"Nobody cares about anything!"
בדומה לפרקי פתיחת העונות הקודמות, גם הפרק הראשון בעונה השביעית הוא
סוג של תמונת מצב של כל מה שהשתנה, והמקום בו עומדת כל אחת מהדמויות. בניגוד
לקפיצות הקודמות בזמן בין עונה לעונה, אנחנו נכנסים לעונה השביעית והאחרונה בסך
הכל חודשיים לאחר סיום העונה הקודמת – מחג ההודיה של נובמבר 1968, לינואר 1969.
אבל השינוי שהתחולל בזמן הקצר הזה, כך מסתבר, קיצוני ביותר.
שני שינויים גדולים התרחשו בסיומה של העונה הקודמת – עזיבתם של טד ופיט
ללוס אנג'לס, ופיטוריו של דון מתפקידו, שהולכים ונראים יותר ויותר כפיטורין של ממש
ופחות כ"חופשה זמנית" כפי שהיא הצטיירה אז.
"In
these days of wars and rumors of wars – haven’t you ever dreamed of a place
where there was peace security, where living was not a struggle, but a lasting
delight?"
זהו המשפט שמופיע על מסך הטלוויזיה בו דון צופה לצד מייגן הישנה,
בדירה החדשה שלה. האם יש מקום כזה, שבו המאבקים הפנימיים יפסיקו והכל יהיה שקט
ושלו? אכן יש, לפחות בפרק הזה.
עלילת הפרק מתרחשת חלקית בניו יורק וחלקית בלוס אנג'לס, וההבדל הגדול
בין שתי הערים זועק מכל הסצנות – לא רק שבקליפורניה שטופת השמש אין זכר לשלג שיורד
בניו יורק, אלא מזג האוויר האנושי מתנהג בהתאם. ניו יורק הפכה למעוז של ייאוש,
בדידות ואדישות, שמלווה את הדמויות לאורך כל הפרק, בעוד בלוס אנג'לס האופטימיות
שולטת, ומוצגת בעיקר בצורה שתבליט עוד יותר עד כמה ניו יורק שקעה באפלה. ההבדל הזה מודגש על ידי חזרתו של טד לביקור בניו יורק – הוא אומלל, ולכן
מקומו בפרק הזה במקום בו שורה האומללות ולא בעיר השמחה.
במשרדי סטרלינג קופר ושות', במקום האווירה הרגילה של פתיחת עונה, ובה
מסדרונות מוארים היטב, קשקוש מכונות כתיבה והמולת עשייה המונה צוות של עשרות
אנשים, עם מוזיקה חביבה ברקע – אנחנו מקבלים שקט, אווירה קודרת, מריבות ושיחות
מלאות מרירות וכעס בין העובדים.
ובלוס אנג'לס אנחנו פוגשים את מייגן, שאמנם נשארה עם דון למרות הכל,
אך גרה בנפרד ממנו. מייגן פורחת מכל בחינה – היא נראית נפלא, היא עצמאית ומחויכת
ולפי העדכון שאנחנו מקבלים בפרק, גם הקריירה שלה מתחילה להמריא. הדבר היחיד שמעיב
על השלמות הזאת, מגיע מניו יורק, וזה דון.
 |
| הזוג המושלם, לפחות למראית עין. דון ומייגן (צילום מהאתר הרשמי) |
את דון אנחנו רואים לראשונה במטוס, כשהוא בוחר להיפטר מזקן האבטלה שלו
רק ברגע האחרון. בניגוד לביקורים הקודמים שלו בקליפורניה, בהם הוא נראה חופשי
ומאושר, דון מביא איתו, פיזית, את ניו יורק ללוס אנג'לס – הוא חנוט בחליפה, מסורק
היטב ונראה בדיוק כמו איש הפרסום המוקפד שהיה תמיד, ולפחות ככל הידוע לאשתו הרחוקה,
הוא עדיין כזה. אבל דון, כאמור, מביא איתו את השליליות, והיא מתחילה בכך שמייגן
כבר לא רגועה בחברתו. מבין שניהם, דווקא היא זו שחוזרת הביתה שיכורה לחלוטין, ולמרות
הצגת הזוג המושלם שהם נותנים בארוחה, ולמרות שהם נפגשים אחרי תקופה ארוכה, כנראה,
של ריחוק, היא הולכת לישון לבד.
הבעיה האמיתית והגדולה ביותר ביחסים בין דון למייגן מתגלה, כאשר לאחר
שהיא שואלת אותו בבוקר אם הוא צריך הסעה למשרד, דון נפגש עם פיט ואנחנו מבינים
שהוא מעולם לא חזר לעבוד בסטרלינג קופר ושות'. כלומר, לא רק שהוא משקר לאשתו, אלא
שאין שום סיבה שימשיך לגור בניו יורק, הרחק ממנה, אבל הוא עדיין עושה את זה. בערב
הבא קורים כמה דברים שלא ייאמנו: דון דרייפר, בכבודו ובעצמו, צריך כמעט להתחנן לאשתו
שתסכים לשכב איתו. הספונטניות והתשוקה שנולדו שם, בלוס אנג'לס, בסיומה של העונה
הרביעית, התחלפו בתחושת חובה, חששות ושלל פעולות טכניות. עצוב? עצוב.
ואם זה לא מספיק, עדות נוספת למפלתו הבלתי נסבלת של דון מופיעה בדמותו
של פיט, שהיה ידוע עד עכשיו כ"עושה את כל מה שדון עושה, ולא בהצלחה
רבה", הצליח להשלים את משימתו, סוף סוף. הוא זה שנינוח בלבוש ובהרגשה, הוא זה
שממליץ לדון על מנות מוצלחות בדיינר, הוא זה שעדיין שותף בחברה ונמצא בעמדה הרבה
יותר בכירה ממנו כרגע, והוא גם גר בדירה נהדרת ומארח בלונדינית מהממת (שמן הסתם
עושה בשבילו הרבה יותר מחיפוש דירות). פיט השאיר מאחוריו את כל הייאוש הניו יורקי
שכבל אותו – המשפחה שלו, הזוגיות שלא הצליחה, המשרד שבו הוא הרגיש לא מוערך ואפילו
בוב בנסון הנודניק – עקף את דון דרייפר בסיבוב, ומצא לו חיים חדשים בלוס אנג'לס,
שבהם אין שום זכר לאדם הזועף והעצבני שהוא היה בעבר.
 |
| אחרי שנים של נסיונות וכשלונות, פיט מצליח לעקוף את דון בסיבוב (צילום מהאתר הרשמי) |
מי שקיבל את הזעף הזה בירושה, הוא קן. כשאנחנו שומעים את הצעקות
שמגיעות ממשרדו של פיט, ורואים את מזכירתו של פיט ועדיין לא ראינו את מה שמתרחש
בלוס אנג'לס, אנחנו חושבים שמדובר, ובכן, בפיט. אבל פיט הרי נמצא בארץ השמש
והשמחה, ובמשרד הניו יורקי מלא הייאוש, פיט החדש הוא קן. עצבני, זועף וחסר עין
באופן סופי. בעקבות עזיבתם של השותפים שאכפת להם, קן נשאר לבד במחלקה ומנהל את כל
התקציבים כמעט לבדו, והפך מהיצור החביב והחייכן שהיה בעבר, לעצבני וחסר מנוחה. קן
מיואש עד כדי כך, שהוא מוכן לתת לג'ואן הזדמנות לבצע את עבודת התקציבאי ולהפגש עם
לקוח – והיא עטה על השלל ונרתמת למשימה בלי להסס, ובלי לשאול אף אחד – אם להם לא
אכפת, לה בטח לא אכפת. ואיפה כל האנשים שהתנגדו למעורבות שלה בתקציבאות בעונה
הקודמת? ובכן, אף אחד מהם לא נמצא שם יותר. ולמי שכן נמצא – כבר לא אכפת.
רוג'ר
סטרלינג, אחד משני מנהלי הלקוחות הבכירים שעוד אמורים להסתובב במסדרונות, זרוק
בבית מלון עם חבורת היפים ומוותר לחלוטין על משמעות לחיים, או על מחילתה של בתו,
בה הוא בעיקר בוהה ומנסה להבין מה היא רוצה ממנו. אם רוג'ר תמיד היה מעין תמרור
אזהרה למה שיקרה עם דון בעתיד, דון בהחלט צריך לחשוש - בעיקר עכשיו, כשהוא מצוי במשבר הכי גדול שלו עם סאלי. אפילו בחדר מלא אנשים,
הבחורה לצדו של רוג'ר בוחרת להצמד לגבר אחר, והוא הולך לישון לבד. הלבד של רוג'ר
כבר עבר מזמן את גבולות הפיזי ונראה שכרגע הוא הדמות היחידה שנמצאת בשפל גדול יותר
מזה של דון. כאומר לנו – תמיד יש עוד לאן ליפול, דרייפר - הזהר.
האחרונה שעוד אכפת לה ממשהו במשרדים, ובעלת הציטוט בפתיחה, היא כמובן
פגי. בסוף העונה הקודמת, נראה כאילו מעכשיו היא זו שתנהל את ענייני הקריאייטיב, אך
למרות מה שהובטח לדון, יש לו מחליף, לו אייברי, שאמנם יושב במשרדו ונהנה משירותי
המזכירה שלו, אבל שונה ממנו בכל תחום אפשרי – החל מהמראה, דרך צורת ההתבטאות וכלה
בחוסר האכפתיות שלו וחוסר הרצון שלו לספק תוצרים ראויים. דון אולי עשה לא מעט
טעויות עם פגי ובקריירה בכלל, אבל הוא לעולם לא היה מסכים ללכת על סלוגן עלוב
ומשעמם כמו "Accutron is accurate". נראה שיחד עם לו, גם שאר
מחלקת הקריאייטיב מרימה ידיים ולא מעוניינת לעבוד קשה, או להגיע להישגים.
פגי היא חלק משמעותי בתחושת הייאוש והבדידות. טד מגיע לבקר ומזכיר לה
עד כמה היא עדיין שבורת לב, הדירה האיומה שבבעלותה, שמעולם לא רצתה בה, ממשיכה
להסב לה צרות עם הדיירים (למה היא לא עוזבת?!), אין לה יותר חיי זוגיות ואיש אינו
שותף למצוקה שלה, האישית או המקצועית. נראה שכל מי שיכל להיות אוזן קשבת כלפיה
בעבר – טד, סטן וכמובן דון – נעלם לתוך עולם עצוב משל עצמו ולא נמצא שם יותר
בשבילה.
 |
| זה לא אמיתי, מבפנים היא בוכה. פגי (צילום מהאתר הרשמי) |
ובחזרה לדון. למרות שנראה כי כביכול הוא לא מוכן להכנע לאובדן העבודה
ולהשאב לעולם הייאוש – הוא מקפיד להמשיך ו"לעבוד" כשהוא מעביר את הרעיונות
שלו דרך פרדי ראמסון – דון בעצם מתחיל להבין, גם דרך התוכחה של פרדי שהגיע הזמן
לעשות משהו, וגם דרך המפגש בטיסה עם אישה בשם לי, שהוא יכול להפסיק להשלות את
עצמו. המפגש עם לי מתחיל בעלייה למטוס בלוס אנג'לס, ובהתאם, שניהם נראים טוב
ונמצאים במצב רוח מרומם למדי. ככל שהטיסה מתקדמת לכיוון ניו יורק, כך גם האווירה
הופכת קודרת, השיחה ביניהם מתחילה להיות רצינית והם משילים מעליהם את הזרות ואת
מצב הרוח המזויף. בסוף הטיסה, בחזרה לאפלה הניו יורקית, דון ולי הם שני אנשים
מותשים, עצובים ובודדים – היא אלמנה, והוא נשוי לאשה ש"יודעת שאני לא בעל
טוב". הלא ייאמן קורה כשלי מציעה "לשפר את מצב רוחו" של דון, והוא
מסרב לה. לדעתי, לא מדובר בנסיון להשאר נאמן למייגן, אלא הבנה בסיסית ופשוטה, שדון
דרייפר המוצלח, ששום אשה לא עמדה בפניו, כבר לא קיים יותר, ודון יודע ומרגיש את זה
בעצמו. בסיום הפרק, הוא מרים ידיים, ופיזית מוותר על מאבק, יוצא למרפסת והופך בעצמו
לחלק מהקפאון הניו יורקי. הייאוש עשה את שלו.
נקודות למחשבה:
- גם בשנת 1969, מפלטו של המובטל היא צפייה מוגזמת בטלוויזיה
- למרות העליצות וההצלחות, לא מן הנמנע, שכמו התעשייה המשגשגת בלוס אנג'לס, כך גם האופטימיות והשמחה הן סוג של זיוף שיתגלה בהמשך.
- למרות העליצות וההצלחות, לא מן הנמנע, שכמו התעשייה המשגשגת בלוס אנג'לס, כך גם האופטימיות והשמחה הן סוג של זיוף שיתגלה בהמשך.
- סימנים מקדימים לסבנטיז שמעבר לפינה: האפרו והגורמט כבר איתנו
- הנהיגה של מייגן ברכב סמלית למעמד שלה מול זה שלו, גם אם היא לא יודעת את זה
אין עתידות, יש שאלות:
- האם הייאוש המקצועי של פגי יוביל לנסיון להחזרתו של דון? הרי היא
יודעת שאם יש מישהו ששותף לרצון שלה להיות טובה יותר, זה רק הוא.
- האם נראה את לי שוב בהמשך? (הימור שלי: לא הביאו את נב קמפבל לפרק
אחד)
- האם הריחוק בין מייגן ודון יוביל לפרידה?
- והאם האמירה של דון על מייגן מראה שהוא סיפר לה על הרומן? או שאולי
היא עדיין לא יודעת?
- האם נראה בקרוב את בטי? וחשוב מכך, את סאלי?
- ומה, לכל הרוחות, יקרה עם רוג'ר?!
והפרומו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה