עונה 7, פרק 2: על יריבות, אהבה ואמת

"Just tell the truth"

הפרק השני בעונה מתרחש ביום האהבה, אך כמובן שבסדרה כמו מד מן, שום דבר אינו מושלם ומלא לבבות ורודים בלבד, ולכן יום האהבה רק מדגיש את השנאה והתסבוכות, כשהדמויות בפרק נעות כל הזמן בין רגשי נאמנות, אהבה והערכה לבין יריבות, שנאה ותחרות, לשני הכיוונים. מה שמניע את הדמויות על הציר הזה הוא שקרים, הסתרת האמת וחשיפתה. יש מי שהאמת מקדמת אותו (דון דרייפר, דון המזכירה, ג'ואן) ויש מי שלא יכול לשאת אותה (פגי, לו אייברי וכמובן טד, שנרדף על ידי הרגשות האמיתיים שלו כבר חודשים).

השעון המעורר של דון מצלצל כבר בשבע בבוקר, אך הוא נמצא לבד, ואין טעם שישקר לעצמו ולכן הוא ישן עד הצהריים. אנחנו מתחילים לראות סימנים נוספים של כנות שלו כלפי עצמו, כשהוא מסמן על הבקבוק את הכמות ששתה, ובהמשך, כשהוא נפגש עם חבר/ יריב ממשרד פרסום אחר, כדי לנסות ולגשש אחר עבודה. כדאי לשים לב, שבפגישה הזו דון לא משקר לרגע, גם לא מול השמועות אודותיו. הוא בוחר להתעלם מהן אבל לא אומר שהן לא נכונות. נראה שדון מבין שיש לו בעיה, ולמרות שהוא עדיין לא מטפל בה באופן אקטיבי – גם בתחום השתייה וגם בתחום התעסוקה - הוא מכיר בה. בינתיים, את האשליה הוא שומר למזכירתו, שבשבילה הוא לובש חליפה, מסתרק ונראה ייצוגי כתמיד. אנחנו מגלים שדון המזכירה היא בעצם "סוכנת כפולה" שאמנם עושה את עבודתה באופן רשמי עבור לו אייברי, אבל גם מדווחת לדון על המתרחש במשרד, מנהלת את חייו (קפה, לו"ז המנקה) ובעיקר שומרת שמייגן לא תדע שום דבר. היא עושה את זה, אנחנו רואים, מתוך רצון לעזור ומתוך נאמנות לדון שחורגת בהרבה מהגדרת תפקידה, ולא כדי להרוויח תוספת תשלום.

פגי מגיעה למשרד, ולאחר שסטן וגינזבורג מתעללים בה קלות על היותה רווקה ממורמרת, היא מגלה זר פרחים על השולחן, ומניחה מיד שהם עבורה, ושהם מטד. למרות שפגי עושה עניין שלם מהאפשרות ודואגת להעביר מסר כועס לטד, בסתר לבה היא רוצה שהוא ישלח לה פרחים, כי למרות שהיא מתעקשת ליצור את הרושם שהם יריבים, היא עדיין מאוהבת בו. ויותר מכך, היא מאוד רוצה להרגיש שהיא בסדר, שהיא לא הרווקה הבודדה שכולם יודעים שהיא.

אבל הפרחים כמובן לא שייכים לפגי, אלא לשירלי. פגי כל כך רוצה שהפרחים יהיו שלה, וכל כך שבויה בתחושת החשיבות העצמית שלה (שהיא כל מה שנותר לה, ללא אהבה), שהיא לא עצרה לרגע לחשוב שאולי האישה *המאורסת* שיושבת בשולחן היא זו שקיבלה אותם. ושירלי הולכת להתמרמר עם הבחורה היחידה שמבינה אותה במשרד – דון. שתי הבנות מרגישות בנוח לרכל ולהגיד את האמת על הבוסים שלהן זו לזו, אבל לא בוטחות במזכירה הלבנה שנכנסת לרגע – ושותקות. דון מייעצת לשירלי שלא להגיד לפגי את האמת על הפרחים, כדי לא לסכן את עבודתה.

במקום להשלים עם האמת, פגי בוחרת לפתוח במלחמה עם יריבה מדומינת. פגי ושירלי (צילום מהאתר הרשמי)

אבל כל זה קורה, לפני שדון מגלה שבעצם, אי אפשר לפטר אותה. כזכור לנו מהעבר, ארגוני זכויות האדם לא רואים בעין יפה את פיטוריהן של השחורות הבודדות במשרד ולכן מעמדן בעצם מובטח. המעמד הזה הוא שמאפשר לדון להגיד ללו אייברי בדיוק את מה שהיא חושבת עליו. לו מבקש לפטר את דון אחרי שסאלי הגיעה למשרד והוא לא ידע מה לומר לה. התפקיד של דון היה להסתיר את האמת והיא לא הייתה שם, וכשהיא שומעת על הביקור של סאלי, הדבר הראשון שהיא עושה הוא להתקשר לבוס ה"אמיתי" שלה ולהזהיר אותו. הנאמנות הזו של דון המזכירה לדון הבוס לשעבר, מביאה את לו להתקף קנאה, והוא מכריז יריבות על המשרתת הנאמנה שלו, שמתפרצת ומספרת לו שהיא לא יכולה לעשות את העבודה שלה, כשהיא צריכה לקנות בשבילו בושם לאשתו ביום האהבה, כי הוא לא הואיל בטובו לעשות את זה בעצמו.

כשלפגי נמאס מהפרחים ומנסיונותיו של טד ליצור קשר (כדי לברר מהו התקציב המסתורי שהיא טענה שאיבדה, בתוך סבך אי ההבנות שיצרה בהודעתה המקורית אליו), היא מבקשת משירלי לזרוק את הפרחים ואומרת "אני הייתי צריכה לקנות לך פרחים, לאות הערכה". אך ברגע ששירלי מספרת את האמת – ההערכה הולכת לפח ופגי מסמנת את שירלי כיריבה אישית שלה. אבל לא בגלל השקר, כפי שהיא טוענת, אלא כי שירלי מאורסת, ומזכירה לפגי שאין לה לאן לברוח מהאמת על עצמה – היא לבד. והדבר האחרון שפגי רוצה לראות בכל יום זה את האושר של מזכירתה, הנחותה ממנה, העומדת להתחתן, ולכן היא מבקשת להחליף אותה. מה שפגי כנראה עוד לא מבינה הוא, שהמרמור והכעס שבתוכה הם היריב האמיתי שלה ושאין לה את מי להאשים מלבד את עצמה.

פיט מצליח להשיג תקציב ענק למדי – התאחדות סוחרי שברולט בדרום קליפורניה. מכיוון שהמשרד כבר ביחסים עם שברולט, עולה האפשרות שחתימת החוזה תגיע לאחר אישור ה"מפקדים" בדטרויט, מה שאומר שעל פיט לעבוד עם בוב בנסון, ושבניו יורק מתעקשים לקחת ממנו את התהילה ולייחס אותה למאמץ משותף של כולם. פיט מרגיש שהשותפים בניו יורק הם היריבים שלו, למעט רוג'ר, שמבין אותו ונאבק על זכותו לקבל קרדיט על מה שהשיג, אבל רוג'ר עסוק במלחמה מול יריב משל עצמו – ג'ים קאטלר. בעונה החמישית, פגי מספרת למייגן שקאטלר הוא כמו רוג'ר, והיריבות ביניהם מתחילה להיראות כאילו מישהו מבין השניים יצטרך ללכת בסופו של דבר. קאטלר ורוג'ר חולקים את אותו שטח בפריים – גם בסצינת הוויכוח וגם במעלית, בסוף הפרק, ונראים כמו שני אנשים שהם אותו אדם, אך למרות האינטרס המשותף שלהם, ולמרות שקאטלר מעמיד פנים שזה לא כך עדיין, הם יריבים. היריבות הזו לא פועלת לטובתו של רוג'ר, כשקופר מתנגד אליו, דון איננו ופיט נמצא בצד השני של המדינה.

פיט מרגיש שכולם בניו יורק נגדו, ומתחיל לפקפק בנאמנות שלו כלפי החברה, או בכדאיות של הכל. לטד לא ממש אכפת, כמובן, והישועה מגיעה באופן בלתי צפוי דווקא מבוני. אנחנו מגלים שאכן בוני היא לא רק סוכנת הנדל"ן של פיט, אבל מצד שני, הם נמצאים במערכת יחסים של ממש והיא אוהבת אותו. אבל בוני, כפי שהיא מזכירה לפיט, אינה טרודי. היא בעצמה אשת מכירות והיא לא תתן לפיט לשקוע בדכאון, תנחם אותו לפי דרישה ותגיד לו כמה הוא נפלא. בוני מכירה את העסק והיא אומרת לו חד וחלק – אתה שולט בדברים, אין לך באמת יריבים כפי שאתה מדמיין. ואז אנחנו מגלים את הקסם של בוני, שאותו לטרודי לא היה מעולם – היא מצליחה להפוך את פיט הזועף שתמיד חושב שכל העולם נגדו, ליצור אוהב ונחמד. לא רע.

כתוצאה מיריבויות המזכירות והבוסים, ומגזענותו של קופר שלא מוכן שמזכירה שחורה תקבל את פני המבקרים בלובי (אפשר לראות אותה מהמעלית. הו לא, רק לא זה), ג'ואן מאבדת את העשתונות ומתפרצת על ג'ים קאטלר. הרגע האמיתי הזה מאפשר לה לקבל, סוף סוף, הצעה לעבור למשרד חדש ולתפקיד חדש. לא עוד אחראית כח אדם עם כמה תקציבים, אלא תקציבאית במשרה מלאה. ג'ואן מאושרת, אבל אי אפשר שלא לחשוד שהסיבה שקאטלר מציע את ההצעה, היא פחות מתוך הערכה לג'ואן ויותר כדי להרגיז את רוג'ר. אחרי הכל, נראה שהוא צריך היה להיות חלק בהחלטה הזו.

השקרים יצרו את היריבות, האמת השיבה את האהבה. דון וסאלי (צילום מהאתר הרשמי)

אבל בפרק הזה, כל הסיפורים עומדים בצל מול הסיפור של דון וסאלי. כשסאלי מוצאת את עצמה בניו יורק, בלי כסף ובלי ספר הטלפונים שלה (אבידה ששקולה לאובדן הטלפון הנייד בימינו, כנראה), היא פונה למי שנמצא בסביבה, או לפחות כך היא חושבת. היא מגלה שדון אינו במשרד ושעל הדלת יש שם חדש, ומבינה שכנראה דון איבד את עבודתו. כשהיא מגיעה אליו הביתה, הוא בוחר שוב בדרך הישנה שלו, ומשקר לה. אבל אז הוא מגלה, באמצעות דון המזכירה, שהיא ביקרה במשרדים.

דון וסאלי הם יריבים של ממש, כבר כמה חודשים. מאז שתפסה אותו עם סילביה, סאלי מסרבת לבקר את דון, או לדבר איתו. לכן, בנסיעה במכונית בחזרה לבית הספר, הוא מגלה שהיא יודעת שהוא שיקר לה, אבל מאשים אותה בכך שהיא בדיוק כמו בטי, נותנת לו לשקר לה ושותקת.

אבל סאלי היא לא בטי, ולכן, במקום לשתוק ולהדחיק כמוה, היא מספרת לו בדיוק כמה חששה להגיע לבניין ולהתקל בסילביה. בנקודה זו, דון מבין שהוא לא יכול לשקר יותר, ושהוא עלול לאבד את בתו בדיוק כמו שהוא איבד את אמה. כשהם יושבים יחד בדיינר, הוא מחליט לספר לה את האמת על  הסיבה שאין לו עבודה, על כך שאיש אינו יודע ושהוא מתבייש במה שעשה. כשדון סיפר את האמת על עצמו בעבודה, הוא גרם לכך שיהפוך ליריב של שותפיו, אך כשהוא מספר את האמת לסאלי, הוא מצליח דווקא לקרב אותה אליו. היא מצליחה להיות כנה איתו בשיחה על ההלוויה, ונראה שהם מנהלים שיחת אבא ובת נורמלית לחלוטין. בסיום הפרק, סאלי מפתיעה את דון ברגע אמיתי ויפה, שבו היא יוצאת מהמכונית ואומרת לו שהיא אוהבת אותו. וכך, האמת שחררה את דון מהכאב שגרם לסאלי, והיריבות הגדולה ביותר בחייו תמה.

נקודות למחשבה

- כל הכבוד לג'ואן ש"גומלת" לגזענותו של קופר בקידומה של דון

- מי שמנסה, כנראה לשווא, להפוך מיריב לחבר של דון, הוא ג'ים הוברט ממקאן, ממנו נמלט דון כבר פעמיים בעבר בשל שנאתו לחברה

- במסע שלהם, דון וסאלי שומעים שלושה שירי אהבה קיטשיים לוולנטיין, בראשון, הבחור מבקש מאלינור, הבחורה, להגיד לו את שעל ליבה, וזה בדיוק מה שסאלי עושה. בשיר השני בדיינר, מדובר על זוג אוהבים שמתרפקים על אהבתם, ושם סאלי מצליחה להכיר באהבתה לדון, ובסיום הפרק, כשסאלי אומרת לדון שהיא אוהבת אותו, נשמע המשפט "This will be our year", כמעין הבטחה לעתיד הטוב שלהם.

- סאלי אומרת לדון "I'm so many people". היא כנראה מדברת על ההתבגרות, שדורשת ממנה למלא תפקידים שונים אצל אנשים שונים, ולעשות דברים שהיא לא רוצה, רק בשם הלחץ החברתי, אבל קשה להתעלם מכך שזה רמז לדון, שגם הוא, בפירוש, יותר מאדם אחד.

- דון לא עונה על שאלתה של סאלי, למה הוא לא אומר למייגן שהוא לא רוצה לעבור לקליפורניה. בהתחשב בכך שדון החליט לומר אמת, כנראה שלא הייתה לו תשובה אמיתית שנעים לשמוע.

- השנה היא אולי 1969, אבל לא רק שאף אחד לא באמת מאמין בשוויון לשחורים, אלא מישהי גם מכנה את רוג'ר "יהודון".

אין עתידות, יש שאלות

- האם הרגע שבו קאטלר מתייחס לדון כאל נטל, גרושה שעדיין משלמים לה מזונות, מעיד על כך שהוא ירצה להעיף את דון מהחברה באופן סופי?

- האם קאטלר מנסה להשתלט על המשרד בכלל, כשהוא יוצא נגד דון, רוג'ר ופיט, והופך את ג'ואן לבת חסותו בפרק אחד?

- לו אייברי נמצא בסדרה רק שני פרקים וכבר מעצבן בצורה בלתי נסבלת. מתי ניפטר ממנו, אם בכלל?

- האם אמירת האמת של דון ותחושת השינוי שמגיעה בפרק הזה, תמשיך ותגאל אותו מייסוריו?

- האם חלק מהסיבה שפגי כל כך מזלזלת בשירלי היא בשל העובדה שהיא שחורה? 

- האם נראה את בטי מתישהו בחצי העונה הזו?

והפרומו

לפרק הבא

עונה 5, פרק 1: מה נשתנה.

"I don't recognize that man"

העונה החמישית בסדרה נפתחת, לא בפרק אחד ארוך אלא בשני פרקים רצופים, שנראה כביכול שממשיכים אחד את השני, אבל כל אחד מהם מציג מצב אחר. הפרק הראשון מתאר את חיי הדמויות כפי שהן עכשיו – כולם מאוד השתנו, והפרק השני מראה לנו שלמרות כל השינויים החיצוניים שראינו עד עכשיו – אנשי מד מן לא באמת משתנים כל כך מהר.

הדבר הראשון שאנחנו רואים בפרק הוא דווקא משרד אחר, Y&R, שהפגנת השחורים שדורשים שוויון הזדמנויות בעבודה, מפריעה להם מאוד לא לעבוד, ולכן הם מחליטים לזרוק שקיות מים על המפגינים. "זה מה ששדרות מדיסון מייצגות?" שואלת אחת המפגינות בזעם. והאמת היא, שמכל מה שראינו עד כה בסדרה, התשובה היא כן.

סאלי דרייפר מתעוררת בחדרה החדש. היא הולכת לאיבוד בבית ומנסה לפתוח דלת. כשדון פותח אותה, אנחנו מבינים שמדובר בבית החדש שלו, ולא של בטי. דון מכין ארוחת בוקר לשלושת הילדים וסאלי מביאה לו מתנת יום הולדת מוקדמת. מייגן מצטרפת וכל המשפחה מחויכת ושמחה. מאוחר יותר, דון מחזיר את הילדים לביתה של בטי, אותו אנחנו נראים רק מבחוץ, ואם נדמה לנו שהוא נראה כמו טירה, דון מחזק את ההרגשה הזו כשהוא מבקש למסור ד"ש ל"גומז ומורטישה". הוא לא נכנס פנימה, וברור שאם היה עושה את זה, כל אווירת המשפחה המאושרת הייתה מתנפצת ברגע. מבטי, אף אחד לא מצפה לשינוי.

הופ הופ טרללה. הדרייפרים (צילום מתוך האתר הרשמי)

 

פיט נוסע ברכבת לעבודה – משמע, הוא כבר לא גר בעיר. בדרך הוא מתלונן בפני הווארד, חבר לנסיעה, שאשתו לא ממש "חזרה לעצמה" מאז הלידה ועושה דברים שלא הייתה חולמת לעשות בעבר, כמו לצאת מהבית בחלוק. אין ספק שחיי הבורגנות שלתוכם שקע פיט, הם לא בדיוק פסגת שאיפותיו. הווארד מסביר לו שככה זה עובד, ושבסופו של דבר אתה מוצא את עצמך מגיע ברכבת הכי מאוחרת הביתה, או לא מגיע בכלל. פיט נרתע מהרעיון.

השינוי החיצוני הגדול ביותר עובר על ג'ואן, שהפכה ממזכירה לוהטת לאמא בחופשת לידה. היא לא ישנה, לא מתפקדת ונעזרת באמה בזמן שגרג עדיין לא חזר הביתה. את השמלות ההדוקות והתסרוקת המוקפדת היא החליפה בפיג'מה ושיער מבולגן, והגבר היחיד שבו היא מטפלת כרגע הוא קווין, בנה. נראה שהיא ואמה, גייל, לא מסתדרות במיוחד, אבל ג'ואן עדיין אסירת תודה על העזרה.

במשרד, אנחנו מגלים שלמרות הכל, חברת סטרלינג קופר דרייפר פרייס עדיין עומדת על תילה. דון ורוג'ר חולקים מזכירה, או יותר נכון, היא יושבת בשולחן של דון רוב הזמן, כי לרוג'ר אין עבודה, אחרי שאיבד את הלקוח היחיד שהיה לו – לאקי סטרייק. בעוד הוא מסתובב בחוסר מעש, פיט דואג שהפרזנטציה של היינץ מוכנה (מסתבר שבכל זאת הם הצטרפו כלקוחות, למרות הנסיון הכושל של דון להביא אותם בסוף העונה הקודמת). מהשיחה בנושא אנחנו מגלים שגברת דרייפר היא חלק מהצוות הקריאייטיבי בחברה עכשיו, וגם די ברור למה. הגברים צוחקים על כך שקופונים הם לא הדבר היחיד שהיא נותנת לדון לבדוק. בינתיים רוג'ר המשועמם עבר לפלרטט עם קלרה, המזכירה של פיט.

כשהדרייפרים סוף סוף מגיעים למשרד, רוג'ר ודון צוחקים על תעלולי המים של Y&R ומחליטים ללגלג להם על גבי העיתון במודעה שבה הם מתפארים בהיותם מעסיקים שוויוניים, שאצלם "החלונות לא נפתחים". בתוך כל העליצות הזאת, מייגן נכנסת למשרד של דון בענייני עבודה, אבל הוא דווקא פחות מתרשם מהקופונים ויותר מיכולות פתיחת החולצה שלה, לדרישתו. אין ספק שזה הדבר היחיד שהיה חסר לדון כדי להפוך את העבודה שלו למושלמת. פלא שהוא שמח?

בחדר הקריאייטיב, פגי היא זו שמנהלת את העניינים, נותנת ביקורת למייגן והוראות לסטן, מתלוננת על עבודה שלא נעשית כמו שצריך ובעיקר עמוסה עד כדי כך ששכחה את יום הולדתו של דון. מייגן, מסתבר, מארגנת מסיבת הפתעה, ולא סתם מסיבת הפתעה, אלא כזו שכולם "ילכו הביתה לעשות סקס" אחריה. פגי לא ממש חושבת שדון יאהב את הרעיון אבל מסכימה לעבור על רשימת המוזמנים. את דאק פיליפס, היא מוחקת בלי למצמץ. אחר כך היא מובילה את הפרזנטציה בבטחון עצמי מוחלט ומפתיע (בכל זאת, פגי), כשדון בכלל לא נוכח בחדר. הוא כנראה בוטח בה לחלוטין. בסופו של דבר, הלקוח לא מתחבר לרעיון, ודון, שנכנס לחדר בינתיים, לא מנסה אפילו להתווכח. מה יש לו? שואלת פגי. הוא נחמד וסבלני. ובאמת, אין זכר לאיש הזועף שהיה מתעצבן על לקוחות שמנסים להמציא רעיונות משלהם, או על כל דבר אחר בעולם, בעצם. מצד שני, גם אותה כבר קשה לזהות עכשיו.

אמה של ג'ואן מנסה להניא אותה מחזרה לעבודה. אשה שבעלה רופא לא אמורה לעבוד (ויותר מזה, למה שהוא ירשה לה?), אלא להשאר בבית וליהנות מהתינוק שלה. וזה לא משנה אם היא היחידה שעובדת במשרד מלא ליצנים, או, חס ושלום, רוצה לעבוד.

פיט נפגש עם מוהוק איירליינס, הלקוחות שהם נטשו לפני כמה שנים למען נסיון כושל להשיג את תקציב אמריקן איירליינס (שעלה לפיט בשימוש ציני בתאונת הטיסה שהרגה את אביו). כשהוא מגיע למסעדה, הוא מגלה שרוג'ר כבר הקדים אותו ויושב עם הלקוחות למשקה. או חמישה. פיט מתעצבן ושולח את רוג'ר בחזרה לעבודה בטענה שמחפשים אותו בדחיפות (למה שמישהו יחפש אותו בכלל? הוא לא עושה כלום). כשהוא חוזר, הוא נתקל בעמוד שבמשרד שלו מרוב כעס, ומדמם מהאף. תוך כדי שהוא כועס, עצבני ומנסה לעצור את הדם, הוא מתעצבן על קלרה, שמסתבר שהיא לא מה שמעניין את רוג'ר, אלא לוח הפגישות של פיט שמונח על שולחנה. כי למה לעבוד קשה כשאפשר לגנוב לקוחות. כשהוא חוזר לבית הפרברי והמאובזר שלו (מאוחר מאוד, ממש כמו שהווארד ייעץ לו ברכבת), טרודי – שבאמת נראית מוזנחת מתמיד בחלוק ענקי שמחליף את כותנות הלילה הסקסיות הידועות שלה – מרגיעה אותו בטענה שהוא בסך הכל שאפתן נורא, מה שכמובן הוביל אותו לחיים מושלמים עם בית, אשה וילדה. אבל לא נראה שהוא נלהב כל כך משום דבר מאלה.

בערב המסיבה, כולם מתכנסים בבית דרייפר וכל הזוגות מציגים תמונה אידיאלית. אין זכר לחלוק הענקי של טרודי מהערב הקודם, ליין מגיע עם אשתו, שחזרה לחיות איתו בניו יורק, פגי עדיין בזוגיות עם אייב. בהמשך לסצנה הקודמת, כשטרודי מציינת עד כמה הדירה, נפלאה ככל שתהיה, נמצאת בלב הרעש של מנהטן, פיט מתקשה להסתיר את קנאתו. רוג'ר וג'יין רבים בכניסה לדירה והורסים את ההפתעה בדיוק כשדון ומייגן מגיעים, ודון מבועת לגלות מה מתרחש בדירה. חברים לעבודה, חברים של חברים, חברים של מייגן (בעיקר משוחררים מינית/ מעשנים כל מה שזז/ צעירים מאוד/ כל מה שבטי לא) ובעיקר ברור שאין בדירה אף אחד שהוא באמת חבר של דון. סביר להניח שזו גם הסיבה לכך שהוא לא ממש אוהב ימי הולדת.

חכי חכי שכולם ילכו. דון ומייגן (צילום מתוך האתר הרשמי)

 בין שיחות חולין לוויכוחים על המלחמה ופליטת פה נוראית של פגי, לפיה אף אחד חוץ ממנה לא באמת עובד (כנראה בתגובה לכך שדון הוציא את מייגן מוקדם מהמשרד רק כי הוא החליט שהגיע הזמן ללכת) – הגיע שיא הערב, ובו מייגן מעניקה את המתנה שלה לבעל השמחה. ובהמשך לכל גישת "דברים שבטי דרייפר לא הייתה עושה גם אם חייה היו תלויים בכך" המובילה את הערב, המתנה היא שיר. בצרפתית. בצירוף ריקוד פרובוקטיבי משהו. לעיני, ובעיקר לתשואות, כולם. כנראה שלזה מייגן התכוונה כשאמרה שכולם ירוצו למיטה אחרי המסיבה שלה. אולי חוץ מרוג'ר וג'יין, שהמרמור ביניהם רק עולה מסצנה משותפת אחת לשנייה (הוא: "למה את לא שרה לי ככה?" היא: "למה אתה לא נראה כמוהו?"). גם הברכה שרוג'ר נותן מיד אחרי המופע מלאה במרירות על כך שאין לו באמת הכל, כפי שהיה בעבר, וכעת תואר "האיש שיש לו הכל" עבר אל דון.

ובסוף הערב, כשכולם הולכים, מייגן שואלת את דון אם אהב את המסיבה. הוא לא רוצה לענות, אלא לישון. כשהיא מתעקשת, הוא מודה שלא רצה מסיבה ולא מעוניין בציון ימי ההולדת שלו. היא חושבת שהוא כועס כי הוא כבר בן 40. "אני בן ארבעים כבר חצי שנה", הוא אומר לה. ואז אנחנו מגלים שדון בכל זאת עשה דבר אחד נכון בחייו, וסיפר למייגן על זהותו האמיתית. "אף אחד לא אוהב את דיק וויטמן", היא אומרת לו. "אני אוהבת אותך, ולכן ערכתי לך מסיבה". הוא לא מתרצה והולך לישון. היא נעלבת ויוצאת אל המרפסת, לבד. האושר נסדק.

נקודות למחשבה:

-       בהמשך לעונה הקודמת, סאלי עדיין מוקסמת מכל גילוי מיני שנקרה בדרכה, היא בוהה באביה החצי עירום שפותח את הדלת, ובאשתו שבמיטה, ולאחר מכן בשניהם מתנשקים במטבח, במבט סקרן (ודי ברור שזה המקום היחיד שבו היא רואה התנהגות כזו. בטי והנרי? לעולם לא).

-        נראה שפיט, דון ורוג'ר עברו שינוי, שבו כל אחד "זז קדימה" למשבצת חדשה בחיים. פיט עבר למקום הישן של דון – כבול בנישואין לא מאושרים, בבית פרברי, אליו הוא מנסה להגיע מאוחר עד כמה שניתן, דון עבר למקום של רוג'ר – נשוי באושר למזכירה שצעירה ממנו בכמה שנים טובות, יש לו כל מה שגבר רוצה, ורוג'ר עבר את השלב הזה ונכנס לתפקיד של זה שהיה לו הכל ואיבד, גם בבית וגם בעבודה. האם הגורל שלהם בלתי נמנע?

-          דון אומר למייגן שהוא "בן 40 כבר חצי שנה". כלומר, אם דון דרייפר נולד ב - 1 ביוני, יום ההולדת של דיק וויטמן היה אמור להיות בסביבות דצמבר. זה קצת לא מסתדר עם העובדה, שבפרק הראשון של עונה 3 יש לו יום הולדת, למרות שהפרק מתרחש, כנראה, באפריל. 

לחלק השני - פרק 2

עונה 3, פרק 9: בין שני עולמות

"It’s really made me wonder about Civil Rights. Maybe it's not supposed to happen right now" 

28 באוגוסט, 1963. מרטין לותר קינג נושא את נאום "יש לי חלום" המפורסם שלו, ותקווה חדשה לשוויון נוצרת בקרב רבים. בדיוק באותו זמן, בעולם של "מד מן" אין שום תקווה ושום חידוש. נשים, שחורים והומואים ממשיכים לחיות בעולם בו הם אזרחים סוג ב', בעוד הגברים הלבנים העשירים עדיין שולטים בכל. ובעוד המדוכאים מקבלים את גזר דינם בשתיקה, דווקא אלה שלא נלחמים על זכויות אלא רק על גחמות אישיות, מתלוננים וחשים קיפוח.

קונרד הילטון הוא מולטי מיליונר, ולכן הוא מקבל את כל מה שהוא רוצה, תמיד. וכשהוא מתקשר לדון באמצע הלילה כדי לקשקש על ההשראה שלו, או אפילו כדי לגרור אותו עד אליו כדי לדבר על פנטזיות המלון על הירח שלו, הוא זוכה לתשומת לב מלאה, וכמובן לא טורח להתנצל.

הילטון לא יודע את זה, אבל בזכות ההשכמה שלו, דון פוגש את סוזן פארל בריצת ה"בוקר" שלה. אנחנו יודעים שדון מעוניין בה כבר די הרבה זמן, וכעת הוא מנצל את ההזדמנות. הוא לוקח אותה הביתה במכונית, בה נשמע נאומו של ד"ר קינג ברדיו. את דון זה לא מעניין, היא דווקא רוצה להקשיב ויודעת שבתחילת שנת הלימודים, היא תקריא את הנאום לילדים. ברור שבעולם של דון אין שום חשיבות לזכויות או למאבקים מהסוג הזה. הוא לא צריך להלחם על כלום במצבו ובמעמדו, אבל סוזן היא אישה, והיא יודעת מה זה להיות נחותה ולכן היא נרגשת. הדיווח הבא ברדיו הוא על רצח נשות הקריירה, ודון מיד מכבה את הרדיו, כנראה כאקט של הגנה. הוא מסוקרן ממנה והיא מקסימה אותו, וברור שדון מסמן סופית את המטרה.

באמת, מזמן לא היה לו איזה רומן. דון וסוזן (צילום מהאתר הרשמי)

בזמן שדון מתכנן את הרומן הבא שלו, לשם שינוי גם בטי לא נשארת נאמנה. בניגוד לדון, היא אשה נשואה ולא יכולה להרשות לעצמה לאסוף אף גבר במכונית שלה, או לארח אותו בבית, ולכן היא והנרי מתכתבים בסתר. למרות שברור שבטי מאוהבת בו, היא מנסחת את עצמה בזהירות ובמתינות. הנרי מתקשה לעמוד בפיתוי ומגיע לביקור בבית, ושניהם ממציאים תירוץ כדי שקרלה לא תחשוד. קרלה היא אמנם "רק" אשה, ועוד אשה שחורה, אבל היא לא מטומטמת, ובטי עושה מאמצים כדי לשדר תמימות ובסופו של דבר נאלצת לקיים אירוע התרמה לרוקפלר בביתה כדי להשלים את ההצגה. דווקא לדון אין שום חשד.

לי גרנר ג'וניור הוא לקוח חשוב מאוד, שמחזיק בתקציב של 25 מיליון דולר ובגורלה של "סטרלינג קופר". לכן, הוא לעולם יקבל את מה שהוא רוצה. לגרום לפיט לעשן בניגוד לרצונו ולהיחנק, לשנות את הפרסומת בצורה לא מקצועית בעליל וכן, גם הטבות מיניות מהבמאי בחדר העריכה. סאל המסכן מבועת ודוחה את נסיונותיו של גרנר, שלעולם לא מוכן לשמוע "לא", ולכן הוא מבקש לפטר אותו ומיד. ומכיוון שלי גרנר הוא הלקוח הכי חשוב, וסאל הוא העובד המסכן שנאבק בנטייתו המינית הלא מקובלת (ודון הרי יודע את זה), לאף אחד לא אכפת מכך שסאל בעצם הוטרד על ידי הלקוח (הטרדה מינית? מה זה?) והוא הולך הביתה. אין לו שום דרך למחות על כך והוא בטח לא יכול לספר לאחרים מה קרה ולחשוף את עצמו. מאוחר יותר אנחנו רואים אותו מתקשר לקיטי מטלפון ציבורי ומעמיד פנים שהוא במשרד. הוא אפילו לא יכול לספר לה על פיטוריו, מחשש שהיא תרצה לדעת את הפרטים.

הטרדה מינית גורמת לפיטורין. של המוטרד. סאלווטורה ולי גרנר ג'וניור (צילום מהאתר הרשמי)

אחרי הרבה לחץ ופסילת כל רעיון אפשרי, דון וצוות הקריאייטיב חושפים בפני הילטון את הקמפיין שלהם. הילטון מתרשם, אבל מאוכזב מכך שלא קיבל את מה שרצה – הירח. לא מעניין אותו שהאפשרות עדיין לא קיימת, הוא המיליונר והוא זה שמחליט וחייב לקבל כל משאלה, ולו הדמיונית ביותר. הלכו כל התשבחות לדון ("אתה כמו בן בשבילי") והוד מעלתו הולך כלעומת שבא.

בטי עורכת את אירוע ההתרמה המאולץ שלה, כשנחמתה היחידה היא שלפחות תזכה לפגוש שם את הנרי. הנשים באירוע מדברות על גורל השחורים בארה"ב – מבחינתן הבעיה היא בדרום, רחוק מאוד, והן חושבות שחוקי ההפרדה הם לא תרבותיים. בזמן שהן מרגישות כל כך נאורות ומתקדמות, האשה השחורה היחידה בבית, קרלה, בבגדי משרתת, פותחת את הדלת לאורחים וזוכה להתעלמות. ללא ספק היא שומעת אותן, אבל אין לה שום זכות להתערב. בטי מתאכזבת לגלות שבמקום הנרי מגיעה אישה לנאום, והיא עצבנית ומלאת בוז כלפיה. היא מוציאה את העצבים על הנרי למחרת, במשרדו (כמובן שהגיעה בתירוץ של הבאת התרומות מהאירוע, כי הרי היא לא יכולה לפגוש אותו סתם כך). בטי מחליטה לסיים את הקשר בינה לבין הנרי, מתוך הבנה שאין שום דרך שבה הם יוכלו להיות יחד.

בבית, קרלה מקשיבה לרדיו. שוב שומעים את ד"ר קינג נואם, אבל הפעם בהלוויה של שתי ילדות שנרצחו על רקע גזעני. בטי מודה, בחוסר טקט מוחלט, שהיא חושבת ש"אולי זכויות אזרח זה משהו שלא נועד לקרות עכשיו". היא בכלל לא מבינה שיש קשר בין שוויון זכויות לבין מעמדה כאשה, מבחינתה אין לנושא הזה משמעות בחייה. היא כל כך שקועה במציאות שלה שהיא אפילו לא מבינה שהיא ראויה ליותר. קרלה שוב שותקת בהכנעה. באופן סמלי, ברגע שדון מגיע, בטי עוזבת אותה ועוברת לצד שלו וקרלה נשארת לבד בפריים. בכל הקשור לזכויות, בטי מתחברת לצד של הגבר הלבן.

בסוף הפרק, דון מחליט לפצות על התבוסה שלו מול גבר חשוב ממנו, ופונה לחלשה ממנו – סוזן. ממש כמו קונרד הילטון ולי גרנר, גם דון דרייפר יודע מה הוא רוצה, והוא הולך להשיג את זה, בלי שום חשיבה על ההשלכות. סוזן מנסה לשכנע אותו שזה רעיון גרוע אבל בסופו של דבר, גם דון הוא גבר חזק וחשוב, שלא אכפת לו משום דבר מלבד הרצונות של עצמו.  

נקודות למחשבה:

- אפילו בתוך קבוצת המקופחים, יש היררכיה. בטי היא אשה לבנה שלא רואה אפילו דרך למחות על מצבה. היא משלה את עצמה שהיא נחשבת יותר מאחרים ("קרלה עובדת בשבילי", היא אומרת לבובי). ואכן, מתחתיה נמצאת האשה השחורה, קרלה, שעדיין לא יכולה לעשות דבר כדי לשפר את מצבה, אבל שינויים שמתחוללים במדינה נותנים לה תקווה ואמונה. בתחתית הסולם העגום הזה נמצא סאל, הומוסקסואל שעליו אף אחד עדיין לא חושב וגם אם הוא היה רוצה, הוא לא יכול אפילו להעז לדבר בעד עצמו. גם בין הגברים הלבנים יש מעמדות: הילטון, גרנר, דרייפר. לפי כמות ההון.

- קונרד הילטון מצהיר שמטרתו היא להביא את אמריקה לעולם. בעיניו אמריקה היא מושלמת, כי הוא גבר לבן, עשיר וסטרייט. אין לו שום קשר לאמריקה המפלה כפי שקרלה, בטי או סאל חווים אותה.

- במקרה הרצח שדון מצנזר מפני סוזן, אחת הנרצחות הייתה מורה בבית ספר. הנאשם ברצח היה ג'ורג' וויטמור, אדם שחור בעל איי קיו נמוך שהופלל.

- שני סודות מתגלים על אנשים בסדרה ועומדים תלויים מעל ראשם: קופר מגלה על זהותו האמיתית של דון, ודון מגלה על נטייתו המינית של סאל. גם קופר וגם דון מחכים לרגע הנכון כדי לעשות במידע שגילו שימוש (לרעה). 

עתידות (ספוילרים, בלע"ז):
שזה בעצם, דברים שקרו בפרק ויש להם קשר לעתיד

- הנסיון של בטי לסיים את הרומן, לא רק שלא הצליח, אלא ייגמר בנישואין.

- דון אמור להזהר מהקרבה של סוזן למשפחתו, אבל הוא לא חולם שהרומן ביניהם ייגמר דווקא כשבטי תגלה את הסוד הגדול שלו. 

עונה 3, פרק 5: בוא נפזר את מסך הערפל

"I look at you and I think, 'I want what he has. You have everything and so much of it."

"הערפל", שם הפרק, מתייחס ללידה שחווה בטי, אך הערפל הוא גם מסך שמתפזר בפרק הזה, מעל לאמת שכולם מנסים להסתיר. דברים שאף אחד לא מעוניין לשמוע או להתעמת איתם, נחשפים ברגעי חולשה ומעמידים בסימן שאלה את התדמית המושלמת של מי שיש לו הכל, בעיקר זו של דון אבל גם של הסובבים אותו.

בסצנה הראשונה, דון ובטי נפגשים עם המורה של סאלי, מיס פארל – אותה מורה שאנחנו כבר יודעים שדון חושק בה, והסצנה הנוכחית לא משאירה מקום לספק. בהריונה המתקדם מאוד, בטי לא יכולה לשבת מאחורי כסא תלמיד רגיל ולכן יושבת בכסאה של המורה. לידה נמצאים דון ומיס פארל כשהם יושבים זה מול זו, כשבטי נראית כצופה מן הצד, מעין צד שלישי בשיחה בין שני אנשים. דון יושב באמצע, בין שתיהן, אבל מבטו מופנה לכיוון אחד בלבד. בכל פעם שמיס פארל מדברת, אנחנו רואים אותה מנקודת מבטו של דון, ולמרות שנושא הדיאלוג הוא המשבר שחווה סאלי, הבימוי מספר לנו סיפור אחר לגמרי.

כשהמורה שומעת על מותו של הסבא (שאת שמו היא מכירה, סאלי סיפרה לה עליו), היא נסערת מאוד ולא מבינה למה היא לא עודכנה במצב. בעוד בטי נכנסת ללחץ ומסרבת להתמודד עם כל העניין, נראה שלמורה של סאלי דווקא ממה שעובר עליה. "יש כאב מיוחד לאובדן בגיל הזה, אני לא יודעת אם אתה יכול להבין זאת", היא אומרת לדון כשהם נשארים לבד. "אני יכול", דון עונה. בעוד בטי ממש לא מעוניינת לדבר על המוות הזה, המורה הצליחה להוציא מדון דווקא רגע נדיר של כנות. בהמשך אנחנו מגלים שהחיבה שלו כלפיה כנראה הדדית – היא מתקשרת אליו, שיכורה מעט, וחולקת איתו סיפור אישי משלה.

בינתיים במשרד, פיט מנסה להתמודד עם נתוני המכירות של אדמירל, ומגלה שהקהל העיקרי של רוכשי הטלוויזיות שלהם הוא ציבור השחורים. מבחינתו מדובר בתגלית שיכולה להביא להצלחה, אבל לא רק שבחברה כבר יודעים את זה, אותם לא מעניינת המציאות הזו והם ממש לא מעוניינים להיות מזוהים כ"טלוויזיה לכושים". 

כן, עלית עלינו, יש לנו תינוק ביחד. אה, דיברת על עבודה? שכח מזה. דאק, פגי ופיט (צילום מהאתר הרשמי)

אחרי הישיבה הזו, פיט ננזף על ידי קופר ורוג'ר. מה שהם לא יודעים זה שבינתיים פיט מגלה שיש לו אפשרויות עבודה אחרות. דאק פיליפס מזמין אותו ואת פגי לארוחת צהריים, במטרה לגייס אותם לגריי, ואם אפשר לנקום בחברה שזרקה אותו על הדרך, מה טוב. לא רק שפיט מתעצבן על כך שלא קיבל תשומת לב ייחודית לעצמו, דאק גם בוחר לומר לשניים "יש לכם מערכת יחסים סודית". הוא מדבר על עבודה, אבל הם כמובן נלחצים רק מהמחשבה שמישהו יחשוף את הסוד שלהם.

האירוע המשמעותי ביותר בפרק, הוא לידת התינוק של בטי ודון. כיאה לשנות השישים, דון לא יכול להיות נוכח בלידה ולכן הוא מחכה בחדר ההמתנה, בעוד בטי נשארת לבד בידיהן של המיילדות הלא מאוד רחמניות.

במהלך הלידה, ותחת טשטוש כבד, בטי מתחילה להרפות ממנגנוני ההדחקה הידועים שלה. כשהיא נאבקת בכאבים ולא ממש מודעת לעצמה, היא צועקת על המיילדת "איפה דון? היית איתו?" ובעצם מודה שהוא אף פעם לא שם בשבילה, אלא עם אחרות. היא ממשיכה להזות ולראשונה אנחנו רואים אותה מתמודדת עם מותו של ג'ין, אביה. היא חולמת שלושה חלומות, ושלושתם עוסקים במוות. היא סוף סוף מדברת אל אביה המת, ואנחנו עדים למערכת היחסים שלה עם הוריה דרך החלום השלישי – אמה נוזפת בה, אביה מגן עליה. לכן היא מחליטה שלא להתעלם יותר ממותו ונותנת לתינוק את השם ג'ין.

באותו זמן שבו בטי מתמודדת עם הבעיות שלה, דון פוגש בחדר ההמתנה סוהר בשם דניס, שמצליח לחשוף את הפחדים הגדולים ונקודות החולשה שלו, בלי לדעת. "בטח יש לך סיוטים שבהם אתה בכלא", הוא אומר בתמימות, ולא יודע שהסיוט הכי גדול של דון הוא אכן להתפס ולשבת בכלא, כי הוא באמת ביצע פשע. דניס טוען שכל אסיר מאשים את ההורים שלו בכשלונו. למרות שדון טוען שזה "בולשיט", אנחנו יודעים שהסיבה המדויקת שבגללה הוא התחזה למישהו אחר, היא הימלטות ממשפחתו שלא אהבה אותו. אחר כך דניס תוהה בקול איך יוכל לאהוב את התינוק אם יקרה משהו לאשתו במהלך הלידה. זה כמובן בדיוק מה שקרה לדון כתינוק – אמא שלו מתה בלידה שלו והוא נאלץ לחיות עם אב שמתנכל אליו. כשהתינוק של דניס נולד, הוא מיד מודיע לדון "אני אהיה איש טוב יותר" – הבטחות של אב טרי ומאושר שלא מבין איך אשתו סובלת אותו, מול אב ותיק שכבר לא ישתנה ובזמן שאשתו יולדת לו בן, מעוניין במישהי אחרת. שוב.

 איזה יפה את, איזה גיבורה את, איך אני הולך לבגוד בך שוב. דון ובטי (צילום מהאתר הרשמי)

כשהלידה נגמרת, הכל חוזר לקדמותו – דון מתנהג כאילו הוא מאוהב לגמרי בבטי, מדחיק את השם שהיא בחרה לו ("אין לו עדיין שם", הוא אומר לרוג'ר) ולוקח את הילדים לראות את אמא והתינוק מהחלון. תמונה מושלמת.

דון חוזר למשרד ושם מחכה לו פגי, מושפעת מארוחת הצהריים שלה עם דאק. היא רוצה העלאה, היא רוצה להתקדם. היא רוצה להיות כמוהו. "יש לך הכל, וכל כך הרבה מזה", היא אומרת. כן, לדון יש תדמית של זה שהשיג הכל – משפחה יפהפיה והצלחה מסחררת בעבודה. אבל אחרי פרק כזה, יותר מתמיד אנחנו יודעים שלמען האמת, לדון אין שום דבר ששווה לקנא בו. 

נקודות למחשבה:

- הלידה והמוות הם שני נושאים שמתחברים יחד בפרק – בטי חולמת על הוריה המתים במהלך הלידה, לתינוק החדש קוראים על שם ג'ין המת, והוא גר בחדר שהיה קודם שלו. דניס מזכיר לדון את לידתו, שהייתה כרוכה במוות.

- פיט שוב מקדים את זמנו כשבעיניו אין בושה לפנות לקהל השחור, ואפילו באותה פרסומת כמו זו של הקהל הלבן. מבחינתו כולם אנשים שיושבים בבית וצופים בבייסבול.

- "המים שלי לא יורדים לעולם" – בטי מוכיחה איפוק עד הסוף. לפחות כל עוד לא מסממים אותה.

עתידות (ספוילרים, בלע"ז):

שזה בעצם, דברים שקרו בפרק ויש להם קשר לעתיד

פרק 6:

- דאק הבין את מה שדון יבין בסוף העונה – פיט ופגי הם שני האנשים שהוא צריך להשאיר לידו, ובכל מחיר.

- החיבור בין ג'ין החי לג'ין המת הוא זה שיגרום לסאלי לפחד מהתינוק בפרק הבא