"The new day brings new hope.
Lives we've led, the lives we've yet to lead"
"מד מן" הייתה סדרה על עולם
הפרסום. עולם שמטבעו מלא בזיוף, שקרים, עיוות של המציאות וחוסר כנות, שנמצאים לא
רק אצל המפרסמים אלא גם אצל הדמויות, רודפים אותן ומשפיעים עליהן כל הזמן. באופן
סמלי ביותר, הסדרה מסתיימת דווקא בגילויים של כנות ואמת אצל כולן.
אחרי שגילינו מה יעלה בגורלם של פיט ובטי בפרק הקודם, גורל שבהחלט
הוציא גם מהם רגעים של אמת, רוגע והשלמה, מגיע תורם של ג'ואן, פגי, רוג'ר, וכמובן –
דון.
ג'ואן
אחרי שעזבה את מקאן, ג'ואן מתמסרת לחיי העושר והבטלה עם בן זוגה, ריצ'רד.
נראה שהכל פתוח בפני השניים – טיולים, חוויות, התנסויות חדשות ואפילו היכולת לקום
ולעבור לכל מקום שירצו. אבל זו לא ג'ואן האמיתית, היא לא יכולה לחיות את החיים שלה
כך. הסיום שג'ואן מקבלת מגיע משני מקומות: האחד הוא דרך רוג'ר, שמחליט להוריש לבנם
המשותף, קווין, חצי מרכושו. עם ההחלטה של רוג'ר מגיע גם רגע נדיר של כנות, שבו
ג'ואן מבינה שכנראה הגיע הזמן להפסיק ולהתייחס לקווין כאל בנו של גרג. היא אפילו
מכנה אותו "הילד שלנו", משהו שלא ראינו אותה עושה עד עכשיו.
הדרך השנייה
קשורה לכך: מגובה בידיעה שמה שלא יקרה, הבן שלה מסודר כלכלית, ג'ואן יוצאת להרפתקה
ומקימה חברת הפקות משלה. בדרך היא נאלצת לאבד את ריצ'רד, שמחפש חיי חופש, אבל
בוחרת בעצמה ובחיים שהיא רוצה לחיות באמת. אחרי שפגי מסרבת להצעה שלה להיות
שותפות, היא קוראת לחברה שלה "הולוויי – האריס". ג'ואן, הבחורה שהתחילה
את הסדרה כזו שמאמינה שמזל אמיתי זה להתחתן, לגור מחוץ לעיר ולא להצטרך לעבוד,
מוצאת את עצמה בכיוון ההפוך לחלוטין, מבחירה ומרצון, ומבינה שהיא, ולא שום גבר
אחר, עומדת מעל לכל.
 |
| אהבה אמיתית, קריירה חדשה וילד משותף. ג'ואן ורוג'ר (צילום מסך) |
פגי
פגי תמיד הייתה דמות הפוכה למדי מג'ואן. בעוד ג'ואן גילתה את הקריירה
והשאפתנות רק בהמשך הסדרה, פגי מההתחלה ויתרה על חיים אישיים לטובת העבודה:
זוגיות, משפחה ואפילו ילד שנולד. פגי רדפה אחרי ההצלחה מהרגע שהבינה שהיא יכולה
להיות יותר ממזכירה, ומצאה את עצמה בסוף הסדרה במקום מצוין מקצועית, אך עצובה
וממורמרת מכך שהיא לבד. נקודת השינוי הגיעה דווקא עם ההזדמנות שלה להצליח אפילו
יותר, לכאורה. אחרי שפיט אומר לה שעד 1980 היא תהיה מנהלת קריאייטיב, והיא מאוד
מודאגת מכך שיש עוד עשור שלם בדרך לשם, ג'ואן מציעה לפגי להיות שותפה במשרד ההפקות
שהיא פותחת, ופגי מיד רואה את השם על הדלת ואת החשיבות הגדולה, אבל לא את העבודה
עצמה.
מי שנמצא שם כדי לפקוח לה את העיניים הוא סטן. הוא אומר לה את מה שהיא לא
מבינה בעצמה – היא כל כך מתלהבת מהמחשבה שתהיה הבוס, שלא אכפת לה שזה בכלל לא
המקצוע שלה, ושהיא צריכה להיות מרוצה מהכשרון שלה ולשמוח במי שהיא. ומכיוון
שהמילים האלה מגיעות מסטן, היא גם מקשיבה להן (לא לפני שהיא רבה איתו, כמובן). "יש
יותר בחיים מעבודה" הוא אומר לה, כשהוא יוצא בכעס מהמשרד, וזה בהחלט הסיום
הראוי לפגי – היא סוף סוף מוצאת את האיש שהיא אוהבת. זה שמבין את מה שהיא עושה, זה
שלא מצפה ממנה להיות עקרת הבית המשועממת וזה שמוציא ממנה את הטוב ביותר. הרומן ביניהם
היה די צפוי, אבל עדיין נראה פשוט הגיוני ונכון. פגי מוצאת את המקום שלה, בפשטות ובכנות
שבהבנה שהגיע הזמן להפסיק לחפש חשיבות עצמית ולהתחיל פשוט להיות מרוצה ממי שהיא.
 |
| למה לבחור בין אהבה לעבודה, כשאפשר למצוא אהבה בעבודה? פגי וסטן (צילום מסך) |
רוג'ר
רוג'ר תמיד היה אדם של כנות מוחלטת. בעיקר כשזה מגיע לנטייה שלו לומר
כל מה שהוא חושב, גם אם בצורה הבוטה ביותר. אבל מצד שני, רוג'ר חי כל כך הרבה שנים
בתוך עולם הפרסום, שבמידה מסוימת, הוא כבר איבד חוסר קשר למציאות – אם זה בתחושה
שהוא יכול לקנות את הכל ואת כולם בכסף, אם זה בנשים שהוא בחר לעצמו (ג'יין למשל)
וכמובן בחיפוש העצמי הבלתי פוסק שלו שעבר דרך סמים, אורגיות ונסיונות לתקן שוב
ושוב את הטעויות שעשה בניהול החברה ובמשפחה.
אבל נראה שמה שרוג'ר היה צריך, בסופו של דבר,
הוא להבין שהגיע הזמן להפסיק לרדוף אחרי מה שלא מתאים לו, ופשוט ליהנות עם אשה
אמיתית, בת גילו, שמעניינת אותו, מבינה את האופי שלו ושלא מתפקדת כעוד קישוט
שמתאים למעמדו המכובד, לכאורה. אשה שהוא יכול לריב איתה אבל לא לתת לזה להרוס את
היחסים, כי הוא באמת אוהב אותה. הסיום של רוג'ר מגיע, כשלראשונה בסדרה הוא מתנהג
בהתאם לגילו, לוקח אחריות על בנו הקטן ומבין כי הוא לא יחיה לנצח. בסצנה האחרונה
שלו, נראה שהוא כבר לא מסתובב במסדרונות ומחפש עבודה, אלא עזב ומנהל חיים טובים
ורגועים.
דון
הסיום החשוב ביותר, מן הסתם, וגם המורכב ביותר. בסיום הפוסט הקודם,
הבעתי תקווה שדון יסיים את הסדרה כשהוא חי עם ילדיו, לאחר מותה הצפוי של בטי. מה
שלא לקחתי בחשבון הוא, שדון נמצא במקום שבו הדבר האחרון שהוא יכול להיות, זה אבא
אחראי. מי שכן מבינה את זה, זו בטי. דון אמנם עושה את הדבר הנכון כשהוא מבקש להגיע
הביתה ברגע שהוא מגלה על מחלתה של בטי, אבל היא צודקת כשהיא אומרת לו – השגרה שלהם
לא כוללת אותך. כשהוא שבור מהאובדן הקרב וכנראה גם מהעלבון, הוא מוכיח בדיוק למה
הוא לא האדם המתאים למשימה, ומשתכר עד כדי חוסר יכולת לתפקד. הרבה פעמים כבר היה
נדמה שדון הגיע לתחתית של חייו, אבל הפעם הוא נמצא באמצע שום מקום, בלי עבודה, בלי
זוגיות, בלי מעמדו ככוכב העל של עולם הפרסום ובלי היכולת לגדל את ילדיו. מכאן,
כנראה אפשר רק לעלות.
דון ממשיך אל המקום שתמיד היה בשבילו מפלט, המקום שבו תמיד
יכל להיות מי שהוא באמת, ושבו הוא תמיד משוחרר ופתוח יותר – קליפורניה. בעיני,
העובדה שדון מוצא את הגאולה שלו דווקא שם הייתה צפויה מאוד, אבל הדרך, בהחלט לא. דון
מגיע עם סטפני למקום האחרון שמתאים לו בעולם – מחנה היפי לחלוטין שכולו גילוי עצמי
ורוחניות, ודווקא שם הוא עובר את המסע שלו, שמתחיל בזלזול מוחלט ונגמר בקבלה
גמורה. דון בוחר להתקשר דווקא אל פגי, האדם היחיד שכנראה עוד רוצה לשמוע ממנו. פגי
חושבת שהיא לא מצליחה לעזור לו בטלפון, אבל בעצם אומרת לו את כל הדברים החשובים –
יש מי שדואג לך כאן, בוא הביתה, וכמובן – אתה לא רוצה לעבוד עם קוקה קולה? באותו
רגע, דון לא מצליח להבין שום דבר ממה שהיא אומרת לו, וחווה התקף חרדה, אבל בסופו
של דבר, זה יהיה הכיוון שאליו ילך. אחרי שסטפני עוזבת בלי התראה, דון מבין שהוא
כלוא במקום שבו לא רצה להיות, אבל הסיפור של אחד המשתתפים, לנארד, הוא מה שמביא
אצלו את השינוי. הוא מספר כמה הוא מרגיש לא רצוי, לא אהוב, לא זה שכולם יבחרו.
באופן טבעי, הוא מרגיש בדיוק כמוהו ולכן הוא מתפרק. רגע השינוי של דון מגיע רק
כשהוא מצליח, סוף סוף, להיות כן עם עצמו. להבין שהגיע הזמן להפסיק להעמיד פנים שהכל
בסדר, שהוא בשליטה, ולהודות שהוא איבד את עצמו ואת הדרך שלו לחלוטין. ברגע שהוא מודה בכך,
הוא יכול לבנות את עצמו מחדש.
 |
| האמת תמיד נמצאת בקליפורניה. דון. (צילום מסך) |
אבל למרות ההרגשה שלו, דון הוא לא כמו לנארד. יש מי שכן רוצה בו, ויש
מי שמחכה לו ואוהב אותו – היחסים שלו עם סאלי מצוינים, בפעם הראשונה מאז הייתה
ילדה קטנה, עם בטי הוא כבר הגיע מזמן להשלמה, פגי עדיין נושאת אליו עיניים ורוצה
להמשיך לעבוד לצדו, ונראה שגם סטן. דון צריך את השקט והרוגע, ובעיקר את ההתבוננות
הפנימית – כולם מגולמים בסצנת המדיטציה שבסיום הפרק – כדי להבין לאן הוא הולך. אם
יש משהו שדון דרייפר יודע, זה להמציא את עצמו מחדש, ובגדול, ולכן, ההתחלה החדשה של
דון דרייפר נראית, גם אם ברמז, בהצלחה מוחלטת. דון מסיים במשרד הפרסום הגדול
ביותר, עם הלקוח הגדול ביותר ועם פרסומת פופולרית ומצליחה ביותר (משהו שאגב, לא
ראינו אותו עושה כבר המון, המון זמן). כי עם כל הרוחניות והחיפוש העצמי, זו האמת
של דון וזה מי שהוא יודע להיות – איש פרסום מצוין.
יום חדש, רעיונות חדשים, אדם חדש.
נקודות למחשבה
- בפרקים הקודמים כבר נשתלו רמזים לקוקה קולה בקשר לדון – בישיבה שממנה
בורח דון, ליד כל אחד מוצבת פחית משקה, ובפרק הלפני אחרון, הוא מתקן את מכונת
השתייה של החברה
- סיפור המקרר של לנארד משתלב היטב עם סיום הסדרה. מי המוצר שלעולם לא
יהיה דחוי, ושתמיד יבחרו בו? קוקה קולה, כמובן.
- שיחת הטלפון של בטי ודון היא גם הרגע היחיד שבו בטי מראה חולשה וכנות
מסוימת ביחס למצבה, ולא ממשיכה את ההצגה שהכל בסדר.
- הפרק האחרון נתן לנו שתי סצנות קסומות לחלוטין: פגי נפרדת מפיט עם
המשפט הידוע שלו, "A thing like that", ושיחת הטלפון המרגשת
והכואבת בין דון לבטי.
- יש מי שטען שהסצנה בה פגי וסטן מגלים שהם מאוהבים, לא אופיינית לסדרה
ובעלת אופי סבוני משהו. לטעמי, ההבנה הזו, דווקא כשהיא קורית באמצעות שיחת טלפון,
הייתה נהדרת.
- לאורך כל הסדרה, דון ידע מהו הסוד הגדול של פגי. בסיום הסדרה, הוא
מגלה לה את שלו
- וזוהי הפרסומת המדוברת, והאמיתית מאוד.
וזה הסוף
תודה לכל מי שקרא, הגיב, שיתף, לייקק, אהב, לא אהב, שאל, התעניין ופרגן.
היה כיף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה