יום שני, 13 בדצמבר 2010

עונה 1, פרק 4: פיט והעיר הגדולה

"There’s a Pete Campbell at every agency out there."
- "Well, let’s get one of the other ones".


הפרק מתהדר בשם "ניו אמסטרדם", שהיה שמה הקודם של ניו יורק והוחלף כשההולנדים איבדו את העיר לטובת האנגלים. כמעט 300 שנה מאוחר יותר, פיט קמפבל נלחם על מקומו בעיר, שהייתה פעם בשליטת משפחתו. לאורך הפרק, שעוסק גם ביחסי הורים וילדים, הנשים עסוקות בעולם של זוגיות והורות והגברים שקועים בעבודה. הוא נלחם בשתי החזיתות.

הפרק נפתח בפלישתה של טרודי, אשתו של פיט, למעוז הגבריות - המשרד. היא חושבת שהם עובדים כל כך קשה, הם יודעים שלשמוע תקליטים זו לא עבודה. טרודי מוצגת בפני דון, ובזמן שהוא משבח את בעלה ("הוא כל כך חשוב לנו כאן, את בחורה בת מזל"), פגי, המזכירה שאף אחד לא טורח להציג בפני הרעייה, מחליפה איתו מבטים רבי משמעות וקנאה.



"ופה אני רוצה לשים את הטלוויזיה..." טרודי ופיט (צילום מהאתר הרשמי)

פיט לא יכול להרשות לעצמו לקנות את הדירה שטרודי רוצה, אבל מספר לה שהוא לא ניסה לקבל עזרה מאביו כי אינו בריא. "מה לא בסדר איתו?" היא שואלת. הוא עונה ש"אף אחד לא יודע". גם פיט היה רוצה להבין מה לעזאזל לא בסדר עם אבא שלו, שגורם לו לצאת מהנסיון הראשון להוכיח את עצמו, בהפסד.

בבית משפחת דרייפר, בטי מקריאה לסאלי ובובי סיפור, מנשקת ומשכיבה לישון כמו אמא למופת. כשהיא יוצאת לטייל עם הכלב, היא רואה את הניגוד המוחלט: בעלה לשעבר של הלן דופק בדלת ודורש בצעקות להכנס. היא מסרבת לעזור לו ובורחת במהירות האפשרית. הלן מגיעה מאוחר יותר להודות לה ולהתנצל והן מנהלות שיחה שבה בטי מגלה את נסיבות הגירושין: בעלה, דן (נשמע דומה לשם של בעל אחר...?) בגד בה עם כל נשות ניו יורק בערך, והיא זרקה אותו. למרות שהלן דווקא מפגינה פה כח, בטי בעיקר מרחמת עליה ונראית מפוחדת מהסיפור. בתזמון מושלם, דון מגיע ובטי מיד מציינת ש"הוא עובד מאוד קשה", שיהיה ברור למה בעלה הנפלא חוזר הביתה בשעה כה מאוחרת.

הלן מנצלת את החברוּת החדשה ומתקשרת לבקש עזרה מבטי. שתיהן באמצע הכנת ארוחת הערב – בטי בשמלה יפה, תכשיטים ושיער לתפארת, הלן בגופייה ורולים, מכינה אוכל מקופסה. בעוד בטי צופה מהמטבח על בעלה והילדים, הלן "נוטשת" אותם לטובת ערב של פעילות פוליטית וזקוקה לשמרטף. כיוון שעקרת הבית המושלמת לא יכולה לסרב לבקשתה של חסרת המזל, היא מגיעה לבית להשגיח על הילדים. 

בארוחת הערב בין פיט, טרודי והוריה, מורגש קודם כל ההבדל הגדול בין שתי המשפחות. בעוד פיט מתבייש לבוא לבקש כסף מהוריו בנוכחות אשתו, והם יושבים בבית הפשוט ומתווכחים על מקצוע הפרסום, ההורים של טרודי מארחים את הזוג הצעיר במסעדה יוקרתית שבה כולם לבושים יפה וטום, האבא, מיד מצהיר שהוא היה רוצה להיות איש פרסום (בדיוק מהסיבות שבגללן אביו של פיט פוסל את המקצוע). טרודי מנותקת לחלוטין ממה שקורה באמת בחייו המקצועיים של בעלה ("פגשנו את הבוס שלו, הוא כל כך נחמד") אבל מוכיחה שמבין שניהם, היא זו שטובה יותר עם אנשים: היא מבקשת מאביה כסף לדירה, מבט אחד והוא משתכנע. פיט מנסה להתנגד אבל  גם פה הוא נכשל. בדרך הביתה הוא מאוכזב. "את תמיד מקבלת את מה שאת רוצה", הוא אומר לטרודי. אם יש משהו שיותר גרוע בעיני פיט מהפסד, זה הפסד לאשה

פיט נופל ונופל, אבל לא מוותר. בפגישה עם וולטר, הלקוח מפלדת "בית לחם", ובנוכחות שתי "בנות דודות" בבר, הוא מעלה בפניו את הרעיון שלו לקמפיין, אחרי שהתאכזב מהרעיון של דון – "עמוד השדרה של אמריקה" (מעניין שדווקא פיט חושב על עמוד שדרה. אולי כי אין לו אחד). למחרת, כשדון מציע לו רעיון אחר לגמרי, הלקוח מודיע שהוא דווקא מרוצה מהרעיון שפיט העלה בפניו. אחרי שתי שניות של מבוכה, כולם יוצאים מרוצים למראה מהפגישה. בשלב הזה, כשפיט חושב שסוף סוף הוא מנצח, דון (הידוע גם כ"הוא לא הבוס שלי") מתחרפן לחלוטין ומפטר את פיט. הפסד נוסף.

בבית משפחת בישופ, לבטי מותר לחטט במגירות התרופות בשירותים. אבל כשגלן נכנס פנימה היא דורשת התנצלות ("החדר הזה פרטי מאוד". אהה. וזו הסיבה שאת מחטטת שם בארונות). בטי מגלה לשמחתה שהיא צעירה מהלן. עוד נקודה לזכות האשה המושלמת. עוד נקודה לרעת הגרושה האומללה. 


מסכן, לאמא שלו אין אפילו זמן לצעוק עליו. בטי וגלן (צילום מהאתר הרשמי)

אבל הכל מתרחש בראש של בטי. כשהיא מספרת למטפל שלה כמה הלן מסכנה עם העבודה הקטנה שלה, האוכל הקפוא, הילד שלא מקבל אהבה (אמרה אם השנה) והנסיונות להעמיד פני אמיצה, היא שוכחת שהלן היא אשה עצמאית, מציאותית, שמעדיפה לזרוק את הגבר הבוגדני במקום לחיות בשקר, שיש לה דעה פוליטית יציבה (בטי לא יודעת למי להצביע) והיא פעילה למען המועמד שלה. שהוא במקרה גם דמוקרטי, צעיר וחתיך. בתוך הבועה של בטי, הלן היא אשה מסכנה שמקנאה במשפחה המאושרת שלה. 

דון ורוג'ר הולכים אל קופר כדי לקבל את רשותו לפטר את פיט. גם פה, כמו בכל משפחה, יש אמא ותרנית (רוג'ר), ילד שעושה מה שבא לו (דון) ואבא קשוח שמחליט את ההחלטות האמיתיות. גם קופר לא מפספס הזדמנות להתפייט על ניו יורק, המכונה המופלאה שבה לכל אחד יש תפקיד וחייבת לתקתק כמו שעון גדול. וחלק מהמכונה הזו הוא קשרים וקליקות שבלא מעט מהם, מסתבר, מעורבת המשפחה של פיט. והדבר האחרון שהחברה רוצה הוא שאמו המיוחסת של פיט תלכלך עליהם בחופשת הקיץ ותחריב את העסק. או במילים אחרות – קופר הורס את החגיגה המשפחתית. אתה עדיין צריך ללמוד איך העסק עובד, אומר קופר, שפולש כל הזמן לפריים של דון, מגביל אותו ואת החופש שלו. "הוא ילד גדול והוא יתגבר", הוא אומר על דון. ממש כמו אמא טובה. 

כאן שוב מתגלה חולשתו של פיט – הוא לא מודע לקשרים שיש לו ולמשפחה שלו, שבה הוא מזלזל. הוא חושב שכוח מתבטא בכסף ובשליטה שלו בלבד ורואה את ההיעזרות באחרים כפגם. וזה שוב מוכיח שהוא באמת עדיין לא מספיק טוב ביחסים עם אנשים ולכן לא יכול להתקדם באף תחום. 

בדירה החדשה שהם קונים בסיוע ההורים, השכנות מגיעות להתפעל מפיט וטרודי המיוחסים ונסחפות בסיפורים מהעבר. טרודי מבקשת מפיט לספר את הסיפור על קרובת משפחה רחוקה שלו, והוא עונה לה "את מספרת את זה הרבה יותר טוב ממני". פיט, המותש מקרבות והפסדים פונה לחלון, לצפות על העיר שניתנה לו בחסדם של אחרים. מי שמספרת ויוצרת את הסיפור המשפחתי בבית קמפבל היא בהחלט טרודי. לפחות, כמו שדון אמר עליו במשרד, הוא יודע להפסיד בחן. 



עתידות (ספוילרים, בלע"ז):
שזה בעצם, דברים שקרו בפרק ויש להם קשר לעתיד




עונה 4:
-          הערב של גלן ובטי הוא רק ההתחלה של מערכת היחסים המוזרה ביניהם. גלן הוא בעצם מראה מול האושר של בטי – כל עוד היא מאושרת, היא מרחמת עליו ועוזרת לו. אפילו אם היא עושה דבר חולני כמו לתת לו חתיכה מהשיער שלה. ברגע שהחלום האידיאלי שלה מתפרק, היא מתחילה לראות אותו כילד מוזר ושלילי ולגרש אותו מחייה. זה מגיע לפיצוץ בפרק האחרון בעונה הרביעית. 

-          אנחנו מקבלים בפרק הזה את פיט בגרסה הראשונית מאוד שלו. אבל למרות שעד עונה 4 הוא כבר מספיק להתפתח מאוד, הוא לא נפטר מעולם מהשליטה של אשתו.  
 



יום ראשון, 5 בדצמבר 2010

עונה 1, פרק 3: חתונה זה לא קיר

"I don't care if it's 500 years old. It's just another testimony to how most people think marriage is a joke"

הפרק השלישי בעונה נקרא "נישואי פיגארו", וכמו האופרה המפורסמת ההיא, גם הוא סובב סביב שקרים, צביעות, מניפולציות ונישואין. אחרי שהכרנו את עולם הגברים ואת עולם הנשים, רק הגיוני שניכנס לחיבור בין השניים. הפרק העמוס מתאר את היחס לחיי הנישואין מנקודת המבט של כולם: הנשים, הגברים, הרווקים, הנשואים, הבוגדים והנבגדים. 

אבל שנייה לפני שהעניין המרכזי מתחיל, הסצנה הראשונה בפרק היא מעין טיזר למה שיתרחש בפרקים הבאים: בעוד דון שקוע ברכבת במודעה של פולקסווגן (נחזור לזה בהמשך), ניגש אליו נוסע אלמוני ופונה אליו בשם דיק. כשהוא מתעלם, הנוסע נוקב בשם "ריצ'רד ויטמן" ודון משתף פעולה עם אותו שם, וקשה שלא לשים לב שהוא חש אי נוחות ומספר שהתחנה שלו נמצאת באפסטייט ניו יורק (שאפילו בשנות השישים מנהטן לא הייתה חלק ממנה). אין שום הסבר לסצנה הזו בפרק, אבל ברור שבפרקים הבאים העניין יתבהר. 

אז אחרי המסתורין הקל, מגיע הנושא שלשמו התכנסנו. ואיזה מקום טוב יותר להתכנסות ממעלית. הגברים מתאחדים עם פיט, שחוזר מירח הדבש שלו, ולא מבזבזים זמן – חיי נישואין הם סקס, וסקס בלבד, והם חייבים לדעת הכל. פיט נשבר מהנסיון להיות ג'נטלמן אחרי שלוש שניות בערך וכולם נהנים.

אחרי שהחתן הטרי מסתגל מחדש למשרד ולמשפחה ה"אוריינטלית" שחיכתה לו בפתח, הוא פונה לסגירת פינה קטנה – העניין עם פגי, שקרה לפני החתונה, בעצם לא קרה מעולם, וזה לא יכול לקרות שוב מפאת קדושת הנישואין. חמש שניות של חוסר נוחות ואפשר להמשיך הלאה לישיבה. פגי מנסה להיראות אדישה אבל זה לא ממש הולך לה. 


זוכרת שבאתי אלייך באמצע הלילה? שכחי מזה. פיט ופגי (צילום מהאתר הרשמי)

בישיבה במשרד של דון, מתרחשת ההפסקה השנייה בעלילה, לצורך מחווה לעולם הפרסום האמיתי בשנות השישים - מתקיים דיון סוער בקמפיין "Lemon" של פולקסווגן. דון לא יכול להחליט אם הוא שונא יותר את המודעה או את המכונית, הארי לא מבין איך אפשר לפרסם כשכמעט ולא רואים את המוצר (מזכיר גם את מודעת Think small המפורסמת) וכשפיט אומר שלדעתו זה מבריק, רוג'ר טוען שהברקה בפרסום היא 99 סנט. ממש כמו בפגישת הקופונים עם רייצ'ל, גם כאן הגישה של סטרלינג קופר עדיין מיושנת, עדיין לא מבינה את השינוי – נגמרו ימי הדיווח על המוצר, מה שחשוב מעכשיו זו החוויה. 

ולענייננו, בעוד פיט מרגיש שעכשיו כשהוא נשוי הוא לא יכול לבגוד באשתו, דון כבר עבר את השלב הזה מזמן. הוא שואל את פיט איך חיי הנישואין ופיט עונה שהם "די נהדרים". בדיוק באותו רגע נופל אחד החפתים מהשרוול של דון, והוא אומר "זו הסיבה שגברים לא צריכים לענוד תכשיטים". החפת של דון בא להחליף את טבעת הנישואין שלו, בתור התכשיט היחיד שהוא עונד, ולכן בשם הסמליות הוא נופל כשמדברים על נישואין. בהמשך הוא נופל שוב בדיוק באמצע סשן החלפת מבטים מלאי משמעות עם רייצ'ל (שגם מחזירה לו אותו) שבה דון מנצל את ההזדמנות ליזום ביקור בחנות שלה.

שיאו של "משל החפת" מגיע בביקור בחנות שבו רייצ'ל נותנת לדון חפתים חדשים במקום זה שנופל (ולא סתם חפתים, אלא חפתים של אביר - גלי שוורץ הנהדרת האירה את עיני ותודה :) וכמובן שדי ברור מה רייצ'ל מנסה לרמוז פה). אחר כך היא לוקחת אותו לגג ומראה לו את כלבי השמירה של החנות, "כל מה שילדה קטנה צריכה זה כלב", היא אומרת. היא בהלם כשהוא מנשק אותה ומספר לה שהוא נשוי. ברור שהיא עדיין לא יודעת עם מי יש לה עסק. 

הבנות מדברות על "מאהבה של ליידי צ'טרלי", ספר מלא בתיאורי סקס שכולו שיר הלל לאהבה חופשית ומנוגדת למוסכמות חברתיות, שהיה אסור לפרסום עד שנת 1960. שערורייתי עד כדי כך שג'ואן מפחדת שהוא יפגע בתומתה של פגי (אבל יותר מיועד לנשים כמוה, שמסתובבות עם בגדים להחלפה ומברשת שיניים בתיק).  בעיני ג'ואן, כמו שאומר הציטוט בראש הפוסט, זו רק עוד עדות לקשקוש שהוא חיי נישואין. בדיוק כמו שאנחנו רואים אצל דון ופיט.

החלק השני של הפרק מתרחש בבית משפחת דרייפר שבו חוגגים את יום ההולדת של סאלי. דון מתעורר בבוקר ורואה מולו את אשתו עומדת בקצה החדר, ואת החפתים שקנתה לו רייצ'ל, קרובים אליו יותר. בהכנות למסיבה חלוקת התפקידים ברורה: דון בונה את בית המשחקים בחצר, בטי וחברתה הטובה פרנסין מארגנות את הבית, את האוכל, את הקישוטים ואת ההתפעלות מהגבר המסוקס שעובד קשה בחצר ("That man" - "I know"), דרך חלון המטבח, כמובן. בינתיים הנושא החם הוא עדיין הגרושה הטרייה בשכונה, שמסתבר שהוזמנה למסיבה כי "לא היה נעים, היא ראתה אותי עושה קניות". אז התעליתי על עצמי והזמנתי את המשפחה המפורקת, איזה צדיקה אני. 


טפו, גרושה. שלא נדע. הלן בישופ (צילום מהאתר הרשמי)

האורחים זורמים פנימה ומספקים תמונת מצב של חיי הנישואין בפרברים: בעלה של פרנסין אומר לדון ש"יש לנו הכל" ודון מסכים. אנחנו יודעים יפה מאוד שדון לא מסתפק במה שיש לו וכמה דקות אח"כ מגלים שגם מר בעל מושלם מס' 2 לא בדיוק תמים ועט על הלן בהצעות עזרה "תמימות". 

ובעוד הגברים פוזלים לצדדים, הנשים במטבח מנהלות שיחה ברומו של עולם על מה שמעסיק כל אשה: החופשה המושלמת, זכרונות מירח הדבש ובעיקר נסיון להבין מה לא בסדר עם הגברת בישופ: לאן היא הולכת, כשהיא צועדת לה ברחוב? מה זאת אומרת "אני סתם הולכת, זה מרגיע אותי", אבל לאן?? ולמה הבגדים של הילד שלה לא מגוהצים? הו, החיים בלי גבר בבית כל כך קשים, שאת עוד עלולה לעשות טעות כה קריטית ולהביא מתנת יום הולדת באריזת חג המולד.

הילדים משחקים בחוץ במשפחה (וכשסאלי, בתפקיד האמא, יוצאת מהבית הקטן שלה וצועקת "אני לא אוהבת את הטון שלך!" ברור לנו שכנראה זה מה שהיא רואה כזוגיות נורמלית). כשהלן עומדת בחוץ ומדברת עם דון, בטי דואגת להרחיק אותו מהמקום ולהביא את עוגת יום ההולדת. דון מביא את העוגה, עוצר ליד הבית, וממשיך לנסוע. אחרי הכל, מה כבר מחכה לו שם.

הלן אולי גרושה, אבל מה שכולם מסרבים לראות הוא שהיא טובה מהם ומתקדמת הרבה יותר: היא לא חיה באשליות על גבר מושלם שלא באמת קיים ומעדיפה לחיות לבדה, היא לא צריכה שאף בעל ילך להביא בשבילה שום דבר (יש לה עוגה בבית וכך היא מצילה את יום ההולדת של סאלי), והיא נוסעת בפולקסווגן – רכב שלאורך כל הפרק אף אחד לא מבין מה הרעש סביבו וסביב הקמפיין שלו. היא ההוכחה לכך שחיי הנישואין הם כנראה באמת חסרי תועלת.

אחרי שהמסיבה נגמרת וכולם הולכים, דון חוזר ומביא לסאלי כלב. בטי כועסת על הרס המסיבה המושלמת שלה, לסאלי זה לא חשוב בכלל. כל מה שילדה קטנה צריכה זה כלב. 

עתידות (ספוילרים, בלע"ז):
שזה בעצם, דברים שקרו בפרק ויש להם קשר לעתיד


עונה 1:
-          בפרק הזה נראה שאצל חלק מהדמויות עוד יש ערך לחיי הנישואין, אבל מיד בפרקים הבאים הכל יתפרק וכולם יבגדו בעקרונות, באמירות ובבני הזוג שלהם (פיט, פגי, הארי, רייצ'ל).

-          אחרי שהוא מודה שאף אחד לא ביקר בחנות שלה, רייצ'ל אומרת לדון ש"קשה להתפס בשקר". הוא עונה לה "זה לא שקר, זו טיפשות שאין לה הצדקה" – כדאי לשים לב שזו כבר הפעם השנייה שבה רייצ'ל רומזת לדון על סוד שהוא מסתיר (גם בפרק הראשון). הם בעצם מדברים פחות על המקרה במשרד ויותר עליו. 

-          הארי אומר שדון יכול להיות באטמן. הוא כמובן מגזים אבל אנחנו נגלה בהמשך שדון אכן מסתיר את הזהות האמיתית שלו, ממש כמו גיבור העל.

עונה 2:
-          ג'ואן היא לא סתם זו שאומרת שחיי הנישואין הם בדיחה. מצד אחד היא יודעת שזה נכון כי היא מנהלת רומן עם רוג'ר הנשוי, מצד שני היא כמהה לחיי משפחה. משהו בסגנון "מי רוצה את זה בכלל?" שצועק "אני, אני, אני!".



יום ראשון, 21 בנובמבר 2010

עונה 1, פרק 2: מה נשים רוצות

"what do women want?"
  –" Who cares?"

 
הדבר הראשון שאנחנו מגלים עם פתיחת הפרק השני הוא שרוג'ר סטרלינג הוא אדם שאוהב להגיד בדיוק את מה שהוא חושב, בלי מעצורים. הוא לא סתם מדבר שטויות, אלא פשוט אומר את מה שכולם יודעים אבל אף אחד לא מעז להשמיע והכנות שלו חסרת גבולות. הפרט הזה חשוב לפתיחת הפרק, כיוון שבהמשך רוג'ר אומר בדיוק את מה שקורה לכל אורכו: לאף אחד לא אכפת מה נשים רוצות. אולי רק אם זה יועיל לקמפיין דאודורנטים.

שם הפרק הוא "Ladies Room"  והעלילה בו נעה בין שלוש הנשים בחייו של דון – בטי, פגי ומידג'.

אחרי שבפרק הראשון ראינו אותה במשך שניות בודדות, בפרק השני אנחנו זוכים להכיר את אשתו של דון. היא עקרת בית (כמובן), והדבר המשמעותי הראשון שאנחנו מגלים עליה הוא שאמא שלה נפטרה לא מזמן. כשהיא חולקת את העובדה הזו עם מונה, אשתו של רוג'ר סטרלינג,  היא נענית בשתיקה. לא אכפת לה. מה שכן מעניין אותה, אלו השפתיים המדהימות של בטי, שלדעתה עוזרות לה לא מעט לשמור על בעלה המושלם. אז זהו, שלא.


נכון, את יפה. אבל את משעממת אותי. דון ובטי (צילום מהאתר הרשמי)

כי בעלה המושלם הרי נמלט מהבית הבורגני והמשעמם שלו לזרועותיה של מידג', שמייצגת בעיניו את כל מה שהוא לא בטי – משוגעת, חופשייה וחיה את הרגע (כמו שהיא מעידה על עצמה). לכן הוא קצת מתחרפן כשהוא רואה שהיא מחזיקה בבית טלוויזיה וצופה בדיוק באותה תכנית כמו הילדים שלו. היא דווקא מרוצה מהעניין, אבל לדון לא אכפת מה היא רוצה והוא מתעקש, ובתגובה מידג' מעיפה את הטלוויזיה מהחלון. יצאה הבורגנית, חזרה המשוגעת, והכל בסדר.

וכמה ששתי הנשים שונות, שתיהן נשלטות על ידי הרצון של אותו גבר. בטי אומרת לו שהם יעשו מה שהוא חושב שנכון, מידג' עושה כרצונו של דון ומוותרת על שלה, ואפילו שולחת אותו להכנס לדירה ממדרגות החירום עם איזה "תהיה גבר" קטן.

"אני לא מצליח להבין אם יש לך הכל או אין לך כלום". הוא אומר לה. וכשמידג' עונה ש"הכל זה כלום" היא כנראה לא יודעת שאפילו היא מבינה את בטי יותר מבעלה. לבטי יש הכל, לכאורה – בית יפה וגדול, בעל מצליח וילדים יפים (ובסצנת ארוחת הערב הפריים שוב ממסגר את המשפחה המושלמת) ובכל זאת היא אומללה. דון לא מבין איך זה ייתכן שכל זה לא מספיק לה (כן, בדיוק אותו דון שמחפש ריגושים אצל נשים אחרות) אבל לא באמת אכפת לו מה מפריע לבירדי הקטנה שלו, ולכן הוא מחליט לפתור את הבעיות שלה באמצעות מתנה יקרה. זה כמובן מה שיעזור מול אבל, שעמום, תאונת דרכים והעובדה שאת מסתכלת על בעלך ישן ומבינה שאת לא יודעת מי הוא בכלל.

בטי ממלאה את ימיה בטיפול בבית ובילדים, ברכילויות עם החברה הטובה שלה על ימי הורים וריקודי עם ובשמירה שהכל יהיה מושלם מבחינה חיצונית (כשסאלי מגיעה עטופה בשקית של ניקוי יבש, מה שחשוב לבטי הוא שהבגדים לא יהיו על הרצפה). הדבר שהכי מזעזע את עולמה הוא המעבר של הלן בישופ, גרושה טרייה, לשכונה. כמה מזעזע, כמה נורא, כמה מוריד את ערך הבתים בסביבה. רק המראה המחריד של המעבר הזה גורם לה לרעידות ותאונת דרכים, שבו לא במקרה היא מתנגשת דווקא בבית גדול ומושלם.

כתוצאה מהתאונה, לסאלי יש פצע בפנים. בטי מפחדת שתשאר לילדה צלקת לכל החיים והיא תהיה בודדה ואומללה, אבל היא בעצם מדברת על עצמה ועל הצלקות האישיות שלה. דון כמובן בכלל לא שם לב שלסאלי קרה משהו. בדיוק כמו שהוא לא מבחין בבעיה האמיתית

ובזמן שדון עסוק בלהדחיק בעיות, המזכירה שלו מגלה שיש לה לא מעט כאלה. בהתחלה היא כל כך מאושרת מהמשכורת הראשונה שלה, שלא אכפת לה שג'ואן מגדירה אותה כ"תחתית שרשרת המזון" בחברה. כולם ממש נחמדים אליה, ופול הקופירייטר מזמין אותה לארוחת צהריים, כשהיא מצליחה לנפנף אותו, ג'ואן מודיעה "מזכירה – 1, קופירייטר – 0". אולי כדי לגרום לפול לקנא (אנחנו יודעים מהפרק הראשון שהיה ביניהם משהו).


מטרידים אותך מינית? תהני מזה! ג'ואן ופגי (צילום מהאתר הרשמי)

אחרי שקן מתחיל איתה בארוחה, פול לא אוכל איתה ביום למחרת, ועושה לה סיור במשרדי החברה. כדי להתחנף קצת הוא מציין שיש גם קופירייטריות נשים ושלפעמים הן "הגבר הנכון למשימה". פגי חושבת שהוא מאוד אדיב. כמובן שגם הוא מנסה לשלוח ידיים מאוחר יותר.

לאף אחד לא אכפת מה פגי רוצה – שיתייחסו אליה בכבוד, שיפסיקו להסתכל עליה כמו בשר טרי ולהטריד אותה מינית - וג'ואן השוביניסטית מתפקדת במקרה הזה כמו הגברים בחברה: את הבחורה החדשה, היא אומרת לה, ואת לא משהו, אז תיהני מזה בינתיים. בתחילת הפרק פגי רואה את אחת הבנות בוכה בשירותים ומרחמת עליה. בסוף הפרק פגי מגיעה בדיוק לאותו מקום, הבחורה לידה עדיין בוכה אבל היא מצליחה לעצור את עצמה, ומתחילה להבין שבעולם החדש הזה היא חייבת להשאר חזקה.

אחרי שהוא מואיל בטובו לשלוח את בטי לטיפול, המסקנה השנייה של דון היא שנשים רוצות "כל תירוץ אפשרי כדי להתקרב". כמובן שלדעתו אשה לא יכולה לרצות שום דבר שקשור רק בה, אלא האושר שלה לנצח תלוי בגבר, שתמיד יישאר השולט. אולי זו הסיבה שהוא מרשה לעצמו לבלוש אחריה ולנהל שיחות טלפון ליליות עם המטפל שלה (שמסתבר שדווקא יודע לדבר). הפרק שוב מסתיים בבית משפחת דרייפר, אבל הפעם בסגירת דלת, בסודות, בחושך ובריק. איך באמת אי אפשר להיות מאושרת עם כל זה.



עתידות (ספוילרים, בלע"ז):
שזה בעצם, דברים שקרו בפרק ויש להם קשר לעתיד


עונה 3:
גם פול וגם דון דוחפים לאושר מדומה של הנשים (בטי, פגי) כל עוד זה לא בא על חשבונם - זה בסדר לדבר על נשים קופירייטריות כדי להתחיל עם בחורה, אבל כשזה קורה באמת, פול יורד מהפסים וזה מגיע לשיא כשדון בוחר בפגי על פניו, וכשבטי מחליטה לעזוב את דון.

עונה 4:
בתחילת הפרק השני בעונה הראשונה, בטי אומרת ש"גם אנחנו חושבים לקחת מטפלת". בסוף העונה הרביעית אנחנו מגלים שקרלה עבדה אצל בטי במשך עשר שנים - וזה לא הגיוני כי השנה היא עוד לא 1970. 


יום שלישי, 9 בנובמבר 2010

עונה 1, פרק 1: דון דרייפר וכל היתר


"What you call 'love' was invented by guys like me to sell nylons". 

הפרק נפתח בהסבר לביטוי "Mad Men" – כינוי שניתן לאנשי תעשיית הפרסום (Ad Men) בשנות החמישים בניו יורק - ומיד לאחריו אנחנו נוחתים בבר מלא אנשים בחליפות וכובעים, נשים בשמלות נפוחות והרבה, הרבה עשן סיגריות. בעולם שמתגלה לנו אנחנו לומדים מיד שני כללים בסיסיים: אם המלצר השחור מטריד אותך, אפשר להפטר ממנו, ונשים הן עם קל דעת שאוהב לקרוא במגזינים אגדות על נזקי העישון. 

גיבור הסדרה, דון דרייפר, נחשף בדרמטיות – אנחנו לא רואים את פניו ומסתקרנים לדעת מי הוא הבחור המסתורי שיושב לבד בפינה, רחוק מההמונים המשתעשעים. הצורה בה הוא מתגלה לצופים מבהירה חד משמעית: זה איש ששווה להסתקרן לגביו. כשאנחנו רואים לראשונה את דון הוא עסוק בכתיבה ובחקירת המלצר לגבי הרגלי העישון שלו, נמצא מבחירה מחוץ לחגיגה בבר – מיד ברור לנו שהיצור הנאה הזה הוא לא בלש ולא סופר, הוא איש שעוסק ברעיונות, בשכנוע, בפרסום. 

בעוד דון מקבל הצגה חגיגית משל עצמו, שאר הדמויות מסתפקות בהשתלבות עדינה לתוך מהלך העניינים, אחרי הקדמה קצרה לצרכי מיקום: שדרות מדיסון, גורד שחקים, הערות שוביניסטיות במעלית, הטרדה מינית, שתייה ועישון הם דברים שבשגרה במשרד. עולם של גברים.
כל אחת מהנפשות הפועלות (והמרתקות לא פחות) מביאה איתה חלק מעולם הסדרה והתקופה בכלל. 

דון  
מוגדר על ידי מידג' ולאחר מכן על ידי רוג'ר כגאון. "מנהל הקריאייטיב המושלם". מסצנת הפתיחה ידענו שהוא עוסק ברעיונות וכנראה בפרסום, עכשיו אנחנו יודעים שהוא לא רק נראה חשוב אלא הכוכב של שדרות מדיסון. הוא נמצא רמה אחת מעל כולם במשרד ובכל מקום שבו הוא נמצא, והמעמד הזה מתבטא בזוויות הנמוכות שבהן הוא מצולם, ולא משאיר מקום לספק מי גיבור הסדרה ועם מי יש לנו עסק. בסצנה בה הוא מארח במשרדו את פיט, קן ופול, הוא עומד מולם,  בפריים נפרד משלו בעוד השלושה חולקים פריים בעצמם. אין צורך להסביר מי כאן הבוס.

אבל דון רחוק מלהיות מושלם. כמו רוב יושבי "סטרלינג קופר", גם הוא לוקה באנטישמיות ("יהודים עובדים פה? לא במשמרת שלי"), בשוביניזם ("אני לא אתן לאשה לדבר אלי ככה") ובחוסר נאמנות לאשתו. הוא מטעה את כולנו כשהוא שוכב עם מידג' ואומר לה ש"אנחנו צריכים להתחתן" ובהמשך הפרק מצהיר שהוא לא מאמין באהבה וחי כאילו אין מחר, כי אין מחר, ומצטייר כהולל עם סטוק של חולצות לבנות במשרד שיעידו שהוא לא ישן הרבה בבית. 


הכוכב של שדרות מדיסון. דון דרייפר (צילום מתוך האתר הרשמי)

מי שדווקא חושפות את האופי האמיתי של מר מושלם, הן הנשים – וממש לא בפעם האחרונה בסדרה, שבעקביות מתעדת רגעים קטנים במהפכה הפמיניסטית המתהווה.

כשדון אומר למידג' שהם צריכים להתחתן, היא עונה לו "אני אהיה אשה – לשעבר טובה?" או מה שפולניות טובות ממוצא אמריקאי קוראות לו "once a cheater, always a cheater". כביכול, שאלה לא ברורה עד שמגיעים לסוף הפרק ומבינים את כוונת המשוררת. 

דון מפוצץ את הפגישה עם רייצ'ל, בעלת חנות כלבו שהיא, לא עלינו, גם אשה וגם יהודייה. היא חושבת קדימה, הוא מיושן מבחינה אישית ומקצועית. הוא לא מאמין שמישהו יבוא לקנות בחנות יקרה דווקא כי היא יקרה, ופוטר אותה בקופונים, כי למה להשקיע כשמדובר פה בסך הכל באשה שלא מבינה הרבה. אבל היא מבינה הרבה יותר ממנו, ובעיקר מחזיקה בכסף הגדול ולכן הוא נאלץ לרדוף אחריה ולהתחנף בארוחת ערב, שבה הוא פשוט חייב לחקור למה אשה כל כך יפה וצעירה לא עושה את המהלך המתבקש ופשוט מתחתנת ויולדת ילדים. אחרי שהוא נותן לה את נאום "למה אין אהבה בעולם" שלו, היא אומרת לו שגם הוא יודע איך זה להיות שונה ולא שייך. עוד חידה שנזרקת לחלל האוויר.   

בסוף הפרק, אשה שלישית חושפת את דון. בלי לדבר ורק באמצעות העובדה שהיא קיימת, היא הופכת את כל מה שראינו עד עכשיו ללא רלוונטי. מידג' היא המאהבת, בטי היא האשה החוקית. את ההצהרות על "אין אהבה" ו"אין מחר" מחליפים שני ילדים קטנים, ואת דון הגדול מהחיים שמסתובב כמו בעל הבית בסטרלינג קופר, מחליף איש קטן שמגיע הביתה, מצולם מגבוה והולך לאיבוד באמצע החלום הפרברי. בסצנת הסיום המשפחה הממוסגרת לא יכולה להיראות מושלמת יותר. אנחנו כבר מתחילים להבין כמה היא רחוקה מזה.

פגי וג'ואן
לפחות בשלב הזה, אי אפשר להכיר כל אחת מהן בנפרד. הן נחשפות יחד ומרגע זה הן מתפצלות לשני עולמות שונים, שההבדל ביניהם הולך וגדל עם התקדמות הסדרה.

פגי היא הנערה החדשה במשרד. ילדה מפוחדת שלא יודעת לאן היא נכנסת ומה הולך לקרות, גרה בברוקלין וכל כולה אומר תמימות. ג'ואן היא המזכירה הבכירה ביותר, משפריצה בטחון עצמי לכל עבר. תמימות, אנחנו מבינים מהר מאוד, היא לא הצד החזק שלה.

ג'ואן מעבירה לפגי את השיעור המזורז במזכירות טובה: אם יהיה לך מזל, תוך כמה שנים את בכפר ולא תצטרכי לעבוד בכלל, בינתיים תראי את הרגליים שלך, תעריכי את הגוף שלך, הגברים במשרד עוסקים במשהו שאני לא מבינה בו כלום, הגברים שתכננו את מכונת הכתיבה דאגו שתהיה פשוטה לתפעול אפילו על ידי אשה, את צריכה להיות משהו בין אמא למלצרית, "ובשאר הזמן..." היא כבר לא צריכה להגיד מה. פגי שותה כל מילה בצמא. כרגע.

וכדי להסתגל למעמדך החדש כאשה בעולם של גברים, כדאי שתדאגי לאמצעי מניעה. ומי אם לא ג'ואן שולחת את פגי למקום הנכון. כאן מעניינים שני ניגודים: מצד אחד, פגי קוראת במרפאה עלון בשם "It's your wedding night", מצד שני, כשהיא נבדקת על ידי הגניקולוג, היא מסתכלת על לוח השנה וחושפת בפנינו את העובדה שאנחנו נמצאים בשנת 1960. כלומר, מצד אחד את עדיין אמורה להיות נשואה בסיטואציה שכזו, אבל מצד שני מתחילה להתרחש פה מהפכה מינית. העובדה שפגי היא זו שמביאה אלינו את שנות השישים, בכל המובנים, היא לא מקרית בכלל.


להתחיל עם הבוס זה חלק מהעבודה. דון ופגי (צילום מהאתר הרשמי)

סאלווטורה 
בעולם שבו לנשים אין כמעט זכות קיום, ודאי שההומו חייב להשאר בארון.
בסצנה הראשונה שבה אנחנו פוגשים את סאל, הוא כבר מנסה לצאת גבר-גבר בצורה מגוחכת לחלוטין, כשהוא אומר לדון ש"אם בחורה תתפשט לידי אני רוצה להיות איתה לבד ולעשות עם זה משהו". אחר כך מזלזל בטענה הפרוידיאנית לפיה אנשים יכולים לחיות בצורה מסוימת אבל לחשוב אחרת – למרות שהוא עצמו כמובן האישור החי שלה. הוא היחיד שקורא את המגזין שמיוחס לנשים, וכשהוא מבלה בבר, כנראה ברגע של שכרות הוא לא שם לב ומסכים עם הבחורות ש"יש פה הרבה גברים חמודים".

פיט
ההיכרות הראשונה שלנו עם פיט היא תוך כדי שיחת טלפון עם טרודי, ארוסתו.  כן מותק, בטח מותק. ברור מי שולט במערכת היחסים הזו. פיט מרגיש צורך להוכיח גבריות ולכן הוא מיד מוציא על פגי כמה הערות שוביניסטיות, לשם השעשוע.

מכיוון שכמו בבית, גם במשרד הוא לא ממש הבוס, פיט מצטייר כבחור שלא בוחל בשום אמצעי כדי לקבל את מה שהוא רוצה – הוא לוקח זבל מהפח של דון כדי לנסות לחתור תחתיו. כשהוא לא מצליח, הוא מתחנף לדון ואומר לו שהוא לא טוב עם אנשים כמוהו. בהמשך הוא ייקח עוד דחייה של דון – פגי, שמנסה להתחיל איתו ומקבלת בתמורה איומים. בנסיון להוכיח לעצמו שהוא לא נשלט בידי אשתו לעתיד ואחרי ביקור בפאב שבו הוא מבין שהוא הולך להפסיד את עולם הנשים המרהיב, הוא הולך לשכב עם פגי, והוא מוכן לנסוע עד ברוקלין כדי לכבוש את היעד, במיוחד כדי להתנקם בדון שביקש ממנו להתרחק מהמזכירה החדשה.

עתידות (ספוילרים, בלע"ז):
שזה בעצם, דברים שקרו בפרק ויש להם קשר לעתיד
 
המשך עונה 1:   
פיט מתלהב מהיחס של דון כלפיו, מכל הדרכים לקרר אותו, דון בוחר דווקא באמירה "אני לא רוצה להתעורר ולגלות שאני בהריון". 

עונה 2:
כשדון מתעצבן על פיט שגנב לו את המחקר מפח הזבל הוא אומר לו "זה לא שיש מכונת קסמים שמייצרת עותקים של אותו מסמך בדיוק". בעונה 2 הם מקבלים למשרד מכונה כזו בדיוק.

עונה 3:
השם המלא של דון הוא דונלד פרנסיס דרייפר. מקריות? ומה זה אומר על בטי?

דון אומר לפיט שהוא לעולם לא יוכל לנהל את החברה כי אף אחד אף פעם לא יאהב אותו. בסוף העונה השלישית הוא רודף אחרי פיט כדי שיהיה שותף בחברה החדשה שהוא מקים.

עונה 4:
פגי מנסה להתחיל עם דון ושמה את היד שלה על שלו. הוא מתעצבן ומאיים עליה. בפרק 7 הוא זה ששם את היד שלו על שלה, ומגדיר מחדש את היחסים ביניהם.

יום ראשון, 31 באוקטובר 2010

Hello (Mad) World

אז חשתי עצמי גדי להב, אבל אני אתחיל מההתחלה.
בעקבות מה שאני מתעקשת לכנות "הסדרה הכי טובה שיצא לי לראות בחיים" , החלטתי שאם כבר התמכרות, ואם כבר התעסקות בלתי פוסקת, אז שיהיה יעיל.
לא כל יום אני נתקלת ביצירה שמלאה בכל כך הרבה רעיונות ומשמעויות, שפשוט כיף לראות שוב ושוב ולמצוא בכל פעם משהו חדש.
אז החלטתי לחפור בMad Men מההתחלה ועד הסוף (כרגע הסוף הוא עונה 4) ולגלות מה מסתתר במסדרונות סטרלינג קופר ושות', אי שם בשנות השישים - וכן, בשבילי "לחפור" זה מושג חיובי. כל זאת, כמובן, בהנחה שאצליח להתמיד במשימה, וזה ממש לא מובן מאליו.