לא מוצא את עצמו גם שם, מכיוון שהילדים לא נמצאים בבית, ובטי היא לא העתיד שלו, היא העבר. אגב, בניגוד אליו, היא כנראה מצאה סוף סוף את דרכה, ולראשונה מאז תחילת הסדרה, עושה בדיוק את מה שהיא רוצה.

דון פונה אל מה שנדמה לו שיכול להיות העתיד שלו, וזו דיאנה. דיאנה היא סוג של רוח רפאים שדון ממשיך לרדוף אחריו שוב ושוב, למרות שהיא ממשיכה להיעלם. בדרך אליה, דון רואה עוד רוח – קופר. הרוח של קופר, שכמובן מבטאת את מה שדון חושב, אומרת לו חד וחלק – היא לא מעוניינת בך, אל תעשה את זה. אבל דון נלחם בעצמו וממשיך. אבל גם בבית של דיאנה, אחרי שהוא מנסה את הטריק האהוב עליו, של להציג זהות אחרת, הוא מגלה בדיוק את מה שגילה במשרד – יש כל כך הרבה כמוך. כשדון עושה את דרכו בחזרה, הוא אוסף נווד בדרך. הוא לא ממהר לשום מקום, אין לו ממש בשביל מה לחזור. ההקבלה בין השניים ברורה, ואם זה לא היה מספיק, שיר הסיום אומר לנו שממש כמו מייג'ור טום, גם דון נותר "מרחף" בחלל שאין בו כלום.

מנצחת, בתנאים שלה. פגי (צילום מסך)

אבל הסיפור הבאמת מעניין בפרק היה זה של רוג'ר ופגי, שני האנשים שהכי מסמלים את העבר והעתיד בסדרה. שניהם נשארים במשרד הישן משתי סיבות הפוכות – הוא לא מוכן לעזוב ולה עדיין אין מקום במשרדים החדשים. המפגש בין שניהם מתחיל כחוויה מיותרת עבור פגי, ומסתיים במעין טקס חניכה לעולם החדש שלה. רוג'ר תורם לאווירת הרפאים במשרד, כשהוא מנגן באורגן, ומדבר על המקום ועל מפעל חייו שנהרס ברגע. הוא מספר לה עד כמה קשה לו להרפות, והיא דווקא רואה עתיד מרגש לפניה. בסופו של דבר, רוג'ר נותן לה את המתנה הכי טובה לדרך – את ההבנה שהיא לא צריכה לרצות את מקאן והם יכולים לחכות לה, שהיא לא צריכה לגרום לגברים להרגיש נוח לידה, את היכולת להרגיש בטוחה בעצמה, והכי חשוב – את התמונה של קופר, שכולה אומרת את ההפך הגמור ממה שפגי הייתה עד היום – לא אכפת לי מה תחשבו עלי.

וזו בדיוק הגישה שבה היא נכנסת למשרד החדש. בתחילת הפרק, גם את פגי מנסים להחזיר לאחור – היא מקבלת יחס של מזכירה, היא מוזמנת לעבוד בדיוק במקום בו היא התחילה את הקריירה – יחד עם כל המזכירות – אבל בניגוד לג'ואן (שגם היא, אגב, מקבלת דחיפה מרוג'ר - רק לכיוון השני), לא רק שהיא לא נכנעת, היא מצליחה לכבוש את היעד בתנאים שלה.

כמו בפעמים קודמות, שוב אנחנו רואים כאן את ההבדל בין פגי לג'ואן. סצנת הכניסה המדהימה של פגי סמוכה לסצנת היציאה של ג'ואן, אחת מנצחת והשנייה מפסידה. פגי היא זו שמשדרת "אל תתעסקו איתי", בעוד ג'ואן שוב מוגבלת על ידי הסביבה שלה. העתיד בפנים, העבר בחוץ. לא לכולם יש מקום בגן העדן של עולם הפרסום. 

נקודות למחשבה

- לא שלי, אבל מעניין: בטי קוראת את "Dora: An analysis of a case of hysteria" של פרויד. דורה הייתה מי שסבלה מהטרדה מינית, אך אובחנה כלוקה בהיסטריה נשית על ידי ד"ר פרויד. מסלול דומה עוברת ג'ואן בפרק.

- קופר מעולם לא קרא את "בדרכים", מכיוון שספר כל כך ביטניקי להחריד לא מתאים לאופי שלו, והוא יודע את זה. דון מנסה להשוות את המסע שלו לזה של גיבורי הספר, אבל הוא הרי הגיבור העשיר במכונית היקרה – וגם הוא רחוק מאוד מהדמויות הללו, והוא יודע את זה כי קופר, בראשו, לועג לו.

- ההבדל בין היציאה של פגי עם ארגז החפצים שלה, מהמשרד הישן, לבין הכניסה שלה עם אותו ארגז למשרד החדש, מדהים למדי. הלבוש, הגישה, הלחץ שהיא משדרת בהתחלה לעומת הנינוחות בסיום, המבטים המודאגים לכל עבר לעומת משקפי השמש הקשוחים. נפלא.

- דון אומר שהוא מחפש את דיאנה כי "היא נראתה כל כך אבודה", אבל הוא זה שבאמת אבוד. 

אין עתידות, יש שאלות

- האם בשני הפרקים האחרונים שנשארו, לא נראה יותר את ג'ואן?

- האם פגי תצליח לשמור על האישיות החדשה שיצרה, וסוף סוף להפוך לאשה הבטוחה בעצמה?

- והאם דון ימצא את עצמו איפשהו בעולם, או שימשיך לאבד עוד ועוד?

והפרומו

לפרק הבא

עונה 7 פרק 6: משפחה חדשה

"Does this family exist anymore? Are there people who eat dinner and smile at each other instead of watching TV?"

שנות השישים הצליחו לשבור כמעט כל מוסכמה חברתית בארצות הברית. השליטה הגברית המוחלטת, עליונות הלבנים על פני השחורים, הפטריוטיות שאין לפקפק בה. הכל הוטל בספק ושינויים קיצוניים צצו בכל תחום.

אבל השינוי השקט ביותר, ואולי החשוב ביותר, הוא במושג המשפחה. בתחילת הסדרה עוד יכולנו לראות הצגה של משפחה מושלמת שבה האב חוזר מעבודתו המוצלחת אל בית הפרברים שבו מחכים לו ילדיו החייכניים ועקרת הבית היפהפייה והחרוצה, אבל עכשיו, תשע שנים לאחר מכן, אפילו ההצגה הזו כבר לא קיימת יותר. ובאמת, כשמסתכלים על הדמויות השונות – דון, פגי, פיט, ג'ואן, רוג'ר, בטי – אף אחד מהם כבר אינו איש משפחה במובן השמרני של הביטוי. כולם מנסים להחזיר לעצמם את המודל המשפחתי האידאלי שאבד, או ליצור אחד חדש, אך ללא הצלחה, עד שבסופו של דבר מגיעה ההשלמה וקבלת המשפחה האלטרנטיבית, שהיא בעצם החברוּת.

למרות השינוי בפועל, המטרה של פגי בפרק הזה היא ליצור את המשפחה מהסוג הישן. זו שבה כולם מחייכים, אוכלים ביחד ונהנים. בתחילת הפרק היא גם מציגה את המשפחה הזו, אבל מהר מאוד מבינה שהעמדת הפנים לא באמת שווה שום דבר והיא מנסה למצוא רעיונות חדשים.

דון מתכונן לביקור של מייגן. הוא עושה מאמץ לכבודה ומסדר את הדירה. השינוי שהוא עובר ניכר בכך שדון לא מסתיר שום ראיות לחיי הוללות או בגידה שהוא מנהל בהיעדרה, אלא מזיז דווקא ערימות של מסמכים ומכונת כתיבה – עבודה. הביקור הזה מראה לדון למה הוא מתגעגע – אישה יפה שחיה איתו ומכינה לו ארוחות (זה בערך כל מה שהיא עושה בפרק), חמימות ביתית שכבר אין לו ואווירה משפחתית שהיא ההפך הגמור ממסיבות סטלנים בלוס אנג'לס. "לא התגעגעת לזה?" דון שואל. "התגעגעתי אליך", היא עונה. מאוחר יותר היא מספרת שהיא מתגעגעת גם לחפצים שלה ושהיא רוצה לפגוש את דון במקום נייטרלי.  הוא סוף סוף כמה לבית ולמשפחה. היא רוצה להישאר חופשייה ולחיות את חייה.

לא מתגעגעת לחיים הישנים. מייגן ודון (צילום מהאתר הרשמי)

פיט מגיע גם הוא לביקור מלוס אנג'לס, עם חברתו בוני. בדרכם לניו יורק, נראה שהכל רציני ומושלם בין השניים, כשבוני מנסה לשדל את פיט להתגרש באופן רשמי מטרודי. אבל כשהם מגיעים לניו יורק, ופיט פוגש את בתו (שכמעט ואינה מכירה אותו) ואת אשתו, הוא הופך שוב לפיט הישן שאנחנו מכירים – כעוס, ממורמר וקנאי. הוא הרי לא אוהב את טרודי ומעולם לא אהב, אבל עדיין רוצה להאמין שהיא עדיין אוהבת אותו, ושהיא רוצה בו. למרות שהוא כביכול ממשיך הלאה, פיט חושב שהוא עדיין רצוי או נחוץ כאיש משפחה, ושבית בלעדיו אינו שלם, למרות שאנחנו רואים שטרודי מסתדרת מצוין בלעדיו.

כמו דון לפניו, גם פיט כלוא בתפיסה המיושנת שלפיה כגבר הוא יכול לעשות מה שמתחשק לו ולהשאר אהוב ונערץ. ובדיוק כמו אצל דון, מה שלקח הרבה זמן לאשה הראשונה להבין, האשה השנייה מבינה מיד, וכשפיט מזלזל בה, בוני קמה והולכת בלי לחשוב פעמיים. איתה במטוס, אגב, יושבת מייגן, שעשתה פחות או יותר את אותו הדבר.

בוב בנסון הוא המבקר השלישי בפרק, והוא מגיע מדטרויט כדי להסיר כל ספק בנוגע לנטיותיו המיניות, שלגביהן היה חשד בעונה השישית. איתו מגיע ביל, שעובד בשברולט ולא מצליח לעמוד בפני פיתויי העיר הגדולה. לאחר ששניהם חוזרים מתחנת המשטרה, אחרי שביל הטריד מינית שוטר, אנחנו מגלים ממנו שני דברים: האחד, שהחברה עומדת לאבד את שברולט כלקוח ובוב יקבל עבודה בביואיק, והשני, שהוא חי בנישואי נוחות עם אשה. 

את שתי העובדות האלה בוב מפנים היטב, ומתחיל להתכונן ליום שאחרי משרד הפרסום. הוא מנסה ללכת בדרכיו של ביל ומציע נישואין לחברתו הטובה, ג'ואן, כדי להיראות כאיש משפחה בפני מעסיקיו החדשים. לכאורה, ג'ואן, בוב וקווין יכולים להציג תמונה של משפחה מושלמת, אבל כשהאב מעדיף גברים והבן אינו תוצר של נישואין, הרעיון הזה רקוב עוד מיסודו וג'ואן מגלה אומץ וכנות כשהיא דוחה את הצעתו של בוב. היא מעדיפה למות בציפייה לאהבת אמת, מאשר להינשא מתוך סידור של נוחות, היא אומרת. אותה אישה שכבר נישאה לגבר שלא אהב אותה ושפגע בה והשפיל אותה, למדה על בשרה שההצגה פשוט לא עובדת ואין לה עניין בה יותר. היא התקדמה, יש לה עבודה מעולה ובטחון כלכלי, וכרגע מה שמטריד אותה יותר מכל זו העובדה שהמשרד איבד את שברולט, ולא האם יהיה לבן שלה אבא.

אבל הסיפור הכי נוגע ללב בפרק הזה, שייך ללא ספק לפגי. פגי עוברת מעיר לעיר ומנסה לפצח את סוד המשפחה המושלמת, שיושבת יחד לשולחן ונהנית מארוחה טובה. היא מגלה שם בעיקר אשמה של נשים שלא ממלאות את תפקידן כעקרות בית, ובעיקר מבינה שאין לה שום דרך להזדהות עם האמהות האלה. "מה אני יודעת על להיות אמא?" היא שואלת את דון, ובלי להגיד מילה, מיד גורמת לנו לחשוב לרגע על הלידה ההיא ועל מה שיכל להיות. פגי מתחילה את העונה כשונאת הגדולה ביותר של דון, ובהיכרות שלנו עם היחסים המיוחדים שלהם, זה היה ברור שהחומה הזו תיפול בשלב כזה או אחר. היא נופלת בגדול בסצינה נפלאה שמזכירה מאוד את פרק "המזוודה" בעונה 4. אנחנו רואים כבר שישה פרקים עד כמה פגי מרירה, עצובה ובעיקר בודדה. עד עכשיו היא הוציאה את הרגשות הללו בצורה שלילית על כל הסובבים אותה, ובעיקר על דון, אבל כשהיא בוחרת להתעמת איתם ולהודות סוף סוף באמת, היא בוחרת לעשות את זה איתו, כי היא יודעת שבסופו של דבר, הוא האדם היחיד שיבין אותה.

בסוף, האהבה ביניהם תמיד מנצחת. דון ופגי (צילום מהאתר הרשמי)

פגי רוצה ליצור את המשפחה המושלמת, לא רק בשביל הקמפיין לבורגר שף, אלא גם לעצמה. למרות כל ההתקדמות שלה כאשת קריירה, היא עדיין רוצה את הבית ואת חיי הנישואין והמשפחה. אבל היא לא מצליחה לעשות זאת ומרגישה ככשלון. דון חולק איתה את תחושות הכשלון והבדידות שלו והיא מגיעה להברקה, וממציאה את התמונה המשפחתית החדשה – מקום יותר טוב מהבית, שבו אף אחד לא צריך להכין את הארוחה, ושבו אין טלוויזיה להסחות דעת. באופן סמלי, היא ודון רוקדים לצלילי "My Way", שיש בו הבטחה לעתיד של פגי. היא לא יודעת איך מתנהלת משפחה, ולכן היא ממציאה לה מנהגים חדשים, דרכי התנהלות חדשות, ומצליחה להגיע לרעיון המושלם. פגי לא מצליחה להשיג את החלום הישן, כי הוא כבר לא מתאים לאישה שהיא הפכה להיות, אבל בדרך שלה, היא תמצא את מה שהיא מחפשת, והיא תצליח בכך. בינתיים היא מתחילה בלהחזיר לעצמה את הכנות, האמת והחברות עם דון, שברגעים הקשים תמיד מוכיח שהוא שם בשבילה. סוג של משפחה.

הדרך שבה פגי ודון בוחרים להציג את הרעיון החדש, היא סמלית ביותר. במקום המשפחה המסורתית, הם יושבים יחד עם פיט בשולחן, שלושת הדחויים, ללא כל זוגיות או משפחה בנמצא, ומציגים תמונה של ערב נעים, ביתי וחמים, עם שיחה וצחוק בין שלושה אנשים שמכירים זה את זה כבר שנים. המשפחה המסורתית מפנה את מקומה להבנה שיש יותר מדרך אחת להרגיש רצוי ונאהב. ובמקרה של השלישייה הזו, דרך אמיתית הרבה יותר מחלום שמעולם לא היה קיים. 

נקודות למחשבה

- דון מחמיא לפגי על הפרזנטציה, משבח את הרעיון הראשון שלה, למרות שאינו טוב, ומבקש רשות לצאת מהמשרד כשמייגן מגיעה. נראה שהוא התרגל למעמדו החדש, ומדהים לראות את ההתרגשות שלו כשהוא מקבל את הפרזנטציה לידיו. העצה של פרדי מתחילה לעבוד

- לעומת זאת, מייגן עדיין בטוחה שדון ממש חשוב. אין לה מושג שהוא עבר משרד, ואינו מככב כמנהל הקריאייטיב הנערץ כמו תמיד

- הביקור של מייגן במשרד מזכיר את ימיה כקופירייטרית, בהם הצליחה ליצור קמפיין שזכה בפרס, להיינץ, ובו מככבת המשפחה המושלמת לאורך דורות שלמים של ארוחות ערב – בדיוק הסיטואציה שפגי לא מצליחה ליצור, וכנראה לא באמת שרדה את חילופי הדורות כפי שמייגן חזתה

- היחיד שיש לו משפחה מסורתית זה קן, שמספר בקטע משעשע במיוחד על הילד שלו ש"צריך לפקוח עליו עין"

- משה דיין עדיין מככב על הקיר של סטן (אגב אנשי משפחה מוצלחים...)

אין עתידות, יש שאלות

- האם הנישואין של דון ומייגן עומדים להסתיים? (כבר שמעתי טענות על כך שהעיתון בו דון מציץ, מתקופת הגירושין שלו מבטי, רומז על גירושין מס' 2 שבפתח. ואם לא, מדוע הוא צץ פתאום?)

- ואם כבר, האם העובדה שהמצב בין שניהם לא משהו, וגם אצל בטי והנרי לא להיט, רומז על אפשרות לעתיד?

- האם השינוי בפגי הוא התחלה שתביא אותה לזוגיות ושמחה, סוף סוף?

- האם השינוי ביחסים בינה לבין דון יקדם אותו מבחינה מקצועית? היא הרי חיפשה אלטרנטיבה קריאייטיבית ללו, ועכשיו שום דבר כבר לא עומד בפניה

- והאם נפטרנו סופית מבוב בנסון המעצבן?

והפרומו
לפרק האחרון של 2014

עונה 7, פרק 2: על יריבות, אהבה ואמת

"Just tell the truth"

הפרק השני בעונה מתרחש ביום האהבה, אך כמובן שבסדרה כמו מד מן, שום דבר אינו מושלם ומלא לבבות ורודים בלבד, ולכן יום האהבה רק מדגיש את השנאה והתסבוכות, כשהדמויות בפרק נעות כל הזמן בין רגשי נאמנות, אהבה והערכה לבין יריבות, שנאה ותחרות, לשני הכיוונים. מה שמניע את הדמויות על הציר הזה הוא שקרים, הסתרת האמת וחשיפתה. יש מי שהאמת מקדמת אותו (דון דרייפר, דון המזכירה, ג'ואן) ויש מי שלא יכול לשאת אותה (פגי, לו אייברי וכמובן טד, שנרדף על ידי הרגשות האמיתיים שלו כבר חודשים).

השעון המעורר של דון מצלצל כבר בשבע בבוקר, אך הוא נמצא לבד, ואין טעם שישקר לעצמו ולכן הוא ישן עד הצהריים. אנחנו מתחילים לראות סימנים נוספים של כנות שלו כלפי עצמו, כשהוא מסמן על הבקבוק את הכמות ששתה, ובהמשך, כשהוא נפגש עם חבר/ יריב ממשרד פרסום אחר, כדי לנסות ולגשש אחר עבודה. כדאי לשים לב, שבפגישה הזו דון לא משקר לרגע, גם לא מול השמועות אודותיו. הוא בוחר להתעלם מהן אבל לא אומר שהן לא נכונות. נראה שדון מבין שיש לו בעיה, ולמרות שהוא עדיין לא מטפל בה באופן אקטיבי – גם בתחום השתייה וגם בתחום התעסוקה - הוא מכיר בה. בינתיים, את האשליה הוא שומר למזכירתו, שבשבילה הוא לובש חליפה, מסתרק ונראה ייצוגי כתמיד. אנחנו מגלים שדון המזכירה היא בעצם "סוכנת כפולה" שאמנם עושה את עבודתה באופן רשמי עבור לו אייברי, אבל גם מדווחת לדון על המתרחש במשרד, מנהלת את חייו (קפה, לו"ז המנקה) ובעיקר שומרת שמייגן לא תדע שום דבר. היא עושה את זה, אנחנו רואים, מתוך רצון לעזור ומתוך נאמנות לדון שחורגת בהרבה מהגדרת תפקידה, ולא כדי להרוויח תוספת תשלום.

פגי מגיעה למשרד, ולאחר שסטן וגינזבורג מתעללים בה קלות על היותה רווקה ממורמרת, היא מגלה זר פרחים על השולחן, ומניחה מיד שהם עבורה, ושהם מטד. למרות שפגי עושה עניין שלם מהאפשרות ודואגת להעביר מסר כועס לטד, בסתר לבה היא רוצה שהוא ישלח לה פרחים, כי למרות שהיא מתעקשת ליצור את הרושם שהם יריבים, היא עדיין מאוהבת בו. ויותר מכך, היא מאוד רוצה להרגיש שהיא בסדר, שהיא לא הרווקה הבודדה שכולם יודעים שהיא.

אבל הפרחים כמובן לא שייכים לפגי, אלא לשירלי. פגי כל כך רוצה שהפרחים יהיו שלה, וכל כך שבויה בתחושת החשיבות העצמית שלה (שהיא כל מה שנותר לה, ללא אהבה), שהיא לא עצרה לרגע לחשוב שאולי האישה *המאורסת* שיושבת בשולחן היא זו שקיבלה אותם. ושירלי הולכת להתמרמר עם הבחורה היחידה שמבינה אותה במשרד – דון. שתי הבנות מרגישות בנוח לרכל ולהגיד את האמת על הבוסים שלהן זו לזו, אבל לא בוטחות במזכירה הלבנה שנכנסת לרגע – ושותקות. דון מייעצת לשירלי שלא להגיד לפגי את האמת על הפרחים, כדי לא לסכן את עבודתה.

במקום להשלים עם האמת, פגי בוחרת לפתוח במלחמה עם יריבה מדומינת. פגי ושירלי (צילום מהאתר הרשמי)

אבל כל זה קורה, לפני שדון מגלה שבעצם, אי אפשר לפטר אותה. כזכור לנו מהעבר, ארגוני זכויות האדם לא רואים בעין יפה את פיטוריהן של השחורות הבודדות במשרד ולכן מעמדן בעצם מובטח. המעמד הזה הוא שמאפשר לדון להגיד ללו אייברי בדיוק את מה שהיא חושבת עליו. לו מבקש לפטר את דון אחרי שסאלי הגיעה למשרד והוא לא ידע מה לומר לה. התפקיד של דון היה להסתיר את האמת והיא לא הייתה שם, וכשהיא שומעת על הביקור של סאלי, הדבר הראשון שהיא עושה הוא להתקשר לבוס ה"אמיתי" שלה ולהזהיר אותו. הנאמנות הזו של דון המזכירה לדון הבוס לשעבר, מביאה את לו להתקף קנאה, והוא מכריז יריבות על המשרתת הנאמנה שלו, שמתפרצת ומספרת לו שהיא לא יכולה לעשות את העבודה שלה, כשהיא צריכה לקנות בשבילו בושם לאשתו ביום האהבה, כי הוא לא הואיל בטובו לעשות את זה בעצמו.

כשלפגי נמאס מהפרחים ומנסיונותיו של טד ליצור קשר (כדי לברר מהו התקציב המסתורי שהיא טענה שאיבדה, בתוך סבך אי ההבנות שיצרה בהודעתה המקורית אליו), היא מבקשת משירלי לזרוק את הפרחים ואומרת "אני הייתי צריכה לקנות לך פרחים, לאות הערכה". אך ברגע ששירלי מספרת את האמת – ההערכה הולכת לפח ופגי מסמנת את שירלי כיריבה אישית שלה. אבל לא בגלל השקר, כפי שהיא טוענת, אלא כי שירלי מאורסת, ומזכירה לפגי שאין לה לאן לברוח מהאמת על עצמה – היא לבד. והדבר האחרון שפגי רוצה לראות בכל יום זה את האושר של מזכירתה, הנחותה ממנה, העומדת להתחתן, ולכן היא מבקשת להחליף אותה. מה שפגי כנראה עוד לא מבינה הוא, שהמרמור והכעס שבתוכה הם היריב האמיתי שלה ושאין לה את מי להאשים מלבד את עצמה.

פיט מצליח להשיג תקציב ענק למדי – התאחדות סוחרי שברולט בדרום קליפורניה. מכיוון שהמשרד כבר ביחסים עם שברולט, עולה האפשרות שחתימת החוזה תגיע לאחר אישור ה"מפקדים" בדטרויט, מה שאומר שעל פיט לעבוד עם בוב בנסון, ושבניו יורק מתעקשים לקחת ממנו את התהילה ולייחס אותה למאמץ משותף של כולם. פיט מרגיש שהשותפים בניו יורק הם היריבים שלו, למעט רוג'ר, שמבין אותו ונאבק על זכותו לקבל קרדיט על מה שהשיג, אבל רוג'ר עסוק במלחמה מול יריב משל עצמו – ג'ים קאטלר. בעונה החמישית, פגי מספרת למייגן שקאטלר הוא כמו רוג'ר, והיריבות ביניהם מתחילה להיראות כאילו מישהו מבין השניים יצטרך ללכת בסופו של דבר. קאטלר ורוג'ר חולקים את אותו שטח בפריים – גם בסצינת הוויכוח וגם במעלית, בסוף הפרק, ונראים כמו שני אנשים שהם אותו אדם, אך למרות האינטרס המשותף שלהם, ולמרות שקאטלר מעמיד פנים שזה לא כך עדיין, הם יריבים. היריבות הזו לא פועלת לטובתו של רוג'ר, כשקופר מתנגד אליו, דון איננו ופיט נמצא בצד השני של המדינה.

פיט מרגיש שכולם בניו יורק נגדו, ומתחיל לפקפק בנאמנות שלו כלפי החברה, או בכדאיות של הכל. לטד לא ממש אכפת, כמובן, והישועה מגיעה באופן בלתי צפוי דווקא מבוני. אנחנו מגלים שאכן בוני היא לא רק סוכנת הנדל"ן של פיט, אבל מצד שני, הם נמצאים במערכת יחסים של ממש והיא אוהבת אותו. אבל בוני, כפי שהיא מזכירה לפיט, אינה טרודי. היא בעצמה אשת מכירות והיא לא תתן לפיט לשקוע בדכאון, תנחם אותו לפי דרישה ותגיד לו כמה הוא נפלא. בוני מכירה את העסק והיא אומרת לו חד וחלק – אתה שולט בדברים, אין לך באמת יריבים כפי שאתה מדמיין. ואז אנחנו מגלים את הקסם של בוני, שאותו לטרודי לא היה מעולם – היא מצליחה להפוך את פיט הזועף שתמיד חושב שכל העולם נגדו, ליצור אוהב ונחמד. לא רע.

כתוצאה מיריבויות המזכירות והבוסים, ומגזענותו של קופר שלא מוכן שמזכירה שחורה תקבל את פני המבקרים בלובי (אפשר לראות אותה מהמעלית. הו לא, רק לא זה), ג'ואן מאבדת את העשתונות ומתפרצת על ג'ים קאטלר. הרגע האמיתי הזה מאפשר לה לקבל, סוף סוף, הצעה לעבור למשרד חדש ולתפקיד חדש. לא עוד אחראית כח אדם עם כמה תקציבים, אלא תקציבאית במשרה מלאה. ג'ואן מאושרת, אבל אי אפשר שלא לחשוד שהסיבה שקאטלר מציע את ההצעה, היא פחות מתוך הערכה לג'ואן ויותר כדי להרגיז את רוג'ר. אחרי הכל, נראה שהוא צריך היה להיות חלק בהחלטה הזו.

השקרים יצרו את היריבות, האמת השיבה את האהבה. דון וסאלי (צילום מהאתר הרשמי)

אבל בפרק הזה, כל הסיפורים עומדים בצל מול הסיפור של דון וסאלי. כשסאלי מוצאת את עצמה בניו יורק, בלי כסף ובלי ספר הטלפונים שלה (אבידה ששקולה לאובדן הטלפון הנייד בימינו, כנראה), היא פונה למי שנמצא בסביבה, או לפחות כך היא חושבת. היא מגלה שדון אינו במשרד ושעל הדלת יש שם חדש, ומבינה שכנראה דון איבד את עבודתו. כשהיא מגיעה אליו הביתה, הוא בוחר שוב בדרך הישנה שלו, ומשקר לה. אבל אז הוא מגלה, באמצעות דון המזכירה, שהיא ביקרה במשרדים.

דון וסאלי הם יריבים של ממש, כבר כמה חודשים. מאז שתפסה אותו עם סילביה, סאלי מסרבת לבקר את דון, או לדבר איתו. לכן, בנסיעה במכונית בחזרה לבית הספר, הוא מגלה שהיא יודעת שהוא שיקר לה, אבל מאשים אותה בכך שהיא בדיוק כמו בטי, נותנת לו לשקר לה ושותקת.

אבל סאלי היא לא בטי, ולכן, במקום לשתוק ולהדחיק כמוה, היא מספרת לו בדיוק כמה חששה להגיע לבניין ולהתקל בסילביה. בנקודה זו, דון מבין שהוא לא יכול לשקר יותר, ושהוא עלול לאבד את בתו בדיוק כמו שהוא איבד את אמה. כשהם יושבים יחד בדיינר, הוא מחליט לספר לה את האמת על  הסיבה שאין לו עבודה, על כך שאיש אינו יודע ושהוא מתבייש במה שעשה. כשדון סיפר את האמת על עצמו בעבודה, הוא גרם לכך שיהפוך ליריב של שותפיו, אך כשהוא מספר את האמת לסאלי, הוא מצליח דווקא לקרב אותה אליו. היא מצליחה להיות כנה איתו בשיחה על ההלוויה, ונראה שהם מנהלים שיחת אבא ובת נורמלית לחלוטין. בסיום הפרק, סאלי מפתיעה את דון ברגע אמיתי ויפה, שבו היא יוצאת מהמכונית ואומרת לו שהיא אוהבת אותו. וכך, האמת שחררה את דון מהכאב שגרם לסאלי, והיריבות הגדולה ביותר בחייו תמה.

נקודות למחשבה

- כל הכבוד לג'ואן ש"גומלת" לגזענותו של קופר בקידומה של דון

- מי שמנסה, כנראה לשווא, להפוך מיריב לחבר של דון, הוא ג'ים הוברט ממקאן, ממנו נמלט דון כבר פעמיים בעבר בשל שנאתו לחברה

- במסע שלהם, דון וסאלי שומעים שלושה שירי אהבה קיטשיים לוולנטיין, בראשון, הבחור מבקש מאלינור, הבחורה, להגיד לו את שעל ליבה, וזה בדיוק מה שסאלי עושה. בשיר השני בדיינר, מדובר על זוג אוהבים שמתרפקים על אהבתם, ושם סאלי מצליחה להכיר באהבתה לדון, ובסיום הפרק, כשסאלי אומרת לדון שהיא אוהבת אותו, נשמע המשפט "This will be our year", כמעין הבטחה לעתיד הטוב שלהם.

- סאלי אומרת לדון "I'm so many people". היא כנראה מדברת על ההתבגרות, שדורשת ממנה למלא תפקידים שונים אצל אנשים שונים, ולעשות דברים שהיא לא רוצה, רק בשם הלחץ החברתי, אבל קשה להתעלם מכך שזה רמז לדון, שגם הוא, בפירוש, יותר מאדם אחד.

- דון לא עונה על שאלתה של סאלי, למה הוא לא אומר למייגן שהוא לא רוצה לעבור לקליפורניה. בהתחשב בכך שדון החליט לומר אמת, כנראה שלא הייתה לו תשובה אמיתית שנעים לשמוע.

- השנה היא אולי 1969, אבל לא רק שאף אחד לא באמת מאמין בשוויון לשחורים, אלא מישהי גם מכנה את רוג'ר "יהודון".

אין עתידות, יש שאלות

- האם הרגע שבו קאטלר מתייחס לדון כאל נטל, גרושה שעדיין משלמים לה מזונות, מעיד על כך שהוא ירצה להעיף את דון מהחברה באופן סופי?

- האם קאטלר מנסה להשתלט על המשרד בכלל, כשהוא יוצא נגד דון, רוג'ר ופיט, והופך את ג'ואן לבת חסותו בפרק אחד?

- לו אייברי נמצא בסדרה רק שני פרקים וכבר מעצבן בצורה בלתי נסבלת. מתי ניפטר ממנו, אם בכלל?

- האם אמירת האמת של דון ותחושת השינוי שמגיעה בפרק הזה, תמשיך ותגאל אותו מייסוריו?

- האם חלק מהסיבה שפגי כל כך מזלזלת בשירלי היא בשל העובדה שהיא שחורה? 

- האם נראה את בטי מתישהו בחצי העונה הזו?

והפרומו

לפרק הבא

עונה 7, פרק 1: עיר הייאוש ועיר התקווה

"Nobody cares about anything!"

בדומה לפרקי פתיחת העונות הקודמות, גם הפרק הראשון בעונה השביעית הוא סוג של תמונת מצב של כל מה שהשתנה, והמקום בו עומדת כל אחת מהדמויות. בניגוד לקפיצות הקודמות בזמן בין עונה לעונה, אנחנו נכנסים לעונה השביעית והאחרונה בסך הכל חודשיים לאחר סיום העונה הקודמת – מחג ההודיה של נובמבר 1968, לינואר 1969. אבל השינוי שהתחולל בזמן הקצר הזה, כך מסתבר, קיצוני ביותר.

שני שינויים גדולים התרחשו בסיומה של העונה הקודמת – עזיבתם של טד ופיט ללוס אנג'לס, ופיטוריו של דון מתפקידו, שהולכים ונראים יותר ויותר כפיטורין של ממש ופחות כ"חופשה זמנית" כפי שהיא הצטיירה אז.

"In these days of wars and rumors of wars – haven’t you ever dreamed of a place where there was peace security, where living was not a struggle, but a lasting delight?"

זהו המשפט שמופיע על מסך הטלוויזיה בו דון צופה לצד מייגן הישנה, בדירה החדשה שלה. האם יש מקום כזה, שבו המאבקים הפנימיים יפסיקו והכל יהיה שקט ושלו? אכן יש, לפחות בפרק הזה.

עלילת הפרק מתרחשת חלקית בניו יורק וחלקית בלוס אנג'לס, וההבדל הגדול בין שתי הערים זועק מכל הסצנות – לא רק שבקליפורניה שטופת השמש אין זכר לשלג שיורד בניו יורק, אלא מזג האוויר האנושי מתנהג בהתאם. ניו יורק הפכה למעוז של ייאוש, בדידות ואדישות, שמלווה את הדמויות לאורך כל הפרק, בעוד בלוס אנג'לס האופטימיות שולטת, ומוצגת בעיקר בצורה שתבליט עוד יותר עד כמה ניו יורק שקעה באפלה. ההבדל הזה מודגש על ידי חזרתו של טד לביקור בניו יורק – הוא אומלל, ולכן מקומו בפרק הזה במקום בו שורה האומללות ולא בעיר השמחה.

במשרדי סטרלינג קופר ושות', במקום האווירה הרגילה של פתיחת עונה, ובה מסדרונות מוארים היטב, קשקוש מכונות כתיבה והמולת עשייה המונה צוות של עשרות אנשים, עם מוזיקה חביבה ברקע – אנחנו מקבלים שקט, אווירה קודרת, מריבות ושיחות מלאות מרירות וכעס בין העובדים.

ובלוס אנג'לס אנחנו פוגשים את מייגן, שאמנם נשארה עם דון למרות הכל, אך גרה בנפרד ממנו. מייגן פורחת מכל בחינה – היא נראית נפלא, היא עצמאית ומחויכת ולפי העדכון שאנחנו מקבלים בפרק, גם הקריירה שלה מתחילה להמריא. הדבר היחיד שמעיב על השלמות הזאת, מגיע מניו יורק, וזה דון.

הזוג המושלם, לפחות למראית עין. דון ומייגן (צילום מהאתר הרשמי)

את דון אנחנו רואים לראשונה במטוס, כשהוא בוחר להיפטר מזקן האבטלה שלו רק ברגע האחרון. בניגוד לביקורים הקודמים שלו בקליפורניה, בהם הוא נראה חופשי ומאושר, דון מביא איתו, פיזית, את ניו יורק ללוס אנג'לס – הוא חנוט בחליפה, מסורק היטב ונראה בדיוק כמו איש הפרסום המוקפד שהיה תמיד, ולפחות ככל הידוע לאשתו הרחוקה, הוא עדיין כזה. אבל דון, כאמור, מביא איתו את השליליות, והיא מתחילה בכך שמייגן כבר לא רגועה בחברתו. מבין שניהם, דווקא היא זו שחוזרת הביתה שיכורה לחלוטין, ולמרות הצגת הזוג המושלם שהם נותנים בארוחה, ולמרות שהם נפגשים אחרי תקופה ארוכה, כנראה, של ריחוק, היא הולכת לישון לבד.

הבעיה האמיתית והגדולה ביותר ביחסים בין דון למייגן מתגלה, כאשר לאחר שהיא שואלת אותו בבוקר אם הוא צריך הסעה למשרד, דון נפגש עם פיט ואנחנו מבינים שהוא מעולם לא חזר לעבוד בסטרלינג קופר ושות'. כלומר, לא רק שהוא משקר לאשתו, אלא שאין שום סיבה שימשיך לגור בניו יורק, הרחק ממנה, אבל הוא עדיין עושה את זה. בערב הבא קורים כמה דברים שלא ייאמנו: דון דרייפר, בכבודו ובעצמו, צריך כמעט להתחנן לאשתו שתסכים לשכב איתו. הספונטניות והתשוקה שנולדו שם, בלוס אנג'לס, בסיומה של העונה הרביעית, התחלפו בתחושת חובה, חששות ושלל פעולות טכניות. עצוב? עצוב.

ואם זה לא מספיק, עדות נוספת למפלתו הבלתי נסבלת של דון מופיעה בדמותו של פיט, שהיה ידוע עד עכשיו כ"עושה את כל מה שדון עושה, ולא בהצלחה רבה", הצליח להשלים את משימתו, סוף סוף. הוא זה שנינוח בלבוש ובהרגשה, הוא זה שממליץ לדון על מנות מוצלחות בדיינר, הוא זה שעדיין שותף בחברה ונמצא בעמדה הרבה יותר בכירה ממנו כרגע, והוא גם גר בדירה נהדרת ומארח בלונדינית מהממת (שמן הסתם עושה בשבילו הרבה יותר מחיפוש דירות). פיט השאיר מאחוריו את כל הייאוש הניו יורקי שכבל אותו – המשפחה שלו, הזוגיות שלא הצליחה, המשרד שבו הוא הרגיש לא מוערך ואפילו בוב בנסון הנודניק – עקף את דון דרייפר בסיבוב, ומצא לו חיים חדשים בלוס אנג'לס, שבהם אין שום זכר לאדם הזועף והעצבני שהוא היה בעבר.

אחרי שנים של נסיונות וכשלונות, פיט מצליח לעקוף את דון בסיבוב (צילום מהאתר הרשמי)

מי שקיבל את הזעף הזה בירושה, הוא קן. כשאנחנו שומעים את הצעקות שמגיעות ממשרדו של פיט, ורואים את מזכירתו של פיט ועדיין לא ראינו את מה שמתרחש בלוס אנג'לס, אנחנו חושבים שמדובר, ובכן, בפיט. אבל פיט הרי נמצא בארץ השמש והשמחה, ובמשרד הניו יורקי מלא הייאוש, פיט החדש הוא קן. עצבני, זועף וחסר עין באופן סופי. בעקבות עזיבתם של השותפים שאכפת להם, קן נשאר לבד במחלקה ומנהל את כל התקציבים כמעט לבדו, והפך מהיצור החביב והחייכן שהיה בעבר, לעצבני וחסר מנוחה. קן מיואש עד כדי כך, שהוא מוכן לתת לג'ואן הזדמנות לבצע את עבודת התקציבאי ולהפגש עם לקוח – והיא עטה על השלל ונרתמת למשימה בלי להסס, ובלי לשאול אף אחד – אם להם לא אכפת, לה בטח לא אכפת. ואיפה כל האנשים שהתנגדו למעורבות שלה בתקציבאות בעונה הקודמת? ובכן, אף אחד מהם לא נמצא שם יותר. ולמי שכן נמצא – כבר לא אכפת. 

רוג'ר סטרלינג, אחד משני מנהלי הלקוחות הבכירים שעוד אמורים להסתובב במסדרונות, זרוק בבית מלון עם חבורת היפים ומוותר לחלוטין על משמעות לחיים, או על מחילתה של בתו, בה הוא בעיקר בוהה ומנסה להבין מה היא רוצה ממנו. אם רוג'ר תמיד היה מעין תמרור אזהרה למה שיקרה עם דון בעתיד, דון בהחלט צריך לחשוש - בעיקר עכשיו, כשהוא מצוי במשבר הכי גדול שלו עם סאלי. אפילו בחדר מלא אנשים, הבחורה לצדו של רוג'ר בוחרת להצמד לגבר אחר, והוא הולך לישון לבד. הלבד של רוג'ר כבר עבר מזמן את גבולות הפיזי ונראה שכרגע הוא הדמות היחידה שנמצאת בשפל גדול יותר מזה של דון. כאומר לנו – תמיד יש עוד לאן ליפול, דרייפר - הזהר.

האחרונה שעוד אכפת לה ממשהו במשרדים, ובעלת הציטוט בפתיחה, היא כמובן פגי. בסוף העונה הקודמת, נראה כאילו מעכשיו היא זו שתנהל את ענייני הקריאייטיב, אך למרות מה שהובטח לדון, יש לו מחליף, לו אייברי, שאמנם יושב במשרדו ונהנה משירותי המזכירה שלו, אבל שונה ממנו בכל תחום אפשרי – החל מהמראה, דרך צורת ההתבטאות וכלה בחוסר האכפתיות שלו וחוסר הרצון שלו לספק תוצרים ראויים. דון אולי עשה לא מעט טעויות עם פגי ובקריירה בכלל, אבל הוא לעולם לא היה מסכים ללכת על סלוגן עלוב ומשעמם כמו "Accutron is accurate". נראה שיחד עם לו, גם שאר מחלקת הקריאייטיב מרימה ידיים ולא מעוניינת לעבוד קשה, או להגיע להישגים.

פגי היא חלק משמעותי בתחושת הייאוש והבדידות. טד מגיע לבקר ומזכיר לה עד כמה היא עדיין שבורת לב, הדירה האיומה שבבעלותה, שמעולם לא רצתה בה, ממשיכה להסב לה צרות עם הדיירים (למה היא לא עוזבת?!), אין לה יותר חיי זוגיות ואיש אינו שותף למצוקה שלה, האישית או המקצועית. נראה שכל מי שיכל להיות אוזן קשבת כלפיה בעבר – טד, סטן וכמובן דון – נעלם לתוך עולם עצוב משל עצמו ולא נמצא שם יותר בשבילה.

זה לא אמיתי, מבפנים היא בוכה. פגי (צילום מהאתר הרשמי)

ובחזרה לדון. למרות שנראה כי כביכול הוא לא מוכן להכנע לאובדן העבודה ולהשאב לעולם הייאוש – הוא מקפיד להמשיך ו"לעבוד" כשהוא מעביר את הרעיונות שלו דרך פרדי ראמסון – דון בעצם מתחיל להבין, גם דרך התוכחה של פרדי שהגיע הזמן לעשות משהו, וגם דרך המפגש בטיסה עם אישה בשם לי, שהוא יכול להפסיק להשלות את עצמו. המפגש עם לי מתחיל בעלייה למטוס בלוס אנג'לס, ובהתאם, שניהם נראים טוב ונמצאים במצב רוח מרומם למדי. ככל שהטיסה מתקדמת לכיוון ניו יורק, כך גם האווירה הופכת קודרת, השיחה ביניהם מתחילה להיות רצינית והם משילים מעליהם את הזרות ואת מצב הרוח המזויף. בסוף הטיסה, בחזרה לאפלה הניו יורקית, דון ולי הם שני אנשים מותשים, עצובים ובודדים – היא אלמנה, והוא נשוי לאשה ש"יודעת שאני לא בעל טוב". הלא ייאמן קורה כשלי מציעה "לשפר את מצב רוחו" של דון, והוא מסרב לה. לדעתי, לא מדובר בנסיון להשאר נאמן למייגן, אלא הבנה בסיסית ופשוטה, שדון דרייפר המוצלח, ששום אשה לא עמדה בפניו, כבר לא קיים יותר, ודון יודע ומרגיש את זה בעצמו. בסיום הפרק, הוא מרים ידיים, ופיזית מוותר על מאבק, יוצא למרפסת והופך בעצמו לחלק מהקפאון הניו יורקי. הייאוש עשה את שלו.

נקודות למחשבה:

- גם בשנת 1969, מפלטו של המובטל היא צפייה מוגזמת בטלוויזיה
- למרות העליצות וההצלחות, לא מן הנמנע, שכמו התעשייה המשגשגת בלוס אנג'לס, כך גם האופטימיות והשמחה הן סוג של זיוף שיתגלה בהמשך.

- סימנים מקדימים לסבנטיז שמעבר לפינה: האפרו והגורמט כבר איתנו

- הנהיגה של מייגן ברכב סמלית למעמד שלה מול זה שלו, גם אם היא לא יודעת את זה

אין עתידות, יש שאלות:

-  האם הייאוש המקצועי של פגי יוביל לנסיון להחזרתו של דון? הרי היא יודעת שאם יש מישהו ששותף לרצון שלה להיות טובה יותר, זה רק הוא.

- האם נראה את לי שוב בהמשך? (הימור שלי: לא הביאו את נב קמפבל לפרק אחד)

- האם הריחוק בין מייגן ודון יוביל לפרידה?

- והאם האמירה של דון על מייגן מראה שהוא סיפר לה על הרומן? או שאולי היא עדיין לא יודעת?

- האם נראה בקרוב את בטי? וחשוב מכך, את סאלי?

- ומה, לכל הרוחות, יקרה עם רוג'ר?!

והפרומו

לפרק הבא

עונה 6, פרק 7: קדימה, אחורה

"He's a grown man"
- "So are you. Move forward"

הפרק השביעי בעונה השישית מתרחש כמעט כולו סביב מיזוג שתי החברות, עליו הוחלט בפרק הקודם. הדמויות מגיבות לשינוי כל אחת בדרכה, כשעניין השינויים מתחבר כמובן גם לנושא השליטה שדומיננטי מאוד בפרק, והתוצאה היא מאבקים של הדמויות אחת עם השנייה, או עם עצמן, בנסיונות להמשיך קדימה מול העבר. וברקע – גם אמריקה שמסרבת לנוע קדימה, עם רצח נוסף שמתרחש.

פגי חוזרת למשרדיSCDP  (או מה שלא יהיה השם החדש שלהם) ונראה שהיא נרגשת מאוד. הפעם היא מלווה בטד ובתפקיד בכיר יותר שגם מזכה אותה במשרד משלה. השלט "Coffee Chief" על הדלת שלה, מזכיר לה לאן היא חוזרת, ואולי גם, למה היא עזבה אותו מלכתחילה. פגי מוצאת את עצמה נאבקת בין הזהות הישנה לחדשה שלה – דבר מעניין שקורה בפרק הוא שדון המזכירה לא נראית בו בכלל, למרות שאנחנו יודעים שהיא הגיעה לעבודה (פגי מספרת שדיברה איתה). בכל פעם שדון מחפש אותה, היא איננה, ובכל פעם שהיא איננה, מי שכן נמצאת שם, זו פגי. כשהטלפון מצלצל, היא שואלת בצחוק "אתה רוצה שאני אענה לך?" וכשהוא מגיע בבוקר ושוב נתקל בשולחן הריק, פגי מחכה לו במשרד, כמו תזכורת שממשיכה להגיע. ולמרות זאת, היא מוכיחה שאין שום קשר בין הילדה ההיא לבין מי שהיא היום – דון מזלזל בה ("סיכנו את כל החברה כדי שתוכלי לעמוד פה שוב ולהתלונן") אבל היא עומדת על שלה ומגינה על טד, תוך שהיא נוזפת בדון ובהתנהגות שלו. היא בוחרת לומר לו "תתקדם" והיא יודעת בדיוק על מה היא מדברת. המשימה שעומדת בפני פגי היא להוכיח לכולם ובעיקר לדון ולצוות הקריאייטיב, שהיא התקדמה בעצמה, ולא להכנע לסביבה הישנה שלה.

התחלה חדשה. טד ופגי (צילום מהאתר הרשמי)

ג'ואן מתחילה את הפרק כשהיא שולטת ביד רמה ובקור רוח בכל המעבר של CGC  למשרדים החדשים. הכל נשאר אותו דבר, היא אומרת לפגי. "אבל את שותפה", פגי מזכירה לה. זו כנראה הסצינה הראשונה בסדרה של שתי הנשים, בה הן מוצגות כשוות. שתיהן מצליחות, שתיהן התקדמו מאוד מאז הימים ההם ונראה שהן באמת שמחות לעבוד שוב יחד.

אבל ג'ואן סמכותית ובטוחה בעצמה עד גבול מסוים, והגבול הזה הוא הכאב. היא לא מרגישה טוב ומסרבת לצאת מהמשרד כדי שלא יראו אותה במצב של חולשה. מי שמושיע אותה הוא בוב, התקציבאי החדש שעד כה הופיע פה ושם בפרקים הקודמים. הוא זה שמצליח להוציא אותה מהמשרד בלי שאף אחד ישים לב, והוא זה שלוקח אליו את השליטה בכל מה שקשור אליה – מתקשר בשמה לבייביסיטר ולאמא שלה, ומספר לאחות בקבלה סיפור על עקרת הבית האומללה ששתתה בטעות חומר ניקוי – דבר שג'ואן לעולם לא הייתה עושה, כנראה. בניגוד לעבר, ג'ואן לא בטוחה שבוב עושה את כל מה שהוא עושה מתוך עניין אישי בה, אלא מתוך רצון לשמור על העבודה שלו בתקופת המיזוג, ואכן היא מצליחה להציל אותו מפיטורין ברגע האחרון כהוקרת תודה. ג'ואן נעה בין תפקיד העלמה במצוקה שנותנת לגבר להציל אותה לבין השותפה המקצוענית שמקבלת החלטות גורליות.

נראה שמבין כל עובדי SCDP, פיט הוא זה שלוקח את עניין המיזוג בצורה הרצינית ביותר. בניגוד לשאר השותפים, הוא בהחלט חושש למעמדו. כשהוא מגיע לישיבה ולא נמצא לו כיסא, הוא מרגיש, פשוטו כמשמעו, שהוא מאבד את המקום שלו, עד כדי היסטריה של ממש. מה שמונע מפיט למלא את תפקידו הוא אמא שלו, עם מה שנראה כמו אלצהיימר. היא מבולבלת ותקועה כמה שנים אחורה בראשה, ומצליחה לגרור אל העולם הזה את פיט. היא גורמת לו לצאת מישיבת שותפים, להפסיד פגישה חשובה ובאופן כללי להיעדר בתקופה הכי קריטית שבה הוא צריך להיות נוכח. היא מערערת את תחושת הבטחון שלו עם השמצות כלפיו, כלפי טרודי וכלפי המשפחה כולה ופיט מרגיש שהוא מאבד שליטה והופך שוב לילד קטן. פיט רוצה להתקדם אבל נעצר על ידי העבר שהופיע פתאום בחייו.  

ומי שהכי תקוע בעבר הוא כמובן דון. בניגוד לפיט, אין לו שום רצון לעבוד והעובדה שמתחולל שינוי קיצוני (שהוא עצמו יזם) במשרדים, לא גורמת לו לשנות את דרכיו. הוא מעדיף לבלות את הצהריים עם המאהבת שלו במקום להגיע לפגישה חשובה, אבל בניגוד לאחרים שמקבלים את ההתנהגות הזו כמובנת מאליה (רוג'ר לפיט: דון לקח את הכסא האחרון, מה שאומר שהגעת אחרי דון), טד מגיע ממקום אחר, מקום שבו כנראה נוהגים לעשות את העבודה, ולא רק שהוא מקיים את הפגישה בלעדיו, הוא גם נוזף בו על האיחור. מישהו עשה את זה פעם בתולדות הסדרה?

דון לא מתרגש מהנזיפה שקיבל, ושולף עוד טריק ישן מהכובע. הוא מעביר את העניינים לשליטתו, מכריז על פגישה חדשה בין שניהם בלבד, ומשקה את טד עד כדי עילפון (בזמן שלא נראה שהאלכוהול מזיז לו בכלל, כי כמו שפגי מציינת, אף אחד לא יכול לשתות כמוהו). בעוד טד בקושי מצליח לזוז, דון מביא את הרעיון לקמפיין החדש ונראה שהוא מנצח שוב באמצעות ההרגלים המגונים שלו. אבל גם לטד יש כמה טריקים משלו, כמו פגי שעומדת מול מי שגידל אותה ונוזפת בו על התנהגותו הילדותית, ויותר מכך, העובדה שהוא טייס שמטיס את שניהם לפגוש לקוח חשוב. ההגה, פיזית, בידיים שלו, מול דון האומלל והמפוחד כפי שלא ראינו אותו מעולם. "לא משנה מה אני אגיד", הוא אומר, "אתה עדיין תהיה הבחור שהטיס אותנו לפגישה במטוס משלו". המתח בין דון לטד, שברור ששניהם מתייחסים לעבודה בדרכים שונות לחלוטין, מבטיח להביא איתו עוד רגעים מעניינים בהמשך.

לא נופלת לרגליו בכל מחיר. סילביה ודון (צילום מהאתר הרשמי)

עוד מנהג ישן נושן של דון הוא לספק לעצמו הנאה ממאהבות שעושות ככל העולה על רוחו. מאז ומעולם נשים נפלו לרגליו והוא יודע את זה. בפרק הזה, הוא כנראה מושפע מהצרחות של סילביה כלפי ארנולד, ששמע מהמעלית, והחליט להפוך את החיה המשתוללת ליצור כנוע, סתם ככה, כדי להרגיש כל יכול. דון מחזיק את סילביה בחדר מלון ממנו היא לא יכולה לצאת, ועושה בה כרצונו, כמו שהוא אוהב. היא מתמסרת בהתחלה, אבל חלום שחלמה גורם לה להבין שצריך לשים סוף לרומן ביניהם, ואנחנו זוכים לראות רגע נדיר בחייו של דון – הוא כמעט בוכה ומתחנן אליה, "בבקשה". סילביה מצליחה להרגיש את מה שהוא לא מרגיש לעולם – אשמה, ולדון לא נשאר שום דבר ממה שהפך אותו למי שהוא – המאהבות, האלכוהול, ההרגשה שהוא יכול לעשות מה שמתחשק לו ועדיין להיות המוצלח והנערץ – הכל מתפוגג. דון נשאר מאחור עם אותם הרגלים שכבר לא מספיקים ואותה אישיות שלא התפתחה, לא התקדמה, בעוד האחרים מצליחים להשתנות.

האירוע שמסכם את הפרק כולו מגיע בסופו – שוב רצח, שוב קנדי. "זה קרה לפני שנים", פיט אומר לאמו מתוך שינה. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, אמריקה נמצאת בתקופה הכי סוערת שלה, אבל ממשיכה לסבול מאותם אירועים, אותן בעיות. לא מצליחה להתקדם. 

נקודות למחשבה

- עוד אירוע מהעבר שחוזר על עצמו: רוג'ר (שוב) מפטר את ברט פיטרסון

- דון לוקח מסילביה את הספר "הצגת הקולנוע האחרונה" - סיפור נוסטלגי שפורסם בשנות השישים, על שנות החמישים. אגב חיים בעבר. 

- במסגרת "כל מה שדון עושה, פיט עושה פחות טוב", הפעם לשתיהם יש נשים כלואות שממתינות להם שיבואו וילכו כרצונם. ויחי ההבדל בין זו של דון לזו של פיט.

אין עתידות, יש שאלות

- האם סיום הרומן בין דון וסילביה יחזיק מעמד?

- והאם דון ימשיך בדרכיו הישנות ויעבור למאהבת הבאה, או יפיק את הלקח וישתנה? (הימור שלי: לעולם לא ישתנה)

- האם פגי תצליח לבסס את מעמדה הבכיר או תיכנע למקום שזוכר אותה כזאת שמתלוננת במשרד של דון?

- והאם יחסיהם של ג'ואן ובוב יעלו שלב ויהפכו לרומנטיים?

והפרומו

לפרק הבא