עונה 6, פרק 4: המזכירה ותקרת הזכוכית

"I've been working there for fifteen years and they still treat me like a secretary"

הפרק הרביעי מכניס אותנו (כמו בעונות קודמות) לעולם הדמויות הנשיות בסדרה. כל אחת מהן נמצאת במקום אחר מבחינה מקצועית, אבל כולן התחילו מאותו מקום – מזכירות. ג'ואן, מייגן, דון וסקרלט מנסות לנהל את חייהן בסביבה גברית שדואגת לדכא אותן ולשלוט בהן תמיד – ולא משנה עד כמה הן חושבות שהתקדמו בחיים וכמה מחסומים פרצו בדרך.

וכמו בפרקים הקודמים בעונה, מול המצב האומלל הזה של כל הנשים, עומדת אישה אחת שונה, שהצליחה לעשות את מה שהן לא יכולות – פגי. אם בתחילת הסדרה כבר היה ברור שפגי מביאה איתה את העתיד הפמיניסטי – הנה היא עושה את זה, ובענק.

ההבדל בין פגי לשאר הבנות הוא הגישה. בעוד פגי כבר הבינה שיש לה ברירה, ושהיא צריכה להפסיק להתנצל או להתנהג כמו שמצופה ממנה, הבנות עדיין שבויות בעולם הגברי, עדיין מקבלות על עצמן את חוקי המשחק שלא הן קבעו, וכל עוד הן ימשיכו לקבל את החוקים האלה, הן לעולם לא יצליחו כמוה.

ג'ואן

מבין כל הבנות, ג'ואן היא לכאורה סיפור ההצלחה הגדול ביותר. אם חד הורית שהעיפה לכל הרוחות את הגבר שמירר את חייה, והצליחה להשיג לבד מעמד מקצועי מרשים וכנראה גם די נדיר בשביל אישה – שותפה במשרד פרסום. אבל כל זה כמובן רק לכאורה. כי הדרך שבה ג'ואן השיגה את התפקיד הזה הייתה לא מקצועית בעליל ומאוד מיושנת בסופו של דבר – ללילה אחד היא עברה למקצוע העתיק בעולם כדי להתקדם ולהצליח לבדה. יכול מאוד להיות שהעובדה שג'ואן היא עובדת ותיקה ומסורה שגם מחזיקה את כל המקום על הרגליים הייתה צריך להספיק כדי להעניק לה את השותפות בכל מקרה, אבל לא בעולם ובתקופה של "מד מן". ולכן, למרות שהנשים סביבה – אמא שלה, חברתה קייט וגם דון המזכירה – רואות אותה כמודל להערצה, היא עדיין זוכה ליחס של מזכירה מצד הגברים במשרד, ובפרט מהארי, שלא מתבייש בכלל להזכיר את הדרך שבה הגיעה ג'ואן למקומה בין השותפים ולא מהסס לדרוש להפוך לשותף בעצמו. מבחינתו זה פשוט מגיע לו. הארי הוא גבר שלא מוכן לקבל את העובדה שיש אשה בכירה ממנו, ולכן הוא מבטל את החלטתה לפטר את סקרלט, המזכירה שלו, ובכך מצליח לפגוע בג'ואן פעמיים.

כדי להחזיר לעצמה את תחושת העליונות שלה כלפי גברים, במקום לעמוד על שלה, ג'ואן נופלת למקום שנפלה אליו תמיד – שימוש במיניות שלה. היא מוצאת את עצמה בבר עם קייט ושני גברים זרים לחלוטין, שאת שניהם היא מנשקת. לא נראה שהיא נהנית במיוחד מההרפתקה, אלא שהיא פשוט רגילה אליה, מבינה שזה המקום שבו היא תמיד תהיה נערצת על ידי גברים. למחרת, היא מוציאה את התסכול שלה במקום שבו היא יכולה לעשות את זה – מול דון, המזכירה הכי פחות חזקה מכולן. היא מעבירה אליה סמכויות של מזכירה, כאילו כדי לומר "אני לא מזכירה", אבל לא מספיק אמיצה כדי לעשות את זה מול מי שמדכא אותה.

בעולם אחד, מושא להערצה. בעולם אחר - סתם עוד מזכירה. קייט וג'ואן (צילום מהאתר הרשמי)

מייגן

הבחורה שכנראה הצליחה להגשים את חלומה של כל מזכירה– למצוא את החתן המושלם במקום העבודה – עשיר, מצליח, נאה ונערץ. משם היא עברה להגשים חלום אחר והפכה לשחקנית. רק שגם את החלום הזה היא הצליחה להגשים בזכות דון, שנתן לה את התפקיד הראשון שלה. ולמרות שלמייגן כביכול יש הכל בחיים, ולמרות שהיא הפכה ממזכירה פשוטה לכוכבת טלוויזיה, היא עדיין לא יכולה לעשות כל מה שמתחשק לה, ההתקדמות שלה כשחקנית עדיין תעלה לה ביוקר כי הגבר המושלם שלה לא מקבל את המקצוע כמו שהוא. דון רואה את הסצינה בה מייגן מנשקת שחקן אחר בסדרה ונתקף קנאה.

מייגן עדיין חיה בעולם של דון, עולם שבו היא חייבת לבקש ממנו רשות כדי לעשות את העבודה שלה, ולהעריץ אותו על כך שהוא לא מסרב מיד. בעולם הזה הוא גם יכול לבגוד בה בחיים האמיתיים אבל לה אין זכות לעשות את תפקידה כמקצוענית. היא מנסה להתקדם, אבל מבחינתו אין הבדל בינה לבין זונה ("את מנשקת אנשים בשביל כסף, את יודעת מי עושה את זה?") ורמת המתירנות שלה שווה בעיניו לזו של התסריטאי הראשי ואשתו שמחפשים זוגות אחרים שייכנסו למיטתם. מייגן, שלא עשתה שום דבר רע, מסיימת את הפרק כפגועה מבין השניים, בעוד דון, שבוגד בה, לא רק שלא מבין את מצבה אלא לא מהסס לקרוא לה זונה וללכת ישר אל המאהבת שלו, להמשיך לפגוע באשתו החפה מפשע.

סקרלט

בניגוד לג'ואן ולמייגן, סקרלט היא עדיין מזכירה. היא מביאה לשולחן את הקפה והעוגה, היא מתחנפת לבוס ("להארי יש רעיונות מצוינים") והיא נתונה למרותם של הממונים עליה. ברגע שהשקר שלה מתגלה, היא מוצאת את עצמה כטריגר לקרב הכבוד והכח בין ג'ואן והארי. היא מתנדנדת בין שניהם כמו בובה והיא לא יכולה לקחת צד, להתבטא או להחליט בעצמה בנושא הפיטורין שלה. הארי הרי לא באמת כל כך קשור אליה כמו שהוא פשוט משתמש בה כדי להלחם בג'ואן – "את תעשי מה שאני חושב שנכון". בזאת מסתכם כל הקיום שלה במשרד הזה. עומדת באמצע, מחכה להוראות. בסך הכל מזכירה פשוטה.

דון

לא רק שדון היא עדיין מזכירה, היא מזכירה שחורה. ובהיותה אדם סוג ב', זה הישג רציני, אבל עדיין תחתית "שרשרת המזון" המקצועית. דון לא מודעת, כנראה, למה שפיט מספר לנו במהלך הפרק – שהמקום שלה בחברה כנראה די בטוח מכיוון שארגוני זכויות האדם עוקבים מקרוב אחרי העסקת שחורים בתחום – ולכן היא נסערת מאוד מכל דבר שעלול לסכן את המשרה שלה. לא נראה שהיא נהנית במיוחד מהעבודה, היא מתארת ברגישות את הפחד התמידי השורר במשרדים והיא יודעת שמכיוון שהיא לא בת מזל מספיק כדי להתחתן, כמו חברתה, ולא תמצא לעולם בן זוג במשרד, כמו מייגן, אין לה ברירה אלא להמשיך ולהיות חרדה לתפקידה כל הזמן. אבל דון, בהיותה נחותה משאר המזכירות, נשלטת על ידי החוליה החלשה ביותר מלבדה – סקרלט. דון רוצה להאמין ששאר הבנות חברות שלה אבל סקרלט מנצלת דווקא אותה כדי לרמות בדיווח השעות, ולמרות שחברתה של דון מעלה שאלה חשובה "למה את חושבת שהיא ביקשה את זה ממך?" כי במציאות שבה סקרלט היא בובה על חוט של הממונים עליה, היא מוצאת את האדם האחד שהיא יכולה להסתכל עליו מלמעלה. במקום לפרוץ את מעגל אי השוויון האכזרי - סקרלט משתפת איתו פעולה.

בובה על חוט במלחמת כח. ג'ואן, קן, סקרלט והארי (צילום מהאתר הרשמי)

פגי

כמו שזה נראה עכשיו, פגי היא סיפור ההצלחה האמיתי מבין כולן. היא כבר מזמן לא מזכירה והמעבר שלה לחברה אחרת היה סמלי מאוד ומדגיש את ההבדל בינה לבין הבנות במשרד שעזבה, בין המציאות שעזבה. פגי נותנת את החותם הסופי להפיכתה לדון החדש, כשהיא משתמשת בביטוי המזוהה איתו כל כך: "אם אתה לא אוהב את מה שהם אומרים, שנה את השיחה". דון שומע אותה מעבר לדלת ומבין. היא הצליחה, היא עשתה זאת. היא משתמשת בו כנשק נגדו (ובאופן סמלי מאוד, בעודה מדברת על מקור וחיקוי). והיא גם יודעת בדיוק מה הלקוח רוצה, ונותנת לו את הדבר האחד שהקריאייטיב (הנהדר) של דון וסטן לא נותן – בקבוק קטשופ במודעה. ולא סתם בקבוק, אלא בקבוק בגודל עצום בטיימס סקוור.

פגי עשתה זאת – היא הצליחה להתקדם בעולם הגברי, באמצעות שימוש בכלים "גבריים" – היא בגדה באמונו של סטן כדי להשיג פרזנצטיה ללקוח, היא משתמשת בגישה של דון כדי להרשים את הלקוח שגנבה ממנו והיא נותנת ללקוח את מה שהוא רוצה. בלי להסס ובלי להתנצל. גם לא כשהיא עומדת מול דון, המנטור שלה, במסדרון המלון שעליו הוא משלם כדי שהיא תקבל את הלקוח בסופו של דבר. פגי משחקת את המשחק, והיא מנצחת. 

נקודות למחשבה

- כל תפיסת העולם שמוצגת בפרק מגולמת בבעיה והפתרון שיש לקן והארי עם דאו כימיקלים: יש ביקורת כלפי החברה שמייצרת נשק למלחמה? בואו נשב יחד, חבורת גברים, ונמציא תכנית בידור שתמכור לנשים חומרי ניקוי מתוצרת החברה. זה כבר יעבוד עליהן. הן רק נשים.

- הפרק מקביל בשתי סצינות סמוכות בין דון לבין ג'ואן - שתיהן יושבות בדיינרים עם החברות שלהן, אבל דון יושבת במקום שבו כולם שחורים, וג'ואן יושבת במקום שבו כולם לבנים. אמנם שתיהן פרצו דרך כלשהי, אבל בשני עולמות שונים לחלוטין. הכל יחסי.

- דון מראה דו פרצופיות כלפי שתי הנשים בחייו – בנוסף להתקף הקנאה שלו כלפי האשה בה הוא בוגד, הוא מוכיח את גם סילביה על הכך שהיא חיה כמו נוצרייה טובה אבל בוגדת בבעלה.

- סילביה היא דוגמה נוספת לקבלת חוקי המשחק הגבריים – "אני מתפללת שתמצא שלווה". הוא לועג לה והיא מפגינה חמלה נשית ודאגה לגבר "שלה".

אין עתידות, יש שאלות

בפרק הזה אנחנו מבינים שהבילוי של ג'ואן והרב רנט אינו סוד. האם כולם יודעים והאם נראה אחרים משתמשים במידע הזה נגדה?

פגי מאבדת סופית את חברותו של סטן. האם הבדידות שווה את נצחונות הקריירה?

- הדמות של הארי הולכת והופכת לבלתי נסבלת מפרק לפרק. הסליזיות, התחושה שלו שמגיע לו הכל, ובסוף הוא  מקבל בונוס שמן ומעז לדרוש עוד. האם הוא עוד יבוא על עונשו?

והפרומו

לפרק הבא

עונה 5, פרק 4: כוח נשי

"I want you to go and never come back"

- "Damn it, Joanie. They need me"

- "Well, then it works out because we don't"

 

הפרק הרביעי מתרחש בצלו של רצח האחיות בשיקגו, אבל באופן הפוך לחלוטין, ואולי דווקא כסוג של תגובת נגד לחוסר האונים של הנרצחות, הנשים בפרק הזה לוקחות את גורלן בידיהן, ללא צורך בגבר שיציל אותן או ייתן אישור למעשיהן. ויותר מזה, כל הגברים בחייהן מוצגים כחלשים או בכלל לא נוכחים. 

דון ומייגן מגיעים לעבודה. דון חולה ובקושי מצליח להשחיל מילה בין שיעול לשיעול. מייגן תופסת ממנו מרחק והוא אומר לה, בצחוק, "אם את חושבת שתהיי בטוחה שם לבדך..." אבל בכך בעצם מציג את התפיסה הישנה שהפרק עומד לערער – אשה לא צריכה גבר כדי להרגיש בטוחה. למעלית נכנסת בחורה בשם אנדריאה, ומיד נמרחת על דון, אותו היא מכירה מהמשרד הקודם. דון הנבוך מציג את אשתו, ששואלת אותו עד מתי זה יימשך. מסתבר שזו לא הפעם הראשונה שהם נתקלים במאהבת לשעבר. "יש מקומות שבהם נפגוש אנשים שאני עבדתי איתם", היא מחזירה לו.

ג'ויס מביאה למשרדים תמונות שלא הותרו לפרסום מזירת הרצח. דווקא לפגי ולמייגן אין בעיה לראות אותן, אבל מייקל לא מוכן להסתכל ומתעצבן על כל הסיפור בצורה קיצונית.

את ג'ואן אנחנו פוגשים לראשונה בפרק דרך תנור אפייה. היא נכנסת לתפקיד עקרת הבית המושלמת לרגל שובו של גרג הביתה לחופשה ומכינה עוגה. כדי להזכיר לנו שהיא ממש לא עקרת הבית המושלמת, העוגה נכשלת. גייל, אמא שלה, מכינה אותה למצב אפשרי שבו גרג בגד בה במהלך המלחמה. כמובן שהיא לא רואה את זה כמשהו רע, אלא משהו טבעי שקורה במלחמות. את ג'ואן זה לא מטריד בכלל. 

סאלי מתקשרת אל דון והשיחה ביניהם ממחישה עד כמה היא גדלה והתבגרה – היא תקועה לבד בבית עם סבתא פולין, אמא של הנרי, ושונאת אותה. על הדרך היא משמיצה את בובי אחיה (נמצא במחנה ו"משתין במכנסיים" – עוד גבר חלוש) ואת הנרי ("הוא כל כך חשוב") ומתמרדת נגד העובדה שהיא לא מרשה לה לחיות בחוסר הגבולות שאמא שלה מאפשרת לה. השיחה ביניהם מסתיימת כשסטן ומייקל מגיעים לדבר על קמפיין הנעליים של באטלר. הרעיון לקמפיין הוא "סודות של נשים", כשאחת מתפעלת מנעליה של השנייה, וזו לא מגלה לה מהיכן קנתה אותן. שלושה גברים בחדר, מדברים על עולם של נשים בלבד, לשם שינוי. דון שואל מה לגבי האפשרות של סיפור סינדרלה לקמפיין אבל הם מורידים אותו מהרעיון בטענה שזו קלישאה. מאוחר יותר, הם נפגשים עם הלקוח, שאוהב את הקמפיין ומחמיא למייקל, עד כדי כך שהמחמאה עולה לו לראש והוא מציע להם את סיפור סינדרלה, בגרסה האפלה שלו – אשה שנרדפת על ידי גבר בחושך, כשרק נעל אחת לרגלה. הגבר הרודף מעניק לה את הנעל השנייה והיא מרוצה, למרות שהיא יודעת שהיא בסכנה. הקמפיין הזה הוא ההפך הגמור מהראשון – אשה חסרת אונים שנתונה להצלתו של גבר לעומת שתי נשים שבטוחות בעצמן ובעולמן, והעובדה שהלקוח בוחר באופציית סינדרלה (ושדון מציע אותה בכלל) מראה שגם הוא עדיין לא מבין את המציאות הנשית החדשה. 

גרג מגיע הביתה, ג'ואן ממשיכה במשחק הרעייה האידיאלת, פותחת את הדלת בשמלה ובתסרוקת ונראית מאושרת. היא מציגה בפניו את קווין התינוק ולכאורה המשפחה שלמה ושמחה. "יש לך הכל", אומרת לו גייל, רגע לפני שהיא מסתלקת עם התינוק ומשאירה את זוג היונים לבד. 

דון מתנצל בפני מייגן על תקרית הבוקר, וחושב כנראה שבכך הוא מסיים את הסיפור, אבל מייגן לא מרפה ממנו וטוענת שהוא מביך אותה, בתור זו שנשואה לו עכשיו. לא יכול להיות, היא אומרת, שכל התיאבון חסר הזהירות שלך הוא באשמת בטי. מייגן היא הראשונה והיחידה שמראה לדון שיש לו בעיה רצינית. שלא לומר, התמכרות. ובעוד בטי פשוט העדיפה להתעלם מהמצב או להדחיק אותו, מייגן לא מוותרת על השקט שלה. כשדון מתקשר אליה מהפגישה, היא יושבת בכסא שלו במשרד ואומרת לו מה לעשות – לך הביתה לנוח, אל תעשן. היא לחלוטין מנהיגה את הקשר הזה. 

גרג מספר לג'ואן שהוא צריך לחזור לויאטנם לעוד שנה, ולא לעוד 40 יום כפי שהיה אמור. היא כועסת וחושבת ששיקרו לו, אבל הוא מנסה להרגיע אותה. בערב, כולם יוצאים לארוחת ערב עם הוריו של גרג ושם ג'ואן מגלה לתדהמתה (אחרי מפגן גבריות של גרג מול המלצר שלא מחרף את נפשו במלחמה ומעז להתלונן) שהוא התנדב ולא הוכרח לחזור. כדי להעמיק את הסיטואציה, מיד מגיע נגן האקורדיון של המסעדה ומזכיר לכולנו שזו לא הפעם הראשונה שגרג מעמיד את אשתו במצב משפיל.

שוב השפלה ושוב אקורדיון. ג'ואן וגרג (צילום מתוך האתר הרשמי)

עוד גבר שכבר הרבה זמן ממשיך להידרדר ולאבד את הכבוד שלו הוא רוג'ר. הפעם, הוא שוכח שהיה צריך להתכונן לפגישה עם מוהוק ושאין לו שום קמפיין להציג. הוא הולך אל פגי ומנסה לשחד אותה לעשות את העבודה בשבילו. פגי, שנראית ממש כמו רוג'ר בימיו הטובים – יושבת עם רגליים על השולחן, שותה וצוחקת, בעוד הוא עומד לפניה, די מושפל – מנצלת את ההזדמנות ובמפגן בטחון עצמי נדיר ומדהים לוקחת את כל הכסף שיש לו בארנק – 400 דולר. 

מערכת היחסים בין פולין לסאלי ממשיכה להתקל בקשיים, כשפולין הופכת קשוחה יותר ויותר – מכריחה את סאלי לאכול ומכה אותה כשהיא מנסה לקרוא את העיתון. על הרצח היא לא רוצה לספר לה (למרות שהיא לא מפסיקה להתעסק בו) ומתפארת בחינוך הנוקשה של אביה שהיה מכה אותה רק לשם החינוך, אבל את סאלי זה מזעזע והיא לא מוותרת וגונבת את העיתון, מה שגורם לה כמובן לסיוטים. כשהיא מדברת על כך עם פולין (ששומרת על הבית באמצעות סכין), רואים שכל החינוך הגברי הקשוח שקיבלה מאביה כנראה לא ממש הועיל – יש בה משהו מאוד חולני וחסר רגש, שמתבטא באופן שבו היא מספרת לסאלי על הרצח (ובמקום להרגיע אותה, מפחידה אותה יותר) בכמעט הנאה, וכדי לעזור לה לישון נותנת לה כדור במקום לנסות ולהרגיע אותה. כנראה שגם אבא של פולין לא היה ממש גבר מוצלח. 

דון המזכירה נשארת במשרד בערב, מכיוון שאין לה דרך להגיע הביתה להארלם ואחיה לא מרשה לה לנסוע בסאבוויי. פגי, שכידוע לא נתונה לאיסוריו של אף גבר, לוקחת אותה אליה (החבר שלה לא נמצא). כנראה שדון היא האשה היחידה שעדיין נתונה לשליטתו של מישהו אחר, אבל בהיותה אשה שחורה כנראה שגם השלב הזה בשחרורה יגיע באיחור. גם אצלה בבית אין גבר דומיננטי – אין לה אבא ואמה היא זו שמנהיגה את הבית. פגי השיכורה מנסה להתחבר עם דון בטענה שהנשים צריכות לדבוק זו בזו, ומספרת לה שגם היא הייתה מזכירתו של דרייפר בעבר ושהיא יודעת עד כמה קשה להיות יחידה בין אנשים שונים ממנה. היא שואלת את דון אם היא חושבת שהיא מתנהגת כמו גבר, היא לא יודעת אם היא רוצה להתנהג ככה. אחרי 6 שנות מאבק, היא הצליחה למצוא את הבטחון והכוח שחיפשה כדי להתמודד בעולם גברי, ועכשיו היא לא יודעת אם זה בכלל שווה לה. אולי היא צריכה להצליח דווקא בהתנהגות נשית. כשהן הולכות לישון, פגי זורקת לפח את כל הדיבורים שלה על אחווה נשית ולא בוטחת בדון כשהיא נשארת לבד עם התיק שלה, שבו, שתיהן יודעות, נמצא הון קטן במזומן. אז אולי פגי מצליחה להיות פמיניסטית, אבל היא עדיין קצת גזענית.  

המזכירה של דרייפר? זה כל כך 1960. פגי ודון (צילום מתוך האתר הרשמי)

בבית, חולה וקודח מחום, דון מופתע לגלות את אנדריאה בפתח הדלת. הוא מנסה להיפטר ממנה, אבל היא חוזרת ומצליחה לפתות אותו. כשהוא מנסה לומר לה שעשה טעות ושהוא לא רוצה לראות אותה שוב, היא לא מוותרת ומזכירה לו שהוא אוהב את הטעויות האלה ושהוא אדם חולה. בתגובה, דון חונק אותה למוות ומחביא אותה מתחת למיטה, כשרק נעל אחת מציצה, ממש כמו בקמפיין סינדרלה שלו. בבוקר, כשמייגן מגיעה לטפל בו, מסתבר שהיא הייתה לצדו כל הזמן ושאין שום דבר מתחת למיטה והכל היה הזיית חום, ומריבות של דון עם עצמו. "את לא צריכה לדאוג לי", דון אומר ומתכוון ליותר מהשפעת שלו. יכול להיות שהגישה של מייגן ניצחה את זו של בטי? 

ג'ואן הופכת מהאשה המושלמת והמרצה שרצתה להיות, לאשה החזקה והדעתנית שהיא באמת. בשלב הראשון היא צורחת על גרג ולא מקבלת את החלטתו לחזור למלחמה, ומתנגדת לנסיונות של גרג ("לי יש את הפקודות שלי, לך יש את שלך") ושל אמה ("את אשת חייל וצריכה להקריב") לפייס אותה. בשלב השני, בצורה הכי ישירה שיש, היא דורשת ממנו לעזוב את הבית ולא לחזור לעולם. ויותר מזה, היא מודיעה לו שנמאס לה לנסות לגרום לו להרגיש כמו גבר (ואלוהים יודע כמה היא ניסתה) ושהיא והתינוק לא זקוקים לו. "מעולם לא היית איש טוב. גם לא לפני שהתחתנו ואתה יודע על מה אני מדברת" – בפעם הראשונה, היא מעזה להזכיר לו, בלי למצמץ, שאנס אותה ושהיא זוכרת ולא סולחת. סוף סוף היא לא עוצמת עיניים ונותנת לו להמשיך להשפיל אותה. 

בסוף הפרק, ג'ואן נשארת עם קווין ואמה לבד בבית (היא כבר לא עקרת הבית המושלמת, ובאופן סמלי היא אפילו לבושה במכנסיים), במיטה אחת. סירנות משתוללות בחוץ וג'ואן לא מצליחה להירדם, כי כנראה שגם בראש שלה משהו זועק. אבל למרות הפחד, היא הצליחה, סוף סוף, להחזיר את השליטה בחייה לעצמה. 

נקודות למחשבה:

- הגיוני לחשוב שמייקל נרתע מהתמונות בגלל מוצאו היהודי. ההשערה ברחבי הרשת היא שאבא שלו כנראה היה בשואה. אבל בהנחה שמייקל בערך בן 25, יכול להיות שהוא עצמו היה שם. 

- סאלי צופה בטלוויזיה בפרסומת למשחק "Mystery Date", שעל שמו נקרא הפרק. במשחק, המיועד לילדות, פותחים דלת ובכל פעם נמצא מאחוריה בחור אחר. המשחק מרמז גם על רצח האחיות שלא ידעו מה מתחבא מאחורי הדלת שפתחו, וגם על הצורך הנשי המובן מאליו בגבר, שמתחיל להיעלם בפרק הזה. 

- ג'ואן היא ההפך מאמה – זו ננטשה על ידי בעלה וזו מגרשת אותו בעצמה מהבית. אבל אולי את ההבנה שהיא יכולה להצליח לבד, ג'ואן דווקא כן לקחה מאמה.

- סאלי מתחבאת מתחת לספה, ישנה. דון "מחביא" את אנדריאה מתחת למיטתו. אחת הבנות מצליחה להינצל מהרצח כי התחבאה מתחת למיטה. יש הקבלה בין שלושת המקרים האלה אבל לא הצלחתי להבין את פשרה. רעיונות?

אין עתידות, יש שאלות

- האם דרכה של ג'ואן חזרה אל רוג'ר סלולה או שהיא תלך עם החד הוריות עד הסוף?

- והאם דון "רצח" סופית את הצורך הבלתי נשלט שלו לבגוד?

 

והפרומו

לפרק הבא

 

 לדיון בפרק בפורום "לימודי תסריטאות וקולנוע" בתפוז