עונה 7, פרק 1: עיר הייאוש ועיר התקווה

"Nobody cares about anything!"

בדומה לפרקי פתיחת העונות הקודמות, גם הפרק הראשון בעונה השביעית הוא סוג של תמונת מצב של כל מה שהשתנה, והמקום בו עומדת כל אחת מהדמויות. בניגוד לקפיצות הקודמות בזמן בין עונה לעונה, אנחנו נכנסים לעונה השביעית והאחרונה בסך הכל חודשיים לאחר סיום העונה הקודמת – מחג ההודיה של נובמבר 1968, לינואר 1969. אבל השינוי שהתחולל בזמן הקצר הזה, כך מסתבר, קיצוני ביותר.

שני שינויים גדולים התרחשו בסיומה של העונה הקודמת – עזיבתם של טד ופיט ללוס אנג'לס, ופיטוריו של דון מתפקידו, שהולכים ונראים יותר ויותר כפיטורין של ממש ופחות כ"חופשה זמנית" כפי שהיא הצטיירה אז.

"In these days of wars and rumors of wars – haven’t you ever dreamed of a place where there was peace security, where living was not a struggle, but a lasting delight?"

זהו המשפט שמופיע על מסך הטלוויזיה בו דון צופה לצד מייגן הישנה, בדירה החדשה שלה. האם יש מקום כזה, שבו המאבקים הפנימיים יפסיקו והכל יהיה שקט ושלו? אכן יש, לפחות בפרק הזה.

עלילת הפרק מתרחשת חלקית בניו יורק וחלקית בלוס אנג'לס, וההבדל הגדול בין שתי הערים זועק מכל הסצנות – לא רק שבקליפורניה שטופת השמש אין זכר לשלג שיורד בניו יורק, אלא מזג האוויר האנושי מתנהג בהתאם. ניו יורק הפכה למעוז של ייאוש, בדידות ואדישות, שמלווה את הדמויות לאורך כל הפרק, בעוד בלוס אנג'לס האופטימיות שולטת, ומוצגת בעיקר בצורה שתבליט עוד יותר עד כמה ניו יורק שקעה באפלה. ההבדל הזה מודגש על ידי חזרתו של טד לביקור בניו יורק – הוא אומלל, ולכן מקומו בפרק הזה במקום בו שורה האומללות ולא בעיר השמחה.

במשרדי סטרלינג קופר ושות', במקום האווירה הרגילה של פתיחת עונה, ובה מסדרונות מוארים היטב, קשקוש מכונות כתיבה והמולת עשייה המונה צוות של עשרות אנשים, עם מוזיקה חביבה ברקע – אנחנו מקבלים שקט, אווירה קודרת, מריבות ושיחות מלאות מרירות וכעס בין העובדים.

ובלוס אנג'לס אנחנו פוגשים את מייגן, שאמנם נשארה עם דון למרות הכל, אך גרה בנפרד ממנו. מייגן פורחת מכל בחינה – היא נראית נפלא, היא עצמאית ומחויכת ולפי העדכון שאנחנו מקבלים בפרק, גם הקריירה שלה מתחילה להמריא. הדבר היחיד שמעיב על השלמות הזאת, מגיע מניו יורק, וזה דון.

הזוג המושלם, לפחות למראית עין. דון ומייגן (צילום מהאתר הרשמי)

את דון אנחנו רואים לראשונה במטוס, כשהוא בוחר להיפטר מזקן האבטלה שלו רק ברגע האחרון. בניגוד לביקורים הקודמים שלו בקליפורניה, בהם הוא נראה חופשי ומאושר, דון מביא איתו, פיזית, את ניו יורק ללוס אנג'לס – הוא חנוט בחליפה, מסורק היטב ונראה בדיוק כמו איש הפרסום המוקפד שהיה תמיד, ולפחות ככל הידוע לאשתו הרחוקה, הוא עדיין כזה. אבל דון, כאמור, מביא איתו את השליליות, והיא מתחילה בכך שמייגן כבר לא רגועה בחברתו. מבין שניהם, דווקא היא זו שחוזרת הביתה שיכורה לחלוטין, ולמרות הצגת הזוג המושלם שהם נותנים בארוחה, ולמרות שהם נפגשים אחרי תקופה ארוכה, כנראה, של ריחוק, היא הולכת לישון לבד.

הבעיה האמיתית והגדולה ביותר ביחסים בין דון למייגן מתגלה, כאשר לאחר שהיא שואלת אותו בבוקר אם הוא צריך הסעה למשרד, דון נפגש עם פיט ואנחנו מבינים שהוא מעולם לא חזר לעבוד בסטרלינג קופר ושות'. כלומר, לא רק שהוא משקר לאשתו, אלא שאין שום סיבה שימשיך לגור בניו יורק, הרחק ממנה, אבל הוא עדיין עושה את זה. בערב הבא קורים כמה דברים שלא ייאמנו: דון דרייפר, בכבודו ובעצמו, צריך כמעט להתחנן לאשתו שתסכים לשכב איתו. הספונטניות והתשוקה שנולדו שם, בלוס אנג'לס, בסיומה של העונה הרביעית, התחלפו בתחושת חובה, חששות ושלל פעולות טכניות. עצוב? עצוב.

ואם זה לא מספיק, עדות נוספת למפלתו הבלתי נסבלת של דון מופיעה בדמותו של פיט, שהיה ידוע עד עכשיו כ"עושה את כל מה שדון עושה, ולא בהצלחה רבה", הצליח להשלים את משימתו, סוף סוף. הוא זה שנינוח בלבוש ובהרגשה, הוא זה שממליץ לדון על מנות מוצלחות בדיינר, הוא זה שעדיין שותף בחברה ונמצא בעמדה הרבה יותר בכירה ממנו כרגע, והוא גם גר בדירה נהדרת ומארח בלונדינית מהממת (שמן הסתם עושה בשבילו הרבה יותר מחיפוש דירות). פיט השאיר מאחוריו את כל הייאוש הניו יורקי שכבל אותו – המשפחה שלו, הזוגיות שלא הצליחה, המשרד שבו הוא הרגיש לא מוערך ואפילו בוב בנסון הנודניק – עקף את דון דרייפר בסיבוב, ומצא לו חיים חדשים בלוס אנג'לס, שבהם אין שום זכר לאדם הזועף והעצבני שהוא היה בעבר.

אחרי שנים של נסיונות וכשלונות, פיט מצליח לעקוף את דון בסיבוב (צילום מהאתר הרשמי)

מי שקיבל את הזעף הזה בירושה, הוא קן. כשאנחנו שומעים את הצעקות שמגיעות ממשרדו של פיט, ורואים את מזכירתו של פיט ועדיין לא ראינו את מה שמתרחש בלוס אנג'לס, אנחנו חושבים שמדובר, ובכן, בפיט. אבל פיט הרי נמצא בארץ השמש והשמחה, ובמשרד הניו יורקי מלא הייאוש, פיט החדש הוא קן. עצבני, זועף וחסר עין באופן סופי. בעקבות עזיבתם של השותפים שאכפת להם, קן נשאר לבד במחלקה ומנהל את כל התקציבים כמעט לבדו, והפך מהיצור החביב והחייכן שהיה בעבר, לעצבני וחסר מנוחה. קן מיואש עד כדי כך, שהוא מוכן לתת לג'ואן הזדמנות לבצע את עבודת התקציבאי ולהפגש עם לקוח – והיא עטה על השלל ונרתמת למשימה בלי להסס, ובלי לשאול אף אחד – אם להם לא אכפת, לה בטח לא אכפת. ואיפה כל האנשים שהתנגדו למעורבות שלה בתקציבאות בעונה הקודמת? ובכן, אף אחד מהם לא נמצא שם יותר. ולמי שכן נמצא – כבר לא אכפת. 

רוג'ר סטרלינג, אחד משני מנהלי הלקוחות הבכירים שעוד אמורים להסתובב במסדרונות, זרוק בבית מלון עם חבורת היפים ומוותר לחלוטין על משמעות לחיים, או על מחילתה של בתו, בה הוא בעיקר בוהה ומנסה להבין מה היא רוצה ממנו. אם רוג'ר תמיד היה מעין תמרור אזהרה למה שיקרה עם דון בעתיד, דון בהחלט צריך לחשוש - בעיקר עכשיו, כשהוא מצוי במשבר הכי גדול שלו עם סאלי. אפילו בחדר מלא אנשים, הבחורה לצדו של רוג'ר בוחרת להצמד לגבר אחר, והוא הולך לישון לבד. הלבד של רוג'ר כבר עבר מזמן את גבולות הפיזי ונראה שכרגע הוא הדמות היחידה שנמצאת בשפל גדול יותר מזה של דון. כאומר לנו – תמיד יש עוד לאן ליפול, דרייפר - הזהר.

האחרונה שעוד אכפת לה ממשהו במשרדים, ובעלת הציטוט בפתיחה, היא כמובן פגי. בסוף העונה הקודמת, נראה כאילו מעכשיו היא זו שתנהל את ענייני הקריאייטיב, אך למרות מה שהובטח לדון, יש לו מחליף, לו אייברי, שאמנם יושב במשרדו ונהנה משירותי המזכירה שלו, אבל שונה ממנו בכל תחום אפשרי – החל מהמראה, דרך צורת ההתבטאות וכלה בחוסר האכפתיות שלו וחוסר הרצון שלו לספק תוצרים ראויים. דון אולי עשה לא מעט טעויות עם פגי ובקריירה בכלל, אבל הוא לעולם לא היה מסכים ללכת על סלוגן עלוב ומשעמם כמו "Accutron is accurate". נראה שיחד עם לו, גם שאר מחלקת הקריאייטיב מרימה ידיים ולא מעוניינת לעבוד קשה, או להגיע להישגים.

פגי היא חלק משמעותי בתחושת הייאוש והבדידות. טד מגיע לבקר ומזכיר לה עד כמה היא עדיין שבורת לב, הדירה האיומה שבבעלותה, שמעולם לא רצתה בה, ממשיכה להסב לה צרות עם הדיירים (למה היא לא עוזבת?!), אין לה יותר חיי זוגיות ואיש אינו שותף למצוקה שלה, האישית או המקצועית. נראה שכל מי שיכל להיות אוזן קשבת כלפיה בעבר – טד, סטן וכמובן דון – נעלם לתוך עולם עצוב משל עצמו ולא נמצא שם יותר בשבילה.

זה לא אמיתי, מבפנים היא בוכה. פגי (צילום מהאתר הרשמי)

ובחזרה לדון. למרות שנראה כי כביכול הוא לא מוכן להכנע לאובדן העבודה ולהשאב לעולם הייאוש – הוא מקפיד להמשיך ו"לעבוד" כשהוא מעביר את הרעיונות שלו דרך פרדי ראמסון – דון בעצם מתחיל להבין, גם דרך התוכחה של פרדי שהגיע הזמן לעשות משהו, וגם דרך המפגש בטיסה עם אישה בשם לי, שהוא יכול להפסיק להשלות את עצמו. המפגש עם לי מתחיל בעלייה למטוס בלוס אנג'לס, ובהתאם, שניהם נראים טוב ונמצאים במצב רוח מרומם למדי. ככל שהטיסה מתקדמת לכיוון ניו יורק, כך גם האווירה הופכת קודרת, השיחה ביניהם מתחילה להיות רצינית והם משילים מעליהם את הזרות ואת מצב הרוח המזויף. בסוף הטיסה, בחזרה לאפלה הניו יורקית, דון ולי הם שני אנשים מותשים, עצובים ובודדים – היא אלמנה, והוא נשוי לאשה ש"יודעת שאני לא בעל טוב". הלא ייאמן קורה כשלי מציעה "לשפר את מצב רוחו" של דון, והוא מסרב לה. לדעתי, לא מדובר בנסיון להשאר נאמן למייגן, אלא הבנה בסיסית ופשוטה, שדון דרייפר המוצלח, ששום אשה לא עמדה בפניו, כבר לא קיים יותר, ודון יודע ומרגיש את זה בעצמו. בסיום הפרק, הוא מרים ידיים, ופיזית מוותר על מאבק, יוצא למרפסת והופך בעצמו לחלק מהקפאון הניו יורקי. הייאוש עשה את שלו.

נקודות למחשבה:

- גם בשנת 1969, מפלטו של המובטל היא צפייה מוגזמת בטלוויזיה
- למרות העליצות וההצלחות, לא מן הנמנע, שכמו התעשייה המשגשגת בלוס אנג'לס, כך גם האופטימיות והשמחה הן סוג של זיוף שיתגלה בהמשך.

- סימנים מקדימים לסבנטיז שמעבר לפינה: האפרו והגורמט כבר איתנו

- הנהיגה של מייגן ברכב סמלית למעמד שלה מול זה שלו, גם אם היא לא יודעת את זה

אין עתידות, יש שאלות:

-  האם הייאוש המקצועי של פגי יוביל לנסיון להחזרתו של דון? הרי היא יודעת שאם יש מישהו ששותף לרצון שלה להיות טובה יותר, זה רק הוא.

- האם נראה את לי שוב בהמשך? (הימור שלי: לא הביאו את נב קמפבל לפרק אחד)

- האם הריחוק בין מייגן ודון יוביל לפרידה?

- והאם האמירה של דון על מייגן מראה שהוא סיפר לה על הרומן? או שאולי היא עדיין לא יודעת?

- האם נראה בקרוב את בטי? וחשוב מכך, את סאלי?

- ומה, לכל הרוחות, יקרה עם רוג'ר?!

והפרומו

לפרק הבא

עונה 1, פרק 4: פיט והעיר הגדולה

"There’s a Pete Campbell at every agency out there."
- "Well, let’s get one of the other ones".

הפרק מתהדר בשם "ניו אמסטרדם", שהיה שמה הקודם של ניו יורק והוחלף כשההולנדים איבדו את העיר לטובת האנגלים. כמעט 300 שנה מאוחר יותר, פיט קמפבל נלחם על מקומו בעיר, שהייתה פעם בשליטת משפחתו. לאורך הפרק, שעוסק גם ביחסי הורים וילדים, הנשים עסוקות בעולם של זוגיות והורות והגברים שקועים בעבודה. הוא נלחם בשתי החזיתות.

הפרק נפתח בפלישתה של טרודי, אשתו של פיט, למעוז הגבריות - המשרד. היא חושבת שהם עובדים כל כך קשה, הם יודעים שלשמוע תקליטים זו לא עבודה. טרודי מוצגת בפני דון, ובזמן שהוא משבח את בעלה ("הוא כל כך חשוב לנו כאן, את בחורה בת מזל"), פגי, המזכירה שאף אחד לא טורח להציג בפני הרעייה, מחליפה איתו מבטים רבי משמעות וקנאה.

"ופה אני רוצה לשים את הטלוויזיה..." טרודי ופיט (צילום מהאתר הרשמי)

פיט לא יכול להרשות לעצמו לקנות את הדירה שטרודי רוצה, אבל מספר לה שהוא לא ניסה לקבל עזרה מאביו כי אינו בריא. "מה לא בסדר איתו?" היא שואלת. הוא עונה ש"אף אחד לא יודע". גם פיט היה רוצה להבין מה לעזאזל לא בסדר עם אבא שלו, שגורם לו לצאת מהנסיון הראשון להוכיח את עצמו, בהפסד.

בבית משפחת דרייפר, בטי מקריאה לסאלי ובובי סיפור, מנשקת ומשכיבה לישון כמו אמא למופת. כשהיא יוצאת לטייל עם הכלב, היא רואה את הניגוד המוחלט: בעלה לשעבר של הלן דופק בדלת ודורש בצעקות להכנס. היא מסרבת לעזור לו ובורחת במהירות האפשרית. הלן מגיעה מאוחר יותר להודות לה ולהתנצל והן מנהלות שיחה שבה בטי מגלה את נסיבות הגירושין: בעלה, דן (נשמע דומה לשם של בעל אחר...?) בגד בה עם כל נשות ניו יורק בערך, והיא זרקה אותו. למרות שהלן דווקא מפגינה פה כח, בטי בעיקר מרחמת עליה ונראית מפוחדת מהסיפור. בתזמון מושלם, דון מגיע ובטי מיד מציינת ש"הוא עובד מאוד קשה", שיהיה ברור למה בעלה הנפלא חוזר הביתה בשעה כה מאוחרת.

הלן מנצלת את החברוּת החדשה ומתקשרת לבקש עזרה מבטי. שתיהן באמצע הכנת ארוחת הערב – בטי בשמלה יפה, תכשיטים ושיער לתפארת, הלן בגופייה ורולים, מכינה אוכל מקופסה. בעוד בטי צופה מהמטבח על בעלה והילדים, הלן "נוטשת" אותם לטובת ערב של פעילות פוליטית וזקוקה לשמרטף. כיוון שעקרת הבית המושלמת לא יכולה לסרב לבקשתה של חסרת המזל, היא מגיעה לבית להשגיח על הילדים. 

בארוחת הערב בין פיט, טרודי והוריה, מורגש קודם כל ההבדל הגדול בין שתי המשפחות. בעוד פיט מתבייש לבוא לבקש כסף מהוריו בנוכחות אשתו, והם יושבים בבית הפשוט ומתווכחים על מקצוע הפרסום, ההורים של טרודי מארחים את הזוג הצעיר במסעדה יוקרתית שבה כולם לבושים יפה וטום, האבא, מיד מצהיר שהוא היה רוצה להיות איש פרסום (בדיוק מהסיבות שבגללן אביו של פיט פוסל את המקצוע). טרודי מנותקת לחלוטין ממה שקורה באמת בחייו המקצועיים של בעלה ("פגשנו את הבוס שלו, הוא כל כך נחמד") אבל מוכיחה שמבין שניהם, היא זו שטובה יותר עם אנשים: היא מבקשת מאביה כסף לדירה, מבט אחד והוא משתכנע. פיט מנסה להתנגד אבל  גם פה הוא נכשל. בדרך הביתה הוא מאוכזב. "את תמיד מקבלת את מה שאת רוצה", הוא אומר לטרודי. אם יש משהו שיותר גרוע בעיני פיט מהפסד, זה הפסד לאשה. 

פיט נופל ונופל, אבל לא מוותר. בפגישה עם וולטר, הלקוח מפלדת "בית לחם", ובנוכחות שתי "בנות דודות" בבר, הוא מעלה בפניו את הרעיון שלו לקמפיין, אחרי שהתאכזב מהרעיון של דון – "עמוד השדרה של אמריקה" (מעניין שדווקא פיט חושב על עמוד שדרה. אולי כי אין לו אחד). למחרת, כשדון מציע לו רעיון אחר לגמרי, הלקוח מודיע שהוא דווקא מרוצה מהרעיון שפיט העלה בפניו. אחרי שתי שניות של מבוכה, כולם יוצאים מרוצים למראה מהפגישה. בשלב הזה, כשפיט חושב שסוף סוף הוא מנצח, דון (הידוע גם כ"הוא לא הבוס שלי") מתחרפן לחלוטין ומפטר את פיט. הפסד נוסף.

בבית משפחת בישופ, לבטי מותר לחטט במגירות התרופות בשירותים. אבל כשגלן נכנס פנימה היא דורשת התנצלות ("החדר הזה פרטי מאוד". אהה. וזו הסיבה שאת מחטטת שם בארונות). בטי מגלה לשמחתה שהיא צעירה מהלן. עוד נקודה לזכות האשה המושלמת. עוד נקודה לרעת הגרושה האומללה. 

מסכן, לאמא שלו אין אפילו זמן לצעוק עליו. בטי וגלן (צילום מהאתר הרשמי)

אבל הכל מתרחש בראש של בטי. כשהיא מספרת למטפל שלה כמה הלן מסכנה עם העבודה הקטנה שלה, האוכל הקפוא, הילד שלא מקבל אהבה (אמרה אם השנה) והנסיונות להעמיד פני אמיצה, היא שוכחת שהלן היא אשה עצמאית, מציאותית, שמעדיפה לזרוק את הגבר הבוגדני במקום לחיות בשקר, שיש לה דעה פוליטית יציבה (בטי לא יודעת למי להצביע) והיא פעילה למען המועמד שלה. שהוא במקרה גם דמוקרטי, צעיר וחתיך. בתוך הבועה של בטי, הלן היא אשה מסכנה שמקנאה במשפחה המאושרת שלה. 

דון ורוג'ר הולכים אל קופר כדי לקבל את רשותו לפטר את פיט. גם פה, כמו בכל משפחה, יש אמא ותרנית (רוג'ר), ילד שעושה מה שבא לו (דון) ואבא קשוח שמחליט את ההחלטות האמיתיות. גם קופר לא מפספס הזדמנות להתפייט על ניו יורק, המכונה המופלאה שבה לכל אחד יש תפקיד וחייבת לתקתק כמו שעון גדול. וחלק מהמכונה הזו הוא קשרים וקליקות שבלא מעט מהם, מסתבר, מעורבת המשפחה של פיט. והדבר האחרון שהחברה רוצה הוא שאמו המיוחסת של פיט תלכלך עליהם בחופשת הקיץ ותחריב את העסק. או במילים אחרות – קופר הורס את החגיגה המשפחתית. אתה עדיין צריך ללמוד איך העסק עובד, אומר קופר, שפולש כל הזמן לפריים של דון, מגביל אותו ואת החופש שלו. "הוא ילד גדול והוא יתגבר", הוא אומר על דון. ממש כמו אמא טובה. 

כאן שוב מתגלה חולשתו של פיט – הוא לא מודע לקשרים שיש לו ולמשפחה שלו, שבה הוא מזלזל. הוא חושב שכוח מתבטא בכסף ובשליטה שלו בלבד ורואה את ההיעזרות באחרים כפגם. וזה שוב מוכיח שהוא באמת עדיין לא מספיק טוב ביחסים עם אנשים ולכן לא יכול להתקדם באף תחום. 

בדירה החדשה שהם קונים בסיוע ההורים, השכנות מגיעות להתפעל מפיט וטרודי המיוחסים ונסחפות בסיפורים מהעבר. טרודי מבקשת מפיט לספר את הסיפור על קרובת משפחה רחוקה שלו, והוא עונה לה "את מספרת את זה הרבה יותר טוב ממני". פיט, המותש מקרבות והפסדים פונה לחלון, לצפות על העיר שניתנה לו בחסדם של אחרים. מי שמספרת ויוצרת את הסיפור המשפחתי בבית קמפבל היא בהחלט טרודי. לפחות, כמו שדון אמר עליו במשרד, הוא יודע להפסיד בחן. 

עתידות (ספוילרים, בלע"ז):

שזה בעצם, דברים שקרו בפרק ויש להם קשר לעתיד

עונה 4:

-          הערב של גלן ובטי הוא רק ההתחלה של מערכת היחסים המוזרה ביניהם. גלן הוא בעצם מראה מול האושר של בטי – כל עוד היא מאושרת, היא מרחמת עליו ועוזרת לו. אפילו אם היא עושה דבר חולני כמו לתת לו חתיכה מהשיער שלה. ברגע שהחלום האידיאלי שלה מתפרק, היא מתחילה לראות אותו כילד מוזר ושלילי ולגרש אותו מחייה. זה מגיע לפיצוץ בפרק האחרון בעונה הרביעית. 

-          אנחנו מקבלים בפרק הזה את פיט בגרסה הראשונית מאוד שלו. אבל למרות שעד עונה 4 הוא כבר מספיק להתפתח מאוד, הוא לא נפטר מעולם מהשליטה של אשתו.