עונה 7, פרק 14: כנות

"The new day brings new hope. Lives we've led, the lives we've yet to lead"

"מד מן" הייתה סדרה על עולם הפרסום. עולם שמטבעו מלא בזיוף, שקרים, עיוות של המציאות וחוסר כנות, שנמצאים לא רק אצל המפרסמים אלא גם אצל הדמויות, רודפים אותן ומשפיעים עליהן כל הזמן. באופן סמלי ביותר, הסדרה מסתיימת דווקא בגילויים של כנות ואמת אצל כולן.

אחרי שגילינו מה יעלה בגורלם של פיט ובטי בפרק הקודם, גורל שבהחלט הוציא גם מהם רגעים של אמת, רוגע והשלמה, מגיע תורם של ג'ואן, פגי, רוג'ר, וכמובן – דון.

ג'ואן                                                                                       

אחרי שעזבה את מקאן, ג'ואן מתמסרת לחיי העושר והבטלה עם בן זוגה, ריצ'רד. נראה שהכל פתוח בפני השניים – טיולים, חוויות, התנסויות חדשות ואפילו היכולת לקום ולעבור לכל מקום שירצו. אבל זו לא ג'ואן האמיתית, היא לא יכולה לחיות את החיים שלה כך. הסיום שג'ואן מקבלת מגיע משני מקומות: האחד הוא דרך רוג'ר, שמחליט להוריש לבנם המשותף, קווין, חצי מרכושו. עם ההחלטה של רוג'ר מגיע גם רגע נדיר של כנות, שבו ג'ואן מבינה שכנראה הגיע הזמן להפסיק ולהתייחס לקווין כאל בנו של גרג. היא אפילו מכנה אותו "הילד שלנו", משהו שלא ראינו אותה עושה עד עכשיו.

הדרך השנייה קשורה לכך: מגובה בידיעה שמה שלא יקרה, הבן שלה מסודר כלכלית, ג'ואן יוצאת להרפתקה ומקימה חברת הפקות משלה. בדרך היא נאלצת לאבד את ריצ'רד, שמחפש חיי חופש, אבל בוחרת בעצמה ובחיים שהיא רוצה לחיות באמת. אחרי שפגי מסרבת להצעה שלה להיות שותפות, היא קוראת לחברה שלה "הולוויי – האריס". ג'ואן, הבחורה שהתחילה את הסדרה כזו שמאמינה שמזל אמיתי זה להתחתן, לגור מחוץ לעיר ולא להצטרך לעבוד, מוצאת את עצמה בכיוון ההפוך לחלוטין, מבחירה ומרצון, ומבינה שהיא, ולא שום גבר אחר, עומדת מעל לכל.

אהבה אמיתית, קריירה חדשה וילד משותף. ג'ואן ורוג'ר (צילום מסך)

פגי

פגי תמיד הייתה דמות הפוכה למדי מג'ואן. בעוד ג'ואן גילתה את הקריירה והשאפתנות רק בהמשך הסדרה, פגי מההתחלה ויתרה על חיים אישיים לטובת העבודה: זוגיות, משפחה ואפילו ילד שנולד. פגי רדפה אחרי ההצלחה מהרגע שהבינה שהיא יכולה להיות יותר ממזכירה, ומצאה את עצמה בסוף הסדרה במקום מצוין מקצועית, אך עצובה וממורמרת מכך שהיא לבד. נקודת השינוי הגיעה דווקא עם ההזדמנות שלה להצליח אפילו יותר, לכאורה. אחרי שפיט אומר לה שעד 1980 היא תהיה מנהלת קריאייטיב, והיא מאוד מודאגת מכך שיש עוד עשור שלם בדרך לשם, ג'ואן מציעה לפגי להיות שותפה במשרד ההפקות שהיא פותחת, ופגי מיד רואה את השם על הדלת ואת החשיבות הגדולה, אבל לא את העבודה עצמה.

מי שנמצא שם כדי לפקוח לה את העיניים הוא סטן. הוא אומר לה את מה שהיא לא מבינה בעצמה – היא כל כך מתלהבת מהמחשבה שתהיה הבוס, שלא אכפת לה שזה בכלל לא המקצוע שלה, ושהיא צריכה להיות מרוצה מהכשרון שלה ולשמוח במי שהיא. ומכיוון שהמילים האלה מגיעות מסטן, היא גם מקשיבה להן (לא לפני שהיא רבה איתו, כמובן). "יש יותר בחיים מעבודה" הוא אומר לה, כשהוא יוצא בכעס מהמשרד, וזה בהחלט הסיום הראוי לפגי – היא סוף סוף מוצאת את האיש שהיא אוהבת. זה שמבין את מה שהיא עושה, זה שלא מצפה ממנה להיות עקרת הבית המשועממת וזה שמוציא ממנה את הטוב ביותר. הרומן ביניהם היה די צפוי, אבל עדיין נראה פשוט הגיוני ונכון. פגי מוצאת את המקום שלה, בפשטות ובכנות שבהבנה שהגיע הזמן להפסיק לחפש חשיבות עצמית ולהתחיל פשוט להיות מרוצה ממי שהיא.

למה לבחור בין אהבה לעבודה, כשאפשר למצוא אהבה בעבודה? פגי וסטן (צילום מסך)

רוג'ר

רוג'ר תמיד היה אדם של כנות מוחלטת. בעיקר כשזה מגיע לנטייה שלו לומר כל מה שהוא חושב, גם אם בצורה הבוטה ביותר. אבל מצד שני, רוג'ר חי כל כך הרבה שנים בתוך עולם הפרסום, שבמידה מסוימת, הוא כבר איבד חוסר קשר למציאות – אם זה בתחושה שהוא יכול לקנות את הכל ואת כולם בכסף, אם זה בנשים שהוא בחר לעצמו (ג'יין למשל) וכמובן בחיפוש העצמי הבלתי פוסק שלו שעבר דרך סמים, אורגיות ונסיונות לתקן שוב ושוב את הטעויות שעשה בניהול החברה ובמשפחה.

אבל נראה שמה שרוג'ר היה צריך, בסופו של דבר, הוא להבין שהגיע הזמן להפסיק לרדוף אחרי מה שלא מתאים לו, ופשוט ליהנות עם אשה אמיתית, בת גילו, שמעניינת אותו, מבינה את האופי שלו ושלא מתפקדת כעוד קישוט שמתאים למעמדו המכובד, לכאורה. אשה שהוא יכול לריב איתה אבל לא לתת לזה להרוס את היחסים, כי הוא באמת אוהב אותה. הסיום של רוג'ר מגיע, כשלראשונה בסדרה הוא מתנהג בהתאם לגילו, לוקח אחריות על בנו הקטן ומבין כי הוא לא יחיה לנצח. בסצנה האחרונה שלו, נראה שהוא כבר לא מסתובב במסדרונות ומחפש עבודה, אלא עזב ומנהל חיים טובים ורגועים.

דון

הסיום החשוב ביותר, מן הסתם, וגם המורכב ביותר. בסיום הפוסט הקודם, הבעתי תקווה שדון יסיים את הסדרה כשהוא חי עם ילדיו, לאחר מותה הצפוי של בטי. מה שלא לקחתי בחשבון הוא, שדון נמצא במקום שבו הדבר האחרון שהוא יכול להיות, זה אבא אחראי. מי שכן מבינה את זה, זו בטי. דון אמנם עושה את הדבר הנכון כשהוא מבקש להגיע הביתה ברגע שהוא מגלה על מחלתה של בטי, אבל היא צודקת כשהיא אומרת לו – השגרה שלהם לא כוללת אותך. כשהוא שבור מהאובדן הקרב וכנראה גם מהעלבון, הוא מוכיח בדיוק למה הוא לא האדם המתאים למשימה, ומשתכר עד כדי חוסר יכולת לתפקד. הרבה פעמים כבר היה נדמה שדון הגיע לתחתית של חייו, אבל הפעם הוא נמצא באמצע שום מקום, בלי עבודה, בלי זוגיות, בלי מעמדו ככוכב העל של עולם הפרסום ובלי היכולת לגדל את ילדיו. מכאן, כנראה אפשר רק לעלות.

דון ממשיך אל המקום שתמיד היה בשבילו מפלט, המקום שבו תמיד יכל להיות מי שהוא באמת, ושבו הוא תמיד משוחרר ופתוח יותר – קליפורניה. בעיני, העובדה שדון מוצא את הגאולה שלו דווקא שם הייתה צפויה מאוד, אבל הדרך, בהחלט לא. דון מגיע עם סטפני למקום האחרון שמתאים לו בעולם – מחנה היפי לחלוטין שכולו גילוי עצמי ורוחניות, ודווקא שם הוא עובר את המסע שלו, שמתחיל בזלזול מוחלט ונגמר בקבלה גמורה. דון בוחר להתקשר דווקא אל פגי, האדם היחיד שכנראה עוד רוצה לשמוע ממנו. פגי חושבת שהיא לא מצליחה לעזור לו בטלפון, אבל בעצם אומרת לו את כל הדברים החשובים – יש מי שדואג לך כאן, בוא הביתה, וכמובן – אתה לא רוצה לעבוד עם קוקה קולה? באותו רגע, דון לא מצליח להבין שום דבר ממה שהיא אומרת לו, וחווה התקף חרדה, אבל בסופו של דבר, זה יהיה הכיוון שאליו ילך. אחרי שסטפני עוזבת בלי התראה, דון מבין שהוא כלוא במקום שבו לא רצה להיות, אבל הסיפור של אחד המשתתפים, לנארד, הוא מה שמביא אצלו את השינוי. הוא מספר כמה הוא מרגיש לא רצוי, לא אהוב, לא זה שכולם יבחרו. באופן טבעי, הוא מרגיש בדיוק כמוהו ולכן הוא מתפרק. רגע השינוי של דון מגיע רק כשהוא מצליח, סוף סוף, להיות כן עם עצמו. להבין שהגיע הזמן להפסיק להעמיד פנים שהכל בסדר, שהוא בשליטה, ולהודות שהוא איבד את עצמו ואת הדרך שלו לחלוטין. ברגע שהוא מודה בכך, הוא יכול לבנות את עצמו מחדש.

האמת תמיד נמצאת בקליפורניה. דון. (צילום מסך)

אבל למרות ההרגשה שלו, דון הוא לא כמו לנארד. יש מי שכן רוצה בו, ויש מי שמחכה לו ואוהב אותו – היחסים שלו עם סאלי מצוינים, בפעם הראשונה מאז הייתה ילדה קטנה, עם בטי הוא כבר הגיע מזמן להשלמה, פגי עדיין נושאת אליו עיניים ורוצה להמשיך לעבוד לצדו, ונראה שגם סטן. דון צריך את השקט והרוגע, ובעיקר את ההתבוננות הפנימית – כולם מגולמים בסצנת המדיטציה שבסיום הפרק – כדי להבין לאן הוא הולך. אם יש משהו שדון דרייפר יודע, זה להמציא את עצמו מחדש, ובגדול, ולכן, ההתחלה החדשה של דון דרייפר נראית, גם אם ברמז, בהצלחה מוחלטת. דון מסיים במשרד הפרסום הגדול ביותר, עם הלקוח הגדול ביותר ועם פרסומת פופולרית ומצליחה ביותר (משהו שאגב, לא ראינו אותו עושה כבר המון, המון זמן). כי עם כל הרוחניות והחיפוש העצמי, זו האמת של דון וזה מי שהוא יודע להיות – איש פרסום מצוין.

יום חדש, רעיונות חדשים, אדם חדש.

נקודות למחשבה

- בפרקים הקודמים כבר נשתלו רמזים לקוקה קולה בקשר לדון – בישיבה שממנה בורח דון, ליד כל אחד מוצבת פחית משקה, ובפרק הלפני אחרון, הוא מתקן את מכונת השתייה של החברה

- סיפור המקרר של לנארד משתלב היטב עם סיום הסדרה. מי המוצר שלעולם לא יהיה דחוי, ושתמיד יבחרו בו? קוקה קולה, כמובן.

- שיחת הטלפון של בטי ודון היא גם הרגע היחיד שבו בטי מראה חולשה וכנות מסוימת ביחס למצבה, ולא ממשיכה את ההצגה שהכל בסדר.

- הפרק האחרון נתן לנו שתי סצנות קסומות לחלוטין: פגי נפרדת מפיט עם המשפט הידוע שלו, "A thing like that", ושיחת הטלפון המרגשת והכואבת בין דון לבטי.

- יש מי שטען שהסצנה בה פגי וסטן מגלים שהם מאוהבים, לא אופיינית לסדרה ובעלת אופי סבוני משהו. לטעמי, ההבנה הזו, דווקא כשהיא קורית באמצעות שיחת טלפון, הייתה נהדרת.

- לאורך כל הסדרה, דון ידע מהו הסוד הגדול של פגי. בסיום הסדרה, הוא מגלה לה את שלו

- וזוהי הפרסומת המדוברת, והאמיתית מאוד.

וזה הסוף

תודה לכל מי שקרא, הגיב, שיתף, לייקק, אהב, לא אהב, שאל, התעניין ופרגן. 

היה כיף. 

עונה 7, פרק 13: להתבגר ולהתגבר

"It's been a gift to me, to know when to move on"

פרק אחד לפני סיום הסדרה, וארבע דמויות עוברות מהפך רציני, מתוך סיטואציה שנכפית עליהם ומתוך מעין התבגרות, הבנה והשלמה לגבי הדבר הנכון שיש לעשות. אצל חלקם זו גאולה של ממש, ופתח לעתיד טוב יותר, אצל חלקם הדרך לעולם שכולו אי ודאות.

תחילת הפרק וסופו מכילים בתוכם סימטריה של שתי סצנות הפוכות למדי בכל צד. בפתיחה אנחנו לומדים שדון עדיין מתמודד כל הזמן עם הסוד הגדול שהוא סוחב איתו, ושהוא שיפר את יחסיו עם סאלי (זה הדבר האחד שכנראה עדיין נשאר לו, כי מהר מאוד מבינים שגם את מקאן הוא עזב, וטוב שכך). סאלי עומדת לנסוע לספרד, והחליטה לוותר על משחק ההוקי, שעל הציוד שלו דון שילם לא מעט. "אין לך מושג לגבי כסף", הוא אומר לה. היא מצטיירת בסצנה הזו כמו ילדה מפונקת. גם המצב שלו וגם זה שלה, יגיעו להפך המוחלט שלהם בסיום הפרק.

אבל לפני הדברים החשובים באמת, נתחיל בפיט.  

פיט מוצא את עצמו מגיע לריאיון עבודה במסווה של פגישה שאינה קשורה אליו בכלל. דאק למעשה כופה עליו את הריאיון הזה, והוא הופך להיות מועמד בטוח לעבודה בחברת תעופה יוקרתית במיוחד. בהתחלה הוא מגיב כמו פיט הטיפוסי ולא רוצה לשמוע כלום. הוא מעוניין בעבודה הקיימת שלו, בכסף שהוא אמור לקבל ובטח שלא מוכן להעמיד פנים שיש לו אישה ומשפחה, בשביל עבודה שהוא לא רוצה. אבל דאק לא מוותר.

העלילה של פיט נעה בין פגישות העבודה הללו, לבין חיי המשפחה שלו. מאז פרשת בית הספר, נראה שיחסו לתמי ולטרודי השתנה והוא ממלא את חובותיו כאב, ואפילו נהנה מכך, ושומר על יחסים טובים עם אשתו לשעבר. עד כדי כך, שהוא גם מעז לבקש ממנה לבוא איתו לפגישה ולהעמיד פנים שהם זוג. בשלב מסוים, נראה שפיט אפילו כמה לחזור לחיי המשפחה הישנים, שבהם כל כך זלזל, כשהוא יושב באמצע הלילה לאכול פאי במטבח, במקום לחזור לדירה שלו.

הפעם זה אמיתי, כנראה. טרודי ופיט (צילום מסך)

כשההצעה מתחילה להיות רצינית, ופיט מבין כמה כסף וכח ממתינים לו במשרה החדשה, הוא מנסה לברר עד כמה שווה לו לקחת את הסיכון, כשהוא פוגש את אחיו, שמסתבר שגם הוא נהנה לעסוק בבגידות באשתו. "אני חושב שזה מרגיש טוב ואחר כך זה לא",  פיט אומר ברגע של כנות. זו הפעם הראשונה שאנחנו רואים שהוא באמת מצטער על מה שעולל לטרודי.

באופן מאוד לא מפתיע, בהמשך לאירועי הפרק ומה שקדם לו, פיט עושה את הבלתי ייאמן – הוא מתבגר. הוא מבין שנוצרה עבורו הזדמנות חד פעמית ומדהימה להתחיל מחדש, במקום אחר, בעבודה אחרת, להיות אדם אחר. הוא יכל לקחת את עצמו מניו יורק ולהתחיל הכל לבד, כמו שעשה בלוס אנג'לס, אבל מסתבר שזה לא מה שהוא רוצה. הוא מגיע אל טרודי באמצע הלילה ומבקש ממנה להיות אשתו בשנית. הפעם, זה מרגיש ונראה אמיתי.

על בטי נכפה הגורל הקשה מבין כולם. היא מגלה שהיא חולה מאוד, ושכנראה תמות תוך מספר חודשים. באופן צפוי מאוד, הנרי מגיב בכעס ומנסה לפתור את הבעיות דרך המעמד והקשרים שלו, ואחר כך מנסה לשכנע את בטי לקבל טיפול דרך סאלי. הסצנה הזו מיוחדת מכיוון ששניהם יושבים על המיטה בחדרה של סאלי בפנימייה, וכשהיא מקבלת את הבשורה היא עצובה וכועסת – אבל רק בתחילת העונה ממש, סאלי ישבה באותה נקודה באותו חדר ואמרה "I'd stay here until 1975 if I could get Betty in the ground".

אבל באופן הלא צפוי בכלל, ובניגוד גמור לסאלי והנרי, דווקא כאן בטי מגלה בגרות נפשית מדהימה. במקום ליילל על מר גורלה (מה שאגב, לגיטימי לחלוטין במצבה), היא מחליטה לקבל את הגזירה בהשלמה, לא להלחם ולהתייסר עוד יותר, ומה שהכי מדהים הוא, שכנראה בפעם הראשונה – היא חושבת על טובת הילדים שלה. היא ראתה את אמא שלה גוססת והיא לא רוצה שהם יחוו את אותו הדבר. מי היה מאמין. 

הנרי נלחם, בטי מבינה שזה הסוף. ביי ביי, בירדי (צילום מסך)

באופן הכי שקול, היא מצליחה לקבל החלטות בשלווה כמעט בלתי נסבלת, בעוד כולם סביבה מאבדים את העשתונות. והדבר הכי חשוב – באמצעות השיחה ביניהן והמכתב שמגיע אחריו – בטי מצליחה להגיע סוף סוף להשלמה ביחסיה עם סאלי, שהיו תמיד טעונים ומלאי כעס ועצבים. ואפילו להגיד לה שהיא אוהבת אותה. סאלי מסיימת את הפרק כשהיא כבר לא ילדה מפונקת שלא מכירה בערך הכסף, אלא זו שעליה מוטלת האחריות לדאוג לסידורי הלוויה של אמה, וכנראה גם לאחריות רבה יותר בהמשך.

הסיפור הגדול ביותר בפרק הוא כמובן זה של דון. מאז אירועי הפרק הקודם, דון כנראה המשיך לנסוע ללא מטרה מדויקת (לפי כמות החפצים שלו, נראה שלא תכנן שום דבר מראש) והוא חוצה את ארצות הברית במסע אל אלוהים-יודע-מה. על מקאן והמיליונים הוא ויתר והוא אדם חופשי לחלוטין. מלבד החלומות, כמובן. גם דון נקלע לסיטואציה שלא בשליטתו, כשהרכב שלו מתקלקל והוא נאלץ להשאר באמצע שום מקום באוקלהומה.

העצירה הזו במסע משנה דברים בדון. הוא פוגש באנדי, נער שללא ספק הגיע כדי לגלם את דיק ויטמן של 1970, שמנסה לרמות את דרכו להצלחה בחיים, וגם מצטרף לחבורת חיילים משוחררים בערב התרמה, שבו אמנם מנצלים אותו לתרומה גדולה, אבל גם מצליחים לשחרר אותו ממעמסה גדולה. תחת השכרות והסביבה התומכת והמבינה, דון מספר, כנראה לראשונה בחייו, על התקרית שבה המפקד שלו, דון דרייפר האמיתי, נהרג בגלל רשלנותו. אנחנו מגלים שדון לא רק סוחב את התרמית של חייו, אלא גם את תחושת האשמה על כך שהוא אשם במותו, ושהוא זכה לחזור הביתה בעוד מישהו אחר נהרג בגללו.

נשאר עם מטען רגשי בגודל של זה הפיזי. דון (צילום מסך)

אבל נוכל נשאר נוכל, וברגע שהכסף שנאסף בערב נעלם, דון הוא הראשון והיחיד שאליו פונים, ולא בצורה נעימה. הוא מיד יודע שאנדי הוא האחראי להעלמת הכסף, כי הוא מבין בדיוק איך הראש שלו עובד – הוא היה שם בעצמו. דון אמנם מוציא מאנדי את הכסף באיומים, אבל גם דואג לעתיד שלו. הוא רוצה שלאנדי תהיה חוויה אחרת, קלה יותר מזו שלו. הוא צועק עליו את כל מה שלמד בדרך הקשה ולא יכול להגיד לאף אחד – עד כמה בלתי נסבלים הם החיים בזהות בדויה – ובסופו של דבר, נותן לו התחלה טובה יותר, כשהוא משאיר לו את המכונית. דון מצליח להשתחרר בפרק הזה מכמויות אדירות של מטען. אם בתחילת הפרק הוא נרדף בחלומותיו על ידי העבר, במסע הבלתי מתוכנן הזה הוא מצליח לספר על הרגע הקשה ביותר במלחמה ורגשות האשם שלו, וגם לעזור למישהו אחר להתחיל מחדש בצורה טובה יותר. לכן, כשהוא יושב לבדו בתחנת האוטובוס באמצע שום מקום, הוא מחייך. נראה שהוא יכול, סוף סוף, להמשיך הלאה. 

נקודות למחשבה:

- הסטודנטים שמביאים את בטי למרפאה מכנים אותה Mrs. Robinson, וזה כמובן רפרנס ל"הבוגר". אם בטי לא הייתה מתה, וגלן היה חוזר מהמלחמה, אולי היה אפשר לדמיין להם עתיד שכזה

- מהפכה פמיניסטית? הנרי מדבר עם הרופא על מצבה של בטי. היא יושבת בצד ולא מעורבת בכלל בכל מה שקשור למותה שלה

-אנה דרייפר – סרטן בעצמות. בטי דרייפר – סרטן בעצמות. למזלה של מייגן, הסדרה נגמרת. 

והימור לסיום

בעקבות מותה הצפוי של בטי, ועם כמה רמזים לילדים ומשפחה ששזורים בפרק (בבריכה, בשידור הטלוויזיה) ובשילוב העובדה שלא נשאר לדון שום דבר אחר בחיים, ההימור שלי הוא חיים חדשים עם שלושת ילדיו. אולי בקליפורניה, כמו שתמיד חלם. חיים פשוטים. אבל כמו תמיד בסדרה, אין לדעת. מקווה שהסוף יהיה טוב.

עונה 7, פרק 12: גן העדן של עולם הפרסום

"Where are you headed?"

בפרק הקודם, כשחמישיית השותפים מבינה שהמיזוג עם מקאן הוא עניין גמור, ג'ים הובארט אומר להם שמתו והגיעו לגן העדן של הפרסום. בפרק החדש אנחנו רואים את תוצאות ה"מוות" הזה. כל אחת מהדמויות בהן הוא מתרכז – ג'ואן, רוג'ר, פגי וכמובן דון – אכן עוברת מוות מסוים וצריכה להתמודד עם המצב החדש, שהוא הכל חוץ מגן עדן, וכל אחת מהן נמצאת על הסקאלה שבין חוסר עתיד מוחלט בחברה לבין הזדמנות להצלחה בעולם החדש (ג'ואן ופגי בקצוות, רוג'ר ודון באמצע). אווירת המוות, כמו הרבה פעמים בסדרה, ממשיכה לרחף, בהמשך לאנלוגיה של הובארט, במהלך הפרק.

התחושה הראשונה שמתקבלת מהמעבר היא של ניתוק מוחלט. כל אחד ואחד מעובדי החברה הישנה מוצא את עצמו בקומה נפרדת, בלי יותר מדי קשר לאחרים (וזה למרות שבפרק הקודם הובטחה להם קומה משלהם) וכל זהות שהייתה לחברת סטרלינג קופר ושות', נמחקה לחלוטין. כל דמות שפוגשת דמות אחרת, מופתעת מאוד, והקשר ביניהן כבר לא קיים. כולם אבודים לגמרי, ואפילו דון לא זוכר באיזו קומה הוא אמור לרדת מהמעלית (באופן מדהים וכנראה סמלי למדי, היחידה שפורחת לחלוטין והופכת לאדם היעיל ביותר בחברה, היא מרדית, המזכירה שלא מצטיינת לרוב בחכמת יתר).

כמו שחששה בפרק הקודם, ג'ואן לא מצליחה למצוא את עצמה במקום החדש. מבחינת מנטליות, היא מוחזרת עשר שנים אחורה, והעובדים האחרים רואים בה "בת" בלבד. אפילו לא "אישה". הם לא יקבלו ממנה הוראות, הם לא יעזרו לה והם בטח לא יקחו אותה ברצינות. כשהיא מנסה לבקש עזרה, היא נתקלת בהטרדה מינית ובסופו של דבר, כשהיא מנסה לפנות לג'ים הובארט, הוא אומר לה חד וחלק: המעמד שהיה לך בעבר כשותפה, לא שווה פה כלום. כל ההתקדמות האדירה שג'ואן עשתה בשנים האחרונות – שהייתה כרוכה, כידוע, גם בלילה האומלל ההוא שהשיג לחברה את יגואר – נמחקה לגמרי. היא שוב הבחורה הקטנה שאפשר לנפנף בשקט, וגם כשהיא מנסה לאיים בתביעה משפטית, היא מפסידה. הכניעה של ג'ואן נובעת אך ורק מסיבה אחת, שחוזרת ותוקפת אותה שוב ושוב במהלך הסדרה – היא שייכת לדור הישן. היא לא פגי (שאליה עוד נגיע) ולא משנה כמה היא תתקדם, הנשיות שלה תמיד תעצור אותה בסופו של דבר.

אחד מני רבים. דון (צילום מסך)

למרות שהוא תמיד העניין המרכזי, דון הוא הפעם לא מרכז הפרק, בעיני. אבל גם במקרה שלו, המעבר לעולם החדש הוא טראומטי ביותר. לאחר שהוא מקבל יחס של מלך מג'ים, ומובהר לו שהוא מגיע כדי להעלות את הרמה בחברה, הוא מגלה שאותן מילים ממש נאמרו גם לטד צ'ו. הוא מקבל את הרושם שקניית סוכנות שלמה כדי לקבל את "מילר" התבצעה אך ורק בשבילו, אבל כשהוא מגיע לפגישה עם הלקוח, הוא מגלה שהוא רק אחד בתוך חדר מלא מנהלי קריאייטיב שהוזמנו אליה. אם חשבנו שאחרי האישה, הדירה והחברה שהקים, כבר לא נשאר לדון דרייפר מה לאבד, הנה אנחנו מגלים שדון מאבד בפרק הזה את הדבר שהפך אותו למי שהוא – הייחודיות שלו. לא משנה באיזה מצב הוא היה, דון תמיד קיבל יחס של נכס, של גאון קריאייטיבי, וזה מה ששם אותו במרכז הסדרה מהרגע הראשון שלה. והנה, ברגע אחד, הוא מגלה שיש עוד עשרות כמוהו.

דון מחפש את עצמו בשני מקומות. הוא הולך קודם אל בטי, שם אנחנו מגלים שבהיעדרו של הנרי, היחסים ביניהם דווקא נעימים וטובים. אבל אלו יחסים של השלמה בלבד, ודון לא מוצא את עצמו גם שם, מכיוון שהילדים לא נמצאים בבית, ובטי היא לא העתיד שלו, היא העבר. אגב, בניגוד אליו, היא כנראה מצאה סוף סוף את דרכה, ולראשונה מאז תחילת הסדרה, עושה בדיוק את מה שהיא רוצה.

דון פונה אל מה שנדמה לו שיכול להיות העתיד שלו, וזו דיאנה. דיאנה היא סוג של רוח רפאים שדון ממשיך לרדוף אחריו שוב ושוב, למרות שהיא ממשיכה להיעלם. בדרך אליה, דון רואה עוד רוח – קופר. הרוח של קופר, שכמובן מבטאת את מה שדון חושב, אומרת לו חד וחלק – היא לא מעוניינת בך, אל תעשה את זה. אבל דון נלחם בעצמו וממשיך. אבל גם בבית של דיאנה, אחרי שהוא מנסה את הטריק האהוב עליו, של להציג זהות אחרת, הוא מגלה בדיוק את מה שגילה במשרד – יש כל כך הרבה כמוך. כשדון עושה את דרכו בחזרה, הוא אוסף נווד בדרך. הוא לא ממהר לשום מקום, אין לו ממש בשביל מה לחזור. ההקבלה בין השניים ברורה, ואם זה לא היה מספיק, שיר הסיום אומר לנו שממש כמו מייג'ור טום, גם דון נותר "מרחף" בחלל שאין בו כלום.

מנצחת, בתנאים שלה. פגי (צילום מסך)

אבל הסיפור הבאמת מעניין בפרק היה זה של רוג'ר ופגי, שני האנשים שהכי מסמלים את העבר והעתיד בסדרה. שניהם נשארים במשרד הישן משתי סיבות הפוכות – הוא לא מוכן לעזוב ולה עדיין אין מקום במשרדים החדשים. המפגש בין שניהם מתחיל כחוויה מיותרת עבור פגי, ומסתיים במעין טקס חניכה לעולם החדש שלה. רוג'ר תורם לאווירת הרפאים במשרד, כשהוא מנגן באורגן, ומדבר על המקום ועל מפעל חייו שנהרס ברגע. הוא מספר לה עד כמה קשה לו להרפות, והיא דווקא רואה עתיד מרגש לפניה. בסופו של דבר, רוג'ר נותן לה את המתנה הכי טובה לדרך – את ההבנה שהיא לא צריכה לרצות את מקאן והם יכולים לחכות לה, שהיא לא צריכה לגרום לגברים להרגיש נוח לידה, את היכולת להרגיש בטוחה בעצמה, והכי חשוב – את התמונה של קופר, שכולה אומרת את ההפך הגמור ממה שפגי הייתה עד היום – לא אכפת לי מה תחשבו עלי.

וזו בדיוק הגישה שבה היא נכנסת למשרד החדש. בתחילת הפרק, גם את פגי מנסים להחזיר לאחור – היא מקבלת יחס של מזכירה, היא מוזמנת לעבוד בדיוק במקום בו היא התחילה את הקריירה – יחד עם כל המזכירות – אבל בניגוד לג'ואן (שגם היא, אגב, מקבלת דחיפה מרוג'ר - רק לכיוון השני), לא רק שהיא לא נכנעת, היא מצליחה לכבוש את היעד בתנאים שלה.

כמו בפעמים קודמות, שוב אנחנו רואים כאן את ההבדל בין פגי לג'ואן. סצנת הכניסה המדהימה של פגי סמוכה לסצנת היציאה של ג'ואן, אחת מנצחת והשנייה מפסידה. פגי היא זו שמשדרת "אל תתעסקו איתי", בעוד ג'ואן שוב מוגבלת על ידי הסביבה שלה. העתיד בפנים, העבר בחוץ. לא לכולם יש מקום בגן העדן של עולם הפרסום. 

נקודות למחשבה

- לא שלי, אבל מעניין: בטי קוראת את "Dora: An analysis of a case of hysteria" של פרויד. דורה הייתה מי שסבלה מהטרדה מינית, אך אובחנה כלוקה בהיסטריה נשית על ידי ד"ר פרויד. מסלול דומה עוברת ג'ואן בפרק.

- קופר מעולם לא קרא את "בדרכים", מכיוון שספר כל כך ביטניקי להחריד לא מתאים לאופי שלו, והוא יודע את זה. דון מנסה להשוות את המסע שלו לזה של גיבורי הספר, אבל הוא הרי הגיבור העשיר במכונית היקרה – וגם הוא רחוק מאוד מהדמויות הללו, והוא יודע את זה כי קופר, בראשו, לועג לו.

- ההבדל בין היציאה של פגי עם ארגז החפצים שלה, מהמשרד הישן, לבין הכניסה שלה עם אותו ארגז למשרד החדש, מדהים למדי. הלבוש, הגישה, הלחץ שהיא משדרת בהתחלה לעומת הנינוחות בסיום, המבטים המודאגים לכל עבר לעומת משקפי השמש הקשוחים. נפלא.

- דון אומר שהוא מחפש את דיאנה כי "היא נראתה כל כך אבודה", אבל הוא זה שבאמת אבוד. 

אין עתידות, יש שאלות

- האם בשני הפרקים האחרונים שנשארו, לא נראה יותר את ג'ואן?

- האם פגי תצליח לשמור על האישיות החדשה שיצרה, וסוף סוף להפוך לאשה הבטוחה בעצמה?

- והאם דון ימצא את עצמו איפשהו בעולם, או שימשיך לאבד עוד ועוד?

והפרומו

לפרק הבא

עונה 7, פרק 11: השלמה

"Stop struggling. You won."

שנת 1970 מביאה איתה אתגרים חדשים לעולם הפרסום, והסוכנות הקטנה של רוג'ר סטרלינג מוצאת את עצמה נבלעת בתוך התאגיד הגדול, כמו שקרה ללא מעט חברות באותה תקופה. בניגוד גמור לפעם הקודמת שבה זה עמד לקרות, הנסיון הנוכחי של דון וחבריו להמלט ולהקים חברה חדשה, כמו שעשו בעבר, נכשל. והוא נכשל כי הזמנים אינם אותם זמנים, והמעמד של השותפים בחברה כבר אחר לגמרי, לאחר שמכרו את השליטה למקאן. החופש איננו. 

גם בעלילת העברת החברה למקאן, וגם בשאר הסיפורים, הדמויות מנסות להאבק במהלך העניינים, אבל בסופו של דבר מבינות כי הקרב אבוד, נכנעות ומגיעות להשלמה. ומתוך ההשלמה, ההבנה שכבר אין יותר על מה לריב ועם מי – פורצת החוצה חברות ואהבה, שאינה נפוצה בדרך כלל בין הדמויות בסדרה. 

במידה כזו או אחרת, כל הקרבות השונים מגולמים באמצעות ילדים, שהם סמל לעתיד שבו הכל אפשרי, מול הגורל הבלתי ניתן לשינוי של הדמויות, שזמנן כנראה עבר. רוג'ר מבין כי לאחר המעבר למקאן, שמו יימחק – אין יותר סטרלינג קופר, ואין יותר בני סטרלינג (קווין הרי נשאר בגדר סוד והוא בעל שם אחר ממילא), המלחמה של פיט וההשלמה ביחסיו עם טרודי עוברת דרך בתם המשותפת, תמי, והמאבק של פגי למצוא את מקומה ועתידה מגיע מתוך האודישנים שערכה לילדים, מה שהעלה על פני השטח את סיפור הילד שמסרה לאימוץ. 

מתבגרים. פיט וטרודי (צילום מסך) 

כשפיט מגלה שבתו לא התקבלה לבית הספר שאליו הלכו כל בני משפחת קמפבל, הוא מנסה לריב ולהתעקש, ועל האפשרות לרכוש לבתו חינוך ראוי, הוא לא מוותר, אבל הוא כן מגיע לרגיעה עם טרודי, אחרי כל השנים שבהן השניים היו עסוקים במריבות. הפגישה הקשה עם מנהל בית הספר, הביאה אותו להגן עליה, לקנא לה ולדבר אליה בסלחנות ובאהבה, ונראה שהם מצליחים לשקם את הקשר ביניהם, ולמען המטרה המשותפת – תמי – גם מתחילים בסוג חדש של מערכת יחסים, נעימה ובוגרת יותר. 

כשהשותפים מגלים שגורלם הוא להיבלע בתוך חברת הענק, ולאבד את הסוכנות הקטנה שלהם, הם מנסים להלחם בגזירה. דון כבר המציא את החברה מחדש, וכידוע, גם את עצמו, אבל כאן מגיע הסוף להצלחות שלו בתחום. למרות שכולם נרתמים למשימה (פיט אפילו מצליח להשיג לקוח ברגע האחרון), ג'ים הוברט מודיע שאין לסטרלינג קופר ושות' שום דרך החוצה, והשותפים מקבלים בהכנעה את (חוסר) עתיד החברה. גם במקרה שלהם, המאמץ המשותף, ולאחריו ההשלמה הבלתי נמנעת, גורמים להם להפוך מחמישייה שלא מפסיקה לריב, בדרך כלל, לקבוצת חברים שיושבת ביחד בבר, מרימה כוסית (או כמה) ומראה אהבה – זה ניכר בחיבוקים של ג'ואן לכולם ובמיוחד לדון (מי היה מאמין שזה יקרה, בחלק הקודם של העונה?), בדרך שבה פיט מחמיא לג'ואן ומשכנע אותה שהיא עוד תצליח במקאן, ואפילו בנשיקה של רוג'ר לדון. כשכבר אין על מה לריב, החברות מופיעה. 

אחרי הכניעה, כבר אין על מה לריב. השותפים (צילום מסך) 

פיט מגלה לפגי על התכנית הקרבה לאיחוד עם מקאן. הוא מחליט לעשות זאת, כשהוא רואה אותה מחובקת על ידי ילדה קטנה, מה שכנראה מזכיר לו שבכל זאת יש לו רגש, או חובה מסוימת, כלפיה, וזה הרמז הראשון לילדם המשותף שמופיע בפרק. פגי, באופן אוטומטי כמעט, לא מעוניינת לעבור למקאן ובודקת אפשרויות. מה שקורה בינתיים הוא, שהיא מתעמתת עם אמא שהשאירה את בתה במשרד. פגי מכנה את המעשה שלה בצורה קשה - "נטשת את הילדה שלך", וכאשר סטן מעמת אותה עם העובדה שהיא בחרה בקריירה על פני הקמת משפחה, נושא התינוק עולה, לראשונה מזה שנים.

למרות הזמן הרב שעבר, פגי עדיין חושבת על הצעד שעשתה, ולמרות שהיא מבינה עד כמה הוא קשה, נראה שהיא שלמה עם ההחלטה שקיבלה, ושכן הצליחה להמשיך הלאה בחייה. אבל השיחה עם סטן היא אולי מה שעורר בה את ההבנה, שעליה לקחת את העבודה שתתן לה את הקריירה הטובה ביותר מבחינתה – משמע, להשאר במקאן. הויתור על ילד לטובת ההצלחה, יצדיק את עצמו רק אם אכן תהיה הצלחה. פגי מחליטה שלא להלחם בשינוי הצפוי לה, ובמקביל היחסים שלה עם סטן מקבלים אופי קצת שונה, ובמקום הדינמיקה הרגילה שיש ביניהם – מריבות, ויכוחים ועקיצות הדדיות – אנחנו רואים ידידות ואמפתיה.  

בסופו של דבר, עם הודעת השותפים על המעבר הקרב, אנחנו רואים את אלה שהכי רגילים להשלים עם גורלם, בלי לנסות ולהאבק על שום דבר – עובדי החברה. הם לא שותפים, הם שרדו וסבלו את כל השינויים שעברה הסוכנות בשנים האחרונות וגם כשהם כועסים על מה שקורה, אין מי שיקשיב להם ואין להם שום דרך לשנות את המצב. לכן, הם פשוט מפנים את הגב וחוזרים לענייניהם. במידה מסוימת, זה כנראה המקום שאליו יגיעו חמשת השותפים לאחר המיזוג – גם הם יהיו עוד עובדים במערכת הגדולה, בלי שום יכולת להשפיע, רק עם היכולת להשלים עם גורלם, או ללכת. 


נקודות למחשבה

- דון שוב מנסה לפתור את הבעיות שלו על ידי בריחה לקליפורניה, ושוב נכשל

- זה מה שהסצנה המשותפת של פיט ופגי הזכירה לי (וכנראה לא במקרה)

- באותה מידה, הסצנה בה חמשת השותפים יושבים מול ג'ים הוברט ברגע התבוסה שלהם, מזכירה מאוד את הרגע שבו קרה דווקא רגע של נצחון - כיבוש קומת המשרדים השניה, שבו החמישייה (המעט שונה) עמדה בשורה כשפניה אל החלון.

- בפרק הזה אנחנו מגלים שטד, שעבר לקליפורניה כדי להציל את נישואיו, לא הצליח בכך, והתגרש. מה שמעניין הוא, שכנראה שטד לא ניסה לחזור אל פגי, לאחר גירושיו. או שניסה ונדחה. 

- יכול להיות שפגי לא רוצה ללכת למקאן, כי היא יודעת שדון תמיד התנגד לעבוד שם. יכול להיות שהיא יודעת ששם לא תוכל להיות מנהלת הקריאייטיב, כמו שהיא סיפרה בפרק הקודם שהיא חולמת להיות.

- ובהמשך לכך – ג'ואן דואגת שלא יהיה לה עתיד בחברה. כאן כדאי להזכיר את הפגישה שהייתה לה ולפגי לפני מספר פרקים עם נציגי מקאן, שבה הן קיבלו יחס מזלזל (וג'ואן במיוחד), מה שיכול להסביר את החשש של שתיהן. 

- הסצנות בבר מראות שדון נשאר לבד, בזמן שלכולם יש מישהו לחזור אליו. ולא רק זה, אפילו דיאנה, המוצא האחרון שלו מבדידות, נעלמה לחלוטין. היא עזבה את הדירה שלה, וההודעות שלה לא הצליחו להגיע לידיו של דון, כאילו גורם חיצוני התערב ומנע מהם להתאחד. 

אין עתידות, יש שאלות

- פגי מבקשת מסטן לא לספר את הסוד לאיליין. סטן אומר: "זו לא תהיה בעיה". האם הוא רומז שהם כבר לא יחד? והאם ההתפתחויות בפרק הזה יובילו לרומן (הממש מתבקש, תודו) בינו לבין פגי?

- אילו שינויים יגיעו בעקבות המיזוג? מי יאבד את עבודתו, מי יהיה עצוב וממורמר, ומי יפרח?

- האם דון דרייפר יהפוך, בסופו של דבר, לעובד מקאן אריקסון, מה שתמיד ניסה להמנע ממנו?

- האם ג'ואן תמצא את עצמה יורדת בדרגה, או מצליחה להראות למקאן "עם מי יש להם עסק", כדברי פיט?

- ורגע לסיום כבר אפשר לשאול – מה יעלה בגורלו של דון והאם יישאר בודד לנצח?

והפרומו
לפרק הבא