עונה 7, פרק 14: כנות

"The new day brings new hope. Lives we've led, the lives we've yet to lead"

"מד מן" הייתה סדרה על עולם הפרסום. עולם שמטבעו מלא בזיוף, שקרים, עיוות של המציאות וחוסר כנות, שנמצאים לא רק אצל המפרסמים אלא גם אצל הדמויות, רודפים אותן ומשפיעים עליהן כל הזמן. באופן סמלי ביותר, הסדרה מסתיימת דווקא בגילויים של כנות ואמת אצל כולן.

אחרי שגילינו מה יעלה בגורלם של פיט ובטי בפרק הקודם, גורל שבהחלט הוציא גם מהם רגעים של אמת, רוגע והשלמה, מגיע תורם של ג'ואן, פגי, רוג'ר, וכמובן – דון.

ג'ואן                                                                                       

אחרי שעזבה את מקאן, ג'ואן מתמסרת לחיי העושר והבטלה עם בן זוגה, ריצ'רד. נראה שהכל פתוח בפני השניים – טיולים, חוויות, התנסויות חדשות ואפילו היכולת לקום ולעבור לכל מקום שירצו. אבל זו לא ג'ואן האמיתית, היא לא יכולה לחיות את החיים שלה כך. הסיום שג'ואן מקבלת מגיע משני מקומות: האחד הוא דרך רוג'ר, שמחליט להוריש לבנם המשותף, קווין, חצי מרכושו. עם ההחלטה של רוג'ר מגיע גם רגע נדיר של כנות, שבו ג'ואן מבינה שכנראה הגיע הזמן להפסיק ולהתייחס לקווין כאל בנו של גרג. היא אפילו מכנה אותו "הילד שלנו", משהו שלא ראינו אותה עושה עד עכשיו.

הדרך השנייה קשורה לכך: מגובה בידיעה שמה שלא יקרה, הבן שלה מסודר כלכלית, ג'ואן יוצאת להרפתקה ומקימה חברת הפקות משלה. בדרך היא נאלצת לאבד את ריצ'רד, שמחפש חיי חופש, אבל בוחרת בעצמה ובחיים שהיא רוצה לחיות באמת. אחרי שפגי מסרבת להצעה שלה להיות שותפות, היא קוראת לחברה שלה "הולוויי – האריס". ג'ואן, הבחורה שהתחילה את הסדרה כזו שמאמינה שמזל אמיתי זה להתחתן, לגור מחוץ לעיר ולא להצטרך לעבוד, מוצאת את עצמה בכיוון ההפוך לחלוטין, מבחירה ומרצון, ומבינה שהיא, ולא שום גבר אחר, עומדת מעל לכל.

אהבה אמיתית, קריירה חדשה וילד משותף. ג'ואן ורוג'ר (צילום מסך)

פגי

פגי תמיד הייתה דמות הפוכה למדי מג'ואן. בעוד ג'ואן גילתה את הקריירה והשאפתנות רק בהמשך הסדרה, פגי מההתחלה ויתרה על חיים אישיים לטובת העבודה: זוגיות, משפחה ואפילו ילד שנולד. פגי רדפה אחרי ההצלחה מהרגע שהבינה שהיא יכולה להיות יותר ממזכירה, ומצאה את עצמה בסוף הסדרה במקום מצוין מקצועית, אך עצובה וממורמרת מכך שהיא לבד. נקודת השינוי הגיעה דווקא עם ההזדמנות שלה להצליח אפילו יותר, לכאורה. אחרי שפיט אומר לה שעד 1980 היא תהיה מנהלת קריאייטיב, והיא מאוד מודאגת מכך שיש עוד עשור שלם בדרך לשם, ג'ואן מציעה לפגי להיות שותפה במשרד ההפקות שהיא פותחת, ופגי מיד רואה את השם על הדלת ואת החשיבות הגדולה, אבל לא את העבודה עצמה.

מי שנמצא שם כדי לפקוח לה את העיניים הוא סטן. הוא אומר לה את מה שהיא לא מבינה בעצמה – היא כל כך מתלהבת מהמחשבה שתהיה הבוס, שלא אכפת לה שזה בכלל לא המקצוע שלה, ושהיא צריכה להיות מרוצה מהכשרון שלה ולשמוח במי שהיא. ומכיוון שהמילים האלה מגיעות מסטן, היא גם מקשיבה להן (לא לפני שהיא רבה איתו, כמובן). "יש יותר בחיים מעבודה" הוא אומר לה, כשהוא יוצא בכעס מהמשרד, וזה בהחלט הסיום הראוי לפגי – היא סוף סוף מוצאת את האיש שהיא אוהבת. זה שמבין את מה שהיא עושה, זה שלא מצפה ממנה להיות עקרת הבית המשועממת וזה שמוציא ממנה את הטוב ביותר. הרומן ביניהם היה די צפוי, אבל עדיין נראה פשוט הגיוני ונכון. פגי מוצאת את המקום שלה, בפשטות ובכנות שבהבנה שהגיע הזמן להפסיק לחפש חשיבות עצמית ולהתחיל פשוט להיות מרוצה ממי שהיא.

למה לבחור בין אהבה לעבודה, כשאפשר למצוא אהבה בעבודה? פגי וסטן (צילום מסך)

רוג'ר

רוג'ר תמיד היה אדם של כנות מוחלטת. בעיקר כשזה מגיע לנטייה שלו לומר כל מה שהוא חושב, גם אם בצורה הבוטה ביותר. אבל מצד שני, רוג'ר חי כל כך הרבה שנים בתוך עולם הפרסום, שבמידה מסוימת, הוא כבר איבד חוסר קשר למציאות – אם זה בתחושה שהוא יכול לקנות את הכל ואת כולם בכסף, אם זה בנשים שהוא בחר לעצמו (ג'יין למשל) וכמובן בחיפוש העצמי הבלתי פוסק שלו שעבר דרך סמים, אורגיות ונסיונות לתקן שוב ושוב את הטעויות שעשה בניהול החברה ובמשפחה.

אבל נראה שמה שרוג'ר היה צריך, בסופו של דבר, הוא להבין שהגיע הזמן להפסיק לרדוף אחרי מה שלא מתאים לו, ופשוט ליהנות עם אשה אמיתית, בת גילו, שמעניינת אותו, מבינה את האופי שלו ושלא מתפקדת כעוד קישוט שמתאים למעמדו המכובד, לכאורה. אשה שהוא יכול לריב איתה אבל לא לתת לזה להרוס את היחסים, כי הוא באמת אוהב אותה. הסיום של רוג'ר מגיע, כשלראשונה בסדרה הוא מתנהג בהתאם לגילו, לוקח אחריות על בנו הקטן ומבין כי הוא לא יחיה לנצח. בסצנה האחרונה שלו, נראה שהוא כבר לא מסתובב במסדרונות ומחפש עבודה, אלא עזב ומנהל חיים טובים ורגועים.

דון

הסיום החשוב ביותר, מן הסתם, וגם המורכב ביותר. בסיום הפוסט הקודם, הבעתי תקווה שדון יסיים את הסדרה כשהוא חי עם ילדיו, לאחר מותה הצפוי של בטי. מה שלא לקחתי בחשבון הוא, שדון נמצא במקום שבו הדבר האחרון שהוא יכול להיות, זה אבא אחראי. מי שכן מבינה את זה, זו בטי. דון אמנם עושה את הדבר הנכון כשהוא מבקש להגיע הביתה ברגע שהוא מגלה על מחלתה של בטי, אבל היא צודקת כשהיא אומרת לו – השגרה שלהם לא כוללת אותך. כשהוא שבור מהאובדן הקרב וכנראה גם מהעלבון, הוא מוכיח בדיוק למה הוא לא האדם המתאים למשימה, ומשתכר עד כדי חוסר יכולת לתפקד. הרבה פעמים כבר היה נדמה שדון הגיע לתחתית של חייו, אבל הפעם הוא נמצא באמצע שום מקום, בלי עבודה, בלי זוגיות, בלי מעמדו ככוכב העל של עולם הפרסום ובלי היכולת לגדל את ילדיו. מכאן, כנראה אפשר רק לעלות.

דון ממשיך אל המקום שתמיד היה בשבילו מפלט, המקום שבו תמיד יכל להיות מי שהוא באמת, ושבו הוא תמיד משוחרר ופתוח יותר – קליפורניה. בעיני, העובדה שדון מוצא את הגאולה שלו דווקא שם הייתה צפויה מאוד, אבל הדרך, בהחלט לא. דון מגיע עם סטפני למקום האחרון שמתאים לו בעולם – מחנה היפי לחלוטין שכולו גילוי עצמי ורוחניות, ודווקא שם הוא עובר את המסע שלו, שמתחיל בזלזול מוחלט ונגמר בקבלה גמורה. דון בוחר להתקשר דווקא אל פגי, האדם היחיד שכנראה עוד רוצה לשמוע ממנו. פגי חושבת שהיא לא מצליחה לעזור לו בטלפון, אבל בעצם אומרת לו את כל הדברים החשובים – יש מי שדואג לך כאן, בוא הביתה, וכמובן – אתה לא רוצה לעבוד עם קוקה קולה? באותו רגע, דון לא מצליח להבין שום דבר ממה שהיא אומרת לו, וחווה התקף חרדה, אבל בסופו של דבר, זה יהיה הכיוון שאליו ילך. אחרי שסטפני עוזבת בלי התראה, דון מבין שהוא כלוא במקום שבו לא רצה להיות, אבל הסיפור של אחד המשתתפים, לנארד, הוא מה שמביא אצלו את השינוי. הוא מספר כמה הוא מרגיש לא רצוי, לא אהוב, לא זה שכולם יבחרו. באופן טבעי, הוא מרגיש בדיוק כמוהו ולכן הוא מתפרק. רגע השינוי של דון מגיע רק כשהוא מצליח, סוף סוף, להיות כן עם עצמו. להבין שהגיע הזמן להפסיק להעמיד פנים שהכל בסדר, שהוא בשליטה, ולהודות שהוא איבד את עצמו ואת הדרך שלו לחלוטין. ברגע שהוא מודה בכך, הוא יכול לבנות את עצמו מחדש.

האמת תמיד נמצאת בקליפורניה. דון. (צילום מסך)

אבל למרות ההרגשה שלו, דון הוא לא כמו לנארד. יש מי שכן רוצה בו, ויש מי שמחכה לו ואוהב אותו – היחסים שלו עם סאלי מצוינים, בפעם הראשונה מאז הייתה ילדה קטנה, עם בטי הוא כבר הגיע מזמן להשלמה, פגי עדיין נושאת אליו עיניים ורוצה להמשיך לעבוד לצדו, ונראה שגם סטן. דון צריך את השקט והרוגע, ובעיקר את ההתבוננות הפנימית – כולם מגולמים בסצנת המדיטציה שבסיום הפרק – כדי להבין לאן הוא הולך. אם יש משהו שדון דרייפר יודע, זה להמציא את עצמו מחדש, ובגדול, ולכן, ההתחלה החדשה של דון דרייפר נראית, גם אם ברמז, בהצלחה מוחלטת. דון מסיים במשרד הפרסום הגדול ביותר, עם הלקוח הגדול ביותר ועם פרסומת פופולרית ומצליחה ביותר (משהו שאגב, לא ראינו אותו עושה כבר המון, המון זמן). כי עם כל הרוחניות והחיפוש העצמי, זו האמת של דון וזה מי שהוא יודע להיות – איש פרסום מצוין.

יום חדש, רעיונות חדשים, אדם חדש.

נקודות למחשבה

- בפרקים הקודמים כבר נשתלו רמזים לקוקה קולה בקשר לדון – בישיבה שממנה בורח דון, ליד כל אחד מוצבת פחית משקה, ובפרק הלפני אחרון, הוא מתקן את מכונת השתייה של החברה

- סיפור המקרר של לנארד משתלב היטב עם סיום הסדרה. מי המוצר שלעולם לא יהיה דחוי, ושתמיד יבחרו בו? קוקה קולה, כמובן.

- שיחת הטלפון של בטי ודון היא גם הרגע היחיד שבו בטי מראה חולשה וכנות מסוימת ביחס למצבה, ולא ממשיכה את ההצגה שהכל בסדר.

- הפרק האחרון נתן לנו שתי סצנות קסומות לחלוטין: פגי נפרדת מפיט עם המשפט הידוע שלו, "A thing like that", ושיחת הטלפון המרגשת והכואבת בין דון לבטי.

- יש מי שטען שהסצנה בה פגי וסטן מגלים שהם מאוהבים, לא אופיינית לסדרה ובעלת אופי סבוני משהו. לטעמי, ההבנה הזו, דווקא כשהיא קורית באמצעות שיחת טלפון, הייתה נהדרת.

- לאורך כל הסדרה, דון ידע מהו הסוד הגדול של פגי. בסיום הסדרה, הוא מגלה לה את שלו

- וזוהי הפרסומת המדוברת, והאמיתית מאוד.

וזה הסוף

תודה לכל מי שקרא, הגיב, שיתף, לייקק, אהב, לא אהב, שאל, התעניין ופרגן. 

היה כיף. 

עונה 7, פרק 3: צעדים נואשים

"I'm walking around in a cloud of NO"

לא רק מייגן מתהלכת, כמו שהיא אומרת, בתוך "ענן של לא". הפרק השלישי מתאר את המלחמה של דון, בטי, הארי וכמובן מייגן עצמה, לצאת מתוך המצב הבלתי נסבל שהם נמצאים בו, שכולל בעיקר דחייה וחוסר הערכה, ולהחזיר לעצמם את מה שאבד להם בדרך. האמצעים? נואשים מאוד.

הפרק נפתח במעין הקדמה קטנה שרומזת על המשכו. דון צופה בקולנוע בסרט "Model Shop" של ז'אק דמי. העלילה, בקצרה, סובבת סביב גבר שמנהל רומן עם צרפתייה החיה בלוס אנג'לס. נשמע מוכר? כדאי רק לשים לב שהצרפתייה הנ"ל גרושה.

כשדון שומע שהסוכן של מייגן, אלן, התקשר אליו, הוא מתעקש שמזכירתו לשעבר, שכבר אינה מזכירה פשוטה, תבצע את השיחה בחזרה, אך היא לא יכולה לעמוד בקצב העבודה ולכן הוא מתייאש ומתקשר לבד. אפילו את השארית האחרונה של העמדת פנים – מזכירה שתציג אותו כאילו הוא מתקשר מהמשרד, הוא כבר מאבד.

דון מגלה שמייגן עשתה צעד נואש ביותר בנסיון לקבל תפקיד, הכולל בין היתר התרפסות בדמעות בפני הבמאי. זה כנראה לא ממש עזר לה, אבל זה מספיק כדי לגרום לדון לנסוע ללוס אנג'לס. כשהוא מתעמת על כך עם מייגן, הוא מבקש ממנה "תפסיקי להתנהג כמו משוגעת". לא פחות. וזה מה שמוציא את מייגן מדעתה. לא רק שמסתבר שדון נכנס לתפקיד המבוגר האחראי (היא גם מכנה אותו "אבא") שצריך להשגיח עליה, הוא עוד מעז לנזוף בה, כשהוא בכלל לא נמצא שם איתה, או לא נמצא שם בכלל. בסצינת הזעם של מייגן, אנחנו מגלים שהיא לא תמימה בכלל, שהיא יודעת בדיוק מה היא עלולה למצוא אם היא זו שתפתיע אותו בביקור לא מתוכנן.

ואז קורה דבר לא צפוי בכלל. שבוע אחרי שראינו את דון אומר את כל האמת לסאלי, הוא עושה זאת שוב, ומספר למייגן הכל על מצבו, ויותר מזה, הוא מספר לה שאין לו אף אחת אחרת, ושהוא אפילו לא שותה כל כך הרבה – משפט שיש לו הרבה משמעות, כי זו בעצם הפעם הראשונה שדון בכלל מודה במילים שיש לו בעיה עם אלכוהול. הוא יכל לשקר, הוא יכל להאשים אותה בחזרה, ראינו אותו עושה את זה לא מעט פעמים, אבל הוא בוחר באמת הפעם. אמת שעולה לו בגירוש מהדירה, וב"ככה זה נגמר" מצד מייגן.

דון דרייפר אומר אמת. שוב. מי היה מאמין. דון ומייגן (צילום מהאתר הרשמי)

והגירוש הזה הוא כנראה מה שמביא את דון, סופית, להבין שהמצב כבר לא יכול להמשיך יותר. לא השעמום בבית, לא השמועות על גאון הקריאייטיב שנבעט מהחברה של עצמו ואפילו לא הכבוד העצמי שלו גרמו לכך שהוא יחליט לעשות מעשה – מייגן היא הקש ששובר את גבו של דון. וזו בחירה מעניינת ביותר. דון נפגש עם המתחרים ומקבל הצעה לעבודה חדשה. בדרך, אנחנו מגלים (בהטעייה נהדרת ביותר) שדון אכן לא מתפתה לבחורות זרות שמציעות לו את עצמן בבתי מלון, והולך לעשות, כמה מדהים, בדיוק את מה שאשתו ה"משוגעת" עושה – מבקר את הבמאי שלו, את רוג'ר, ומטיח בו האשמות בנסיון נואש לקבל את עבודתו בחזרה. הוויכוח ביניהם נגמר בצורה לא פחות מנפלאה, כאשר רוג'ר נכנע ואומר "אני מתגעגע אליך" ומציע לדון להגיע ביום שני. מה זה אומר? ההשערה שלי הייתה מיד שרוג'ר התכוון "בוא ביום שני ונדבר", דון כנראה חשב אחרת.

ובינתיים, בטי נפגשת עם חברה מהעבר – פרנסין. כל כך מהעבר שהיא מכנה אותה "בטי דרייפר". הילדים של פרנסין כבר גדולים מספיק כדי שהיא תשתעמם בבית ותלך לחפש לה קריירה (חלקית, אמנם, אבל שלושה ימים בשבוע במשרד זה טירוף בפני עצמו לאשה נשואה, מבחינתה של בטי). למה היא צריכה לעשות את זה? האם העובדה שהיא מגדלת ילדים ומטפלת בבעלה היקר לא מספיקה? האם היא לא חשה שזכתה בפרס הגדול, כפי שהיא כמובן צריכה להרגיש? קשה להאמין שבטי מאמינה למילים של עצמה באמת, אבל מכיוון שזה העולם היחיד שהיא מכירה, היא יוצאת מיד להציל אותו, ומצטרפת לטיול הכיתתי של בובי, כדי להוכיח לעצמה איזה אמא נפלאה היא, וכמה היא לא צריכה שום דבר בעולם מעבר למשפחה המושלמת שלה. והיא עושה הכל כדי להצליח בכך, כולל דיון על דרקולה, פרנקנשטיין וחבריהם במלוא הרצינות, ואפילו שתיית חלב טרי מהדלי. בטי, אין ספק, נואשת להצליח במשימתה.

אבל בטי, שתמיד הייתה מרוכזת בעצמה, מפספסת את מה שברור לכל – שיש לה בן שמעריץ אותה וגאה בה, ומעשה ילדותי אחד שלו (אגב, כל אמא נורמלית הייתה מעריכה את העובדה שהבן שלה נתן אוכל לילדה שלא הביאה שום דבר חוץ מממתקים), והיא כבר מיואשת, ומוציאה על הילד המסכן את כל הכעס. הם לא אוהבים אותי, היא בוכה להנרי. כי זה הרבה יותר קל מלפקוח את העיניים ולראות את האמת. בטח בסיוטיה הגדולים היא מדמיינת את עצמה במשרד.

הילד והילדה. בובי ובטי (צילום מהאתר הרשמי)

הארי קריין, שמאז ומעולם מרגיש שאיש לא מעריך אותו או את המחלקה שלו (טיפ: אולי תהיה קצת פחות מגעיל, באופן כללי), הולך על טקטיקה חדשה ודי נואשת בעצמה, כדי לנסות ולקבל הכרה: הוא משקר ללקוחות, חד וחלק, לגבי קיומה של טכנולוגיה שלא הייתה לו מעולם (האם זו הפעם הראשונה שמחשבים מוזכרים בסדרה?) וכנראה שגם לא תהיה בקרוב. למה הוא עושה זאת? כי הוא מקווה שאולי בשביל הלקוחות, הוא סוף סוף יקבל את מה שהוא רוצה. מה שהוא באמת מקבל, זה נזיפה מג'ים קאטלר שקורא לו "האדם השקרן ביותר שעבדתי איתו", אבל בסופו של דבר, קאטלר דווקא מתחיל להפנים את העובדה שאולי כדאי שמישהו יסתכל על מחלקת המדיה. האם הצעד הנואש של הארי ישתלם לו, וכולנו נזכה לראות את המחשב הראשון בתולדות סטרלינג קופר לדורותיה? אולי עוד נדע בקרוב.

דון, משוכנע שהוא חוזר לעבוד, מגיע למשרד. הרמז הראשון שלו לכך שמשהו לא בסדר הוא, שהמשרד שלו עדיין שייך ללו. הרמז השני הוא, שכולם בוהים בו כאילו היה רוח רפאים שחזרה מהמתים, כי לאף אחד אין באמת מושג מה הוא עושה שם. בזמן שדון מחכה לרוג'ר שיואיל בטובו להגיע, ורגע לפני שהוא נבהל ועוזב, מייקל מצליח לשאוב את דון פנימה לחדר הקריאייטיב והתגובות להמצאותו במשרד נעות בין הלם מוחלט להתלהבות ובקשות לייעוץ בענייני פרסום (או נישואין). התגובה הגרועה מכל היא של פגי, אגב, שהמרמור שלה מתחיל להפוך לרוע באופן כללי.

דון נשאר במשרד למשך זמן שנראה כמו שעות, ומרגע לרגע מבין שחזרתו לעבודה בכלל לא מובטחת, ושהשותפים מעולם לא דנו בעניין. למרות זאת, הוא נשאר בסביבה, ממשיך לתת פקודות למזכירתו לשעבר ומתנהג כאילו הכל רגיל. מרגע לרגע דון נראה יותר מביך, עצוב ונואש, בעיקר אחרי שהעבודה ממשיכה כרגיל והוא נשאר לבד בחדר.

ואחרי שנראה שדון הולך להיזרק החוצה בבושת פנים (התגובה של ג'ואן להמצאותו במשרד הייתה לא פחות מהיסטרית, כך גם זו של לו), גילינו שמבחינת ג'ים וג'ואן, דון בכלל מפוטר, שלמחליף שלו יש חוזה של שנתיים(!!!) ושרוג'ר, כשהוא רוצה, יודע להלחם ממש טוב. רוג'ר אומר את כל הדברים הנכונים, כולל העובדה שמאז עזיבתו של דון, החברה היא מדבר קריאייטיבי, ושלזרוק אותו לא יהיה כל כך קל, כיוון שמדובר בשותף. בסופו של דבר, מי היה מאמין, דון קיבל את עבודתו בחזרה.

אבל דון ממש לא חוזר למשרד כמנצח. הוא מקבל משרד אחר (לא סתם משרד, משרדו של ליין, שהוא – מילולית - זירת התאבדות), הוא חייב לעקוב אחר רשימה של מגבלות די משפילות, הוא לא יכול לשתות יותר אלכוהול במשרד, והגרוע מכל – יש לו בייביסיטר, לו אייברי, מחליפו. זה הרגע שבו ציפיתי שדון יהיה דון, יתפרץ על כולם בכעס ויספר להם לאן הם יכולים לדחוף את המגבלות שלהם. הרי יש לו הצעה ממקום אחר והוא יכול לברוח ולהתחיל מחדש. אבל דון מפתיע, ומשאיר אותנו עם סיום של מילה אחת – "אוקיי". בדיוק כמו באמירת האמת לסאלי ולמייגן, דון בוחר, לשם שינוי, לא לברוח אלא להתמודד, לתקן את מה שהוא הרס, ומבין כל הדמויות שניסו לעשות זאת בפרק, הוא היחיד שצעדיו הנואשים נתנו לו, כמעט לחלוטין, את מה שהוא רוצה. האם דון סוף סוף מצליח להשתנות באמת? פרקים יגידו.

נקודות למחשבה:

- נושא הליווי של "מבוגר אחראי" חוזר על עצמו בפרק. דון אחראי על מייגן, לו אחראי על דון ובטי היא ההורה המלווה בטיול. רק שהיא היחידה מבין השלושה שקיבלה את "התפקיד" בנסיבות הנכונות, אך מוכיחה שהיא בעצם ילדה קטנה בעצמה.

- פגי שוקעת עוד ועוד לתהומות המרמור והרחמים העצמיים, כשהיא מגלה שאפילו לא שקלו את מועמדותה לפרס הקליאו, בעוד מייקל קיבל מועמדות על לקוח שהיא העבירה אליו

אין עתידות, יש שאלות

- האם דון יצליח להציל את הקשר עם מייגן?

- איך בדיוק תיראה חזרתו של דון לעבודה, כשחצי מהמשרד שונא אותו?

- האם ומתי נראה פיצוץ מתבקש בין דון ללו אייברי?

- האם פגי תצא מביצת הדכאון שהיא שקעה לתוכה?

- האם מייגן תקבל אי פעם עבודה בהוליווד?

והפרומו

לפרק הבא

עונה 7, פרק 2: על יריבות, אהבה ואמת

"Just tell the truth"

הפרק השני בעונה מתרחש ביום האהבה, אך כמובן שבסדרה כמו מד מן, שום דבר אינו מושלם ומלא לבבות ורודים בלבד, ולכן יום האהבה רק מדגיש את השנאה והתסבוכות, כשהדמויות בפרק נעות כל הזמן בין רגשי נאמנות, אהבה והערכה לבין יריבות, שנאה ותחרות, לשני הכיוונים. מה שמניע את הדמויות על הציר הזה הוא שקרים, הסתרת האמת וחשיפתה. יש מי שהאמת מקדמת אותו (דון דרייפר, דון המזכירה, ג'ואן) ויש מי שלא יכול לשאת אותה (פגי, לו אייברי וכמובן טד, שנרדף על ידי הרגשות האמיתיים שלו כבר חודשים).

השעון המעורר של דון מצלצל כבר בשבע בבוקר, אך הוא נמצא לבד, ואין טעם שישקר לעצמו ולכן הוא ישן עד הצהריים. אנחנו מתחילים לראות סימנים נוספים של כנות שלו כלפי עצמו, כשהוא מסמן על הבקבוק את הכמות ששתה, ובהמשך, כשהוא נפגש עם חבר/ יריב ממשרד פרסום אחר, כדי לנסות ולגשש אחר עבודה. כדאי לשים לב, שבפגישה הזו דון לא משקר לרגע, גם לא מול השמועות אודותיו. הוא בוחר להתעלם מהן אבל לא אומר שהן לא נכונות. נראה שדון מבין שיש לו בעיה, ולמרות שהוא עדיין לא מטפל בה באופן אקטיבי – גם בתחום השתייה וגם בתחום התעסוקה - הוא מכיר בה. בינתיים, את האשליה הוא שומר למזכירתו, שבשבילה הוא לובש חליפה, מסתרק ונראה ייצוגי כתמיד. אנחנו מגלים שדון המזכירה היא בעצם "סוכנת כפולה" שאמנם עושה את עבודתה באופן רשמי עבור לו אייברי, אבל גם מדווחת לדון על המתרחש במשרד, מנהלת את חייו (קפה, לו"ז המנקה) ובעיקר שומרת שמייגן לא תדע שום דבר. היא עושה את זה, אנחנו רואים, מתוך רצון לעזור ומתוך נאמנות לדון שחורגת בהרבה מהגדרת תפקידה, ולא כדי להרוויח תוספת תשלום.

פגי מגיעה למשרד, ולאחר שסטן וגינזבורג מתעללים בה קלות על היותה רווקה ממורמרת, היא מגלה זר פרחים על השולחן, ומניחה מיד שהם עבורה, ושהם מטד. למרות שפגי עושה עניין שלם מהאפשרות ודואגת להעביר מסר כועס לטד, בסתר לבה היא רוצה שהוא ישלח לה פרחים, כי למרות שהיא מתעקשת ליצור את הרושם שהם יריבים, היא עדיין מאוהבת בו. ויותר מכך, היא מאוד רוצה להרגיש שהיא בסדר, שהיא לא הרווקה הבודדה שכולם יודעים שהיא.

אבל הפרחים כמובן לא שייכים לפגי, אלא לשירלי. פגי כל כך רוצה שהפרחים יהיו שלה, וכל כך שבויה בתחושת החשיבות העצמית שלה (שהיא כל מה שנותר לה, ללא אהבה), שהיא לא עצרה לרגע לחשוב שאולי האישה *המאורסת* שיושבת בשולחן היא זו שקיבלה אותם. ושירלי הולכת להתמרמר עם הבחורה היחידה שמבינה אותה במשרד – דון. שתי הבנות מרגישות בנוח לרכל ולהגיד את האמת על הבוסים שלהן זו לזו, אבל לא בוטחות במזכירה הלבנה שנכנסת לרגע – ושותקות. דון מייעצת לשירלי שלא להגיד לפגי את האמת על הפרחים, כדי לא לסכן את עבודתה.

במקום להשלים עם האמת, פגי בוחרת לפתוח במלחמה עם יריבה מדומינת. פגי ושירלי (צילום מהאתר הרשמי)

אבל כל זה קורה, לפני שדון מגלה שבעצם, אי אפשר לפטר אותה. כזכור לנו מהעבר, ארגוני זכויות האדם לא רואים בעין יפה את פיטוריהן של השחורות הבודדות במשרד ולכן מעמדן בעצם מובטח. המעמד הזה הוא שמאפשר לדון להגיד ללו אייברי בדיוק את מה שהיא חושבת עליו. לו מבקש לפטר את דון אחרי שסאלי הגיעה למשרד והוא לא ידע מה לומר לה. התפקיד של דון היה להסתיר את האמת והיא לא הייתה שם, וכשהיא שומעת על הביקור של סאלי, הדבר הראשון שהיא עושה הוא להתקשר לבוס ה"אמיתי" שלה ולהזהיר אותו. הנאמנות הזו של דון המזכירה לדון הבוס לשעבר, מביאה את לו להתקף קנאה, והוא מכריז יריבות על המשרתת הנאמנה שלו, שמתפרצת ומספרת לו שהיא לא יכולה לעשות את העבודה שלה, כשהיא צריכה לקנות בשבילו בושם לאשתו ביום האהבה, כי הוא לא הואיל בטובו לעשות את זה בעצמו.

כשלפגי נמאס מהפרחים ומנסיונותיו של טד ליצור קשר (כדי לברר מהו התקציב המסתורי שהיא טענה שאיבדה, בתוך סבך אי ההבנות שיצרה בהודעתה המקורית אליו), היא מבקשת משירלי לזרוק את הפרחים ואומרת "אני הייתי צריכה לקנות לך פרחים, לאות הערכה". אך ברגע ששירלי מספרת את האמת – ההערכה הולכת לפח ופגי מסמנת את שירלי כיריבה אישית שלה. אבל לא בגלל השקר, כפי שהיא טוענת, אלא כי שירלי מאורסת, ומזכירה לפגי שאין לה לאן לברוח מהאמת על עצמה – היא לבד. והדבר האחרון שפגי רוצה לראות בכל יום זה את האושר של מזכירתה, הנחותה ממנה, העומדת להתחתן, ולכן היא מבקשת להחליף אותה. מה שפגי כנראה עוד לא מבינה הוא, שהמרמור והכעס שבתוכה הם היריב האמיתי שלה ושאין לה את מי להאשים מלבד את עצמה.

פיט מצליח להשיג תקציב ענק למדי – התאחדות סוחרי שברולט בדרום קליפורניה. מכיוון שהמשרד כבר ביחסים עם שברולט, עולה האפשרות שחתימת החוזה תגיע לאחר אישור ה"מפקדים" בדטרויט, מה שאומר שעל פיט לעבוד עם בוב בנסון, ושבניו יורק מתעקשים לקחת ממנו את התהילה ולייחס אותה למאמץ משותף של כולם. פיט מרגיש שהשותפים בניו יורק הם היריבים שלו, למעט רוג'ר, שמבין אותו ונאבק על זכותו לקבל קרדיט על מה שהשיג, אבל רוג'ר עסוק במלחמה מול יריב משל עצמו – ג'ים קאטלר. בעונה החמישית, פגי מספרת למייגן שקאטלר הוא כמו רוג'ר, והיריבות ביניהם מתחילה להיראות כאילו מישהו מבין השניים יצטרך ללכת בסופו של דבר. קאטלר ורוג'ר חולקים את אותו שטח בפריים – גם בסצינת הוויכוח וגם במעלית, בסוף הפרק, ונראים כמו שני אנשים שהם אותו אדם, אך למרות האינטרס המשותף שלהם, ולמרות שקאטלר מעמיד פנים שזה לא כך עדיין, הם יריבים. היריבות הזו לא פועלת לטובתו של רוג'ר, כשקופר מתנגד אליו, דון איננו ופיט נמצא בצד השני של המדינה.

פיט מרגיש שכולם בניו יורק נגדו, ומתחיל לפקפק בנאמנות שלו כלפי החברה, או בכדאיות של הכל. לטד לא ממש אכפת, כמובן, והישועה מגיעה באופן בלתי צפוי דווקא מבוני. אנחנו מגלים שאכן בוני היא לא רק סוכנת הנדל"ן של פיט, אבל מצד שני, הם נמצאים במערכת יחסים של ממש והיא אוהבת אותו. אבל בוני, כפי שהיא מזכירה לפיט, אינה טרודי. היא בעצמה אשת מכירות והיא לא תתן לפיט לשקוע בדכאון, תנחם אותו לפי דרישה ותגיד לו כמה הוא נפלא. בוני מכירה את העסק והיא אומרת לו חד וחלק – אתה שולט בדברים, אין לך באמת יריבים כפי שאתה מדמיין. ואז אנחנו מגלים את הקסם של בוני, שאותו לטרודי לא היה מעולם – היא מצליחה להפוך את פיט הזועף שתמיד חושב שכל העולם נגדו, ליצור אוהב ונחמד. לא רע.

כתוצאה מיריבויות המזכירות והבוסים, ומגזענותו של קופר שלא מוכן שמזכירה שחורה תקבל את פני המבקרים בלובי (אפשר לראות אותה מהמעלית. הו לא, רק לא זה), ג'ואן מאבדת את העשתונות ומתפרצת על ג'ים קאטלר. הרגע האמיתי הזה מאפשר לה לקבל, סוף סוף, הצעה לעבור למשרד חדש ולתפקיד חדש. לא עוד אחראית כח אדם עם כמה תקציבים, אלא תקציבאית במשרה מלאה. ג'ואן מאושרת, אבל אי אפשר שלא לחשוד שהסיבה שקאטלר מציע את ההצעה, היא פחות מתוך הערכה לג'ואן ויותר כדי להרגיז את רוג'ר. אחרי הכל, נראה שהוא צריך היה להיות חלק בהחלטה הזו.

השקרים יצרו את היריבות, האמת השיבה את האהבה. דון וסאלי (צילום מהאתר הרשמי)

אבל בפרק הזה, כל הסיפורים עומדים בצל מול הסיפור של דון וסאלי. כשסאלי מוצאת את עצמה בניו יורק, בלי כסף ובלי ספר הטלפונים שלה (אבידה ששקולה לאובדן הטלפון הנייד בימינו, כנראה), היא פונה למי שנמצא בסביבה, או לפחות כך היא חושבת. היא מגלה שדון אינו במשרד ושעל הדלת יש שם חדש, ומבינה שכנראה דון איבד את עבודתו. כשהיא מגיעה אליו הביתה, הוא בוחר שוב בדרך הישנה שלו, ומשקר לה. אבל אז הוא מגלה, באמצעות דון המזכירה, שהיא ביקרה במשרדים.

דון וסאלי הם יריבים של ממש, כבר כמה חודשים. מאז שתפסה אותו עם סילביה, סאלי מסרבת לבקר את דון, או לדבר איתו. לכן, בנסיעה במכונית בחזרה לבית הספר, הוא מגלה שהיא יודעת שהוא שיקר לה, אבל מאשים אותה בכך שהיא בדיוק כמו בטי, נותנת לו לשקר לה ושותקת.

אבל סאלי היא לא בטי, ולכן, במקום לשתוק ולהדחיק כמוה, היא מספרת לו בדיוק כמה חששה להגיע לבניין ולהתקל בסילביה. בנקודה זו, דון מבין שהוא לא יכול לשקר יותר, ושהוא עלול לאבד את בתו בדיוק כמו שהוא איבד את אמה. כשהם יושבים יחד בדיינר, הוא מחליט לספר לה את האמת על  הסיבה שאין לו עבודה, על כך שאיש אינו יודע ושהוא מתבייש במה שעשה. כשדון סיפר את האמת על עצמו בעבודה, הוא גרם לכך שיהפוך ליריב של שותפיו, אך כשהוא מספר את האמת לסאלי, הוא מצליח דווקא לקרב אותה אליו. היא מצליחה להיות כנה איתו בשיחה על ההלוויה, ונראה שהם מנהלים שיחת אבא ובת נורמלית לחלוטין. בסיום הפרק, סאלי מפתיעה את דון ברגע אמיתי ויפה, שבו היא יוצאת מהמכונית ואומרת לו שהיא אוהבת אותו. וכך, האמת שחררה את דון מהכאב שגרם לסאלי, והיריבות הגדולה ביותר בחייו תמה.

נקודות למחשבה

- כל הכבוד לג'ואן ש"גומלת" לגזענותו של קופר בקידומה של דון

- מי שמנסה, כנראה לשווא, להפוך מיריב לחבר של דון, הוא ג'ים הוברט ממקאן, ממנו נמלט דון כבר פעמיים בעבר בשל שנאתו לחברה

- במסע שלהם, דון וסאלי שומעים שלושה שירי אהבה קיטשיים לוולנטיין, בראשון, הבחור מבקש מאלינור, הבחורה, להגיד לו את שעל ליבה, וזה בדיוק מה שסאלי עושה. בשיר השני בדיינר, מדובר על זוג אוהבים שמתרפקים על אהבתם, ושם סאלי מצליחה להכיר באהבתה לדון, ובסיום הפרק, כשסאלי אומרת לדון שהיא אוהבת אותו, נשמע המשפט "This will be our year", כמעין הבטחה לעתיד הטוב שלהם.

- סאלי אומרת לדון "I'm so many people". היא כנראה מדברת על ההתבגרות, שדורשת ממנה למלא תפקידים שונים אצל אנשים שונים, ולעשות דברים שהיא לא רוצה, רק בשם הלחץ החברתי, אבל קשה להתעלם מכך שזה רמז לדון, שגם הוא, בפירוש, יותר מאדם אחד.

- דון לא עונה על שאלתה של סאלי, למה הוא לא אומר למייגן שהוא לא רוצה לעבור לקליפורניה. בהתחשב בכך שדון החליט לומר אמת, כנראה שלא הייתה לו תשובה אמיתית שנעים לשמוע.

- השנה היא אולי 1969, אבל לא רק שאף אחד לא באמת מאמין בשוויון לשחורים, אלא מישהי גם מכנה את רוג'ר "יהודון".

אין עתידות, יש שאלות

- האם הרגע שבו קאטלר מתייחס לדון כאל נטל, גרושה שעדיין משלמים לה מזונות, מעיד על כך שהוא ירצה להעיף את דון מהחברה באופן סופי?

- האם קאטלר מנסה להשתלט על המשרד בכלל, כשהוא יוצא נגד דון, רוג'ר ופיט, והופך את ג'ואן לבת חסותו בפרק אחד?

- לו אייברי נמצא בסדרה רק שני פרקים וכבר מעצבן בצורה בלתי נסבלת. מתי ניפטר ממנו, אם בכלל?

- האם אמירת האמת של דון ותחושת השינוי שמגיעה בפרק הזה, תמשיך ותגאל אותו מייסוריו?

- האם חלק מהסיבה שפגי כל כך מזלזלת בשירלי היא בשל העובדה שהיא שחורה? 

- האם נראה את בטי מתישהו בחצי העונה הזו?

והפרומו

לפרק הבא

עונה 3, פרק 5: בוא נפזר את מסך הערפל

"I look at you and I think, 'I want what he has. You have everything and so much of it."

"הערפל", שם הפרק, מתייחס ללידה שחווה בטי, אך הערפל הוא גם מסך שמתפזר בפרק הזה, מעל לאמת שכולם מנסים להסתיר. דברים שאף אחד לא מעוניין לשמוע או להתעמת איתם, נחשפים ברגעי חולשה ומעמידים בסימן שאלה את התדמית המושלמת של מי שיש לו הכל, בעיקר זו של דון אבל גם של הסובבים אותו.

בסצנה הראשונה, דון ובטי נפגשים עם המורה של סאלי, מיס פארל – אותה מורה שאנחנו כבר יודעים שדון חושק בה, והסצנה הנוכחית לא משאירה מקום לספק. בהריונה המתקדם מאוד, בטי לא יכולה לשבת מאחורי כסא תלמיד רגיל ולכן יושבת בכסאה של המורה. לידה נמצאים דון ומיס פארל כשהם יושבים זה מול זו, כשבטי נראית כצופה מן הצד, מעין צד שלישי בשיחה בין שני אנשים. דון יושב באמצע, בין שתיהן, אבל מבטו מופנה לכיוון אחד בלבד. בכל פעם שמיס פארל מדברת, אנחנו רואים אותה מנקודת מבטו של דון, ולמרות שנושא הדיאלוג הוא המשבר שחווה סאלי, הבימוי מספר לנו סיפור אחר לגמרי.

כשהמורה שומעת על מותו של הסבא (שאת שמו היא מכירה, סאלי סיפרה לה עליו), היא נסערת מאוד ולא מבינה למה היא לא עודכנה במצב. בעוד בטי נכנסת ללחץ ומסרבת להתמודד עם כל העניין, נראה שלמורה של סאלי דווקא ממה שעובר עליה. "יש כאב מיוחד לאובדן בגיל הזה, אני לא יודעת אם אתה יכול להבין זאת", היא אומרת לדון כשהם נשארים לבד. "אני יכול", דון עונה. בעוד בטי ממש לא מעוניינת לדבר על המוות הזה, המורה הצליחה להוציא מדון דווקא רגע נדיר של כנות. בהמשך אנחנו מגלים שהחיבה שלו כלפיה כנראה הדדית – היא מתקשרת אליו, שיכורה מעט, וחולקת איתו סיפור אישי משלה.

בינתיים במשרד, פיט מנסה להתמודד עם נתוני המכירות של אדמירל, ומגלה שהקהל העיקרי של רוכשי הטלוויזיות שלהם הוא ציבור השחורים. מבחינתו מדובר בתגלית שיכולה להביא להצלחה, אבל לא רק שבחברה כבר יודעים את זה, אותם לא מעניינת המציאות הזו והם ממש לא מעוניינים להיות מזוהים כ"טלוויזיה לכושים". 

כן, עלית עלינו, יש לנו תינוק ביחד. אה, דיברת על עבודה? שכח מזה. דאק, פגי ופיט (צילום מהאתר הרשמי)

אחרי הישיבה הזו, פיט ננזף על ידי קופר ורוג'ר. מה שהם לא יודעים זה שבינתיים פיט מגלה שיש לו אפשרויות עבודה אחרות. דאק פיליפס מזמין אותו ואת פגי לארוחת צהריים, במטרה לגייס אותם לגריי, ואם אפשר לנקום בחברה שזרקה אותו על הדרך, מה טוב. לא רק שפיט מתעצבן על כך שלא קיבל תשומת לב ייחודית לעצמו, דאק גם בוחר לומר לשניים "יש לכם מערכת יחסים סודית". הוא מדבר על עבודה, אבל הם כמובן נלחצים רק מהמחשבה שמישהו יחשוף את הסוד שלהם.

האירוע המשמעותי ביותר בפרק, הוא לידת התינוק של בטי ודון. כיאה לשנות השישים, דון לא יכול להיות נוכח בלידה ולכן הוא מחכה בחדר ההמתנה, בעוד בטי נשארת לבד בידיהן של המיילדות הלא מאוד רחמניות.

במהלך הלידה, ותחת טשטוש כבד, בטי מתחילה להרפות ממנגנוני ההדחקה הידועים שלה. כשהיא נאבקת בכאבים ולא ממש מודעת לעצמה, היא צועקת על המיילדת "איפה דון? היית איתו?" ובעצם מודה שהוא אף פעם לא שם בשבילה, אלא עם אחרות. היא ממשיכה להזות ולראשונה אנחנו רואים אותה מתמודדת עם מותו של ג'ין, אביה. היא חולמת שלושה חלומות, ושלושתם עוסקים במוות. היא סוף סוף מדברת אל אביה המת, ואנחנו עדים למערכת היחסים שלה עם הוריה דרך החלום השלישי – אמה נוזפת בה, אביה מגן עליה. לכן היא מחליטה שלא להתעלם יותר ממותו ונותנת לתינוק את השם ג'ין.

באותו זמן שבו בטי מתמודדת עם הבעיות שלה, דון פוגש בחדר ההמתנה סוהר בשם דניס, שמצליח לחשוף את הפחדים הגדולים ונקודות החולשה שלו, בלי לדעת. "בטח יש לך סיוטים שבהם אתה בכלא", הוא אומר בתמימות, ולא יודע שהסיוט הכי גדול של דון הוא אכן להתפס ולשבת בכלא, כי הוא באמת ביצע פשע. דניס טוען שכל אסיר מאשים את ההורים שלו בכשלונו. למרות שדון טוען שזה "בולשיט", אנחנו יודעים שהסיבה המדויקת שבגללה הוא התחזה למישהו אחר, היא הימלטות ממשפחתו שלא אהבה אותו. אחר כך דניס תוהה בקול איך יוכל לאהוב את התינוק אם יקרה משהו לאשתו במהלך הלידה. זה כמובן בדיוק מה שקרה לדון כתינוק – אמא שלו מתה בלידה שלו והוא נאלץ לחיות עם אב שמתנכל אליו. כשהתינוק של דניס נולד, הוא מיד מודיע לדון "אני אהיה איש טוב יותר" – הבטחות של אב טרי ומאושר שלא מבין איך אשתו סובלת אותו, מול אב ותיק שכבר לא ישתנה ובזמן שאשתו יולדת לו בן, מעוניין במישהי אחרת. שוב.

 איזה יפה את, איזה גיבורה את, איך אני הולך לבגוד בך שוב. דון ובטי (צילום מהאתר הרשמי)

כשהלידה נגמרת, הכל חוזר לקדמותו – דון מתנהג כאילו הוא מאוהב לגמרי בבטי, מדחיק את השם שהיא בחרה לו ("אין לו עדיין שם", הוא אומר לרוג'ר) ולוקח את הילדים לראות את אמא והתינוק מהחלון. תמונה מושלמת.

דון חוזר למשרד ושם מחכה לו פגי, מושפעת מארוחת הצהריים שלה עם דאק. היא רוצה העלאה, היא רוצה להתקדם. היא רוצה להיות כמוהו. "יש לך הכל, וכל כך הרבה מזה", היא אומרת. כן, לדון יש תדמית של זה שהשיג הכל – משפחה יפהפיה והצלחה מסחררת בעבודה. אבל אחרי פרק כזה, יותר מתמיד אנחנו יודעים שלמען האמת, לדון אין שום דבר ששווה לקנא בו. 

נקודות למחשבה:

- הלידה והמוות הם שני נושאים שמתחברים יחד בפרק – בטי חולמת על הוריה המתים במהלך הלידה, לתינוק החדש קוראים על שם ג'ין המת, והוא גר בחדר שהיה קודם שלו. דניס מזכיר לדון את לידתו, שהייתה כרוכה במוות.

- פיט שוב מקדים את זמנו כשבעיניו אין בושה לפנות לקהל השחור, ואפילו באותה פרסומת כמו זו של הקהל הלבן. מבחינתו כולם אנשים שיושבים בבית וצופים בבייסבול.

- "המים שלי לא יורדים לעולם" – בטי מוכיחה איפוק עד הסוף. לפחות כל עוד לא מסממים אותה.

עתידות (ספוילרים, בלע"ז):

שזה בעצם, דברים שקרו בפרק ויש להם קשר לעתיד

פרק 6:

- דאק הבין את מה שדון יבין בסוף העונה – פיט ופגי הם שני האנשים שהוא צריך להשאיר לידו, ובכל מחיר.

- החיבור בין ג'ין החי לג'ין המת הוא זה שיגרום לסאלי לפחד מהתינוק בפרק הבא