עונה 7, פרק 14: כנות

"The new day brings new hope. Lives we've led, the lives we've yet to lead"

"מד מן" הייתה סדרה על עולם הפרסום. עולם שמטבעו מלא בזיוף, שקרים, עיוות של המציאות וחוסר כנות, שנמצאים לא רק אצל המפרסמים אלא גם אצל הדמויות, רודפים אותן ומשפיעים עליהן כל הזמן. באופן סמלי ביותר, הסדרה מסתיימת דווקא בגילויים של כנות ואמת אצל כולן.

אחרי שגילינו מה יעלה בגורלם של פיט ובטי בפרק הקודם, גורל שבהחלט הוציא גם מהם רגעים של אמת, רוגע והשלמה, מגיע תורם של ג'ואן, פגי, רוג'ר, וכמובן – דון.

ג'ואן                                                                                       

אחרי שעזבה את מקאן, ג'ואן מתמסרת לחיי העושר והבטלה עם בן זוגה, ריצ'רד. נראה שהכל פתוח בפני השניים – טיולים, חוויות, התנסויות חדשות ואפילו היכולת לקום ולעבור לכל מקום שירצו. אבל זו לא ג'ואן האמיתית, היא לא יכולה לחיות את החיים שלה כך. הסיום שג'ואן מקבלת מגיע משני מקומות: האחד הוא דרך רוג'ר, שמחליט להוריש לבנם המשותף, קווין, חצי מרכושו. עם ההחלטה של רוג'ר מגיע גם רגע נדיר של כנות, שבו ג'ואן מבינה שכנראה הגיע הזמן להפסיק ולהתייחס לקווין כאל בנו של גרג. היא אפילו מכנה אותו "הילד שלנו", משהו שלא ראינו אותה עושה עד עכשיו.

הדרך השנייה קשורה לכך: מגובה בידיעה שמה שלא יקרה, הבן שלה מסודר כלכלית, ג'ואן יוצאת להרפתקה ומקימה חברת הפקות משלה. בדרך היא נאלצת לאבד את ריצ'רד, שמחפש חיי חופש, אבל בוחרת בעצמה ובחיים שהיא רוצה לחיות באמת. אחרי שפגי מסרבת להצעה שלה להיות שותפות, היא קוראת לחברה שלה "הולוויי – האריס". ג'ואן, הבחורה שהתחילה את הסדרה כזו שמאמינה שמזל אמיתי זה להתחתן, לגור מחוץ לעיר ולא להצטרך לעבוד, מוצאת את עצמה בכיוון ההפוך לחלוטין, מבחירה ומרצון, ומבינה שהיא, ולא שום גבר אחר, עומדת מעל לכל.

אהבה אמיתית, קריירה חדשה וילד משותף. ג'ואן ורוג'ר (צילום מסך)

פגי

פגי תמיד הייתה דמות הפוכה למדי מג'ואן. בעוד ג'ואן גילתה את הקריירה והשאפתנות רק בהמשך הסדרה, פגי מההתחלה ויתרה על חיים אישיים לטובת העבודה: זוגיות, משפחה ואפילו ילד שנולד. פגי רדפה אחרי ההצלחה מהרגע שהבינה שהיא יכולה להיות יותר ממזכירה, ומצאה את עצמה בסוף הסדרה במקום מצוין מקצועית, אך עצובה וממורמרת מכך שהיא לבד. נקודת השינוי הגיעה דווקא עם ההזדמנות שלה להצליח אפילו יותר, לכאורה. אחרי שפיט אומר לה שעד 1980 היא תהיה מנהלת קריאייטיב, והיא מאוד מודאגת מכך שיש עוד עשור שלם בדרך לשם, ג'ואן מציעה לפגי להיות שותפה במשרד ההפקות שהיא פותחת, ופגי מיד רואה את השם על הדלת ואת החשיבות הגדולה, אבל לא את העבודה עצמה.

מי שנמצא שם כדי לפקוח לה את העיניים הוא סטן. הוא אומר לה את מה שהיא לא מבינה בעצמה – היא כל כך מתלהבת מהמחשבה שתהיה הבוס, שלא אכפת לה שזה בכלל לא המקצוע שלה, ושהיא צריכה להיות מרוצה מהכשרון שלה ולשמוח במי שהיא. ומכיוון שהמילים האלה מגיעות מסטן, היא גם מקשיבה להן (לא לפני שהיא רבה איתו, כמובן). "יש יותר בחיים מעבודה" הוא אומר לה, כשהוא יוצא בכעס מהמשרד, וזה בהחלט הסיום הראוי לפגי – היא סוף סוף מוצאת את האיש שהיא אוהבת. זה שמבין את מה שהיא עושה, זה שלא מצפה ממנה להיות עקרת הבית המשועממת וזה שמוציא ממנה את הטוב ביותר. הרומן ביניהם היה די צפוי, אבל עדיין נראה פשוט הגיוני ונכון. פגי מוצאת את המקום שלה, בפשטות ובכנות שבהבנה שהגיע הזמן להפסיק לחפש חשיבות עצמית ולהתחיל פשוט להיות מרוצה ממי שהיא.

למה לבחור בין אהבה לעבודה, כשאפשר למצוא אהבה בעבודה? פגי וסטן (צילום מסך)

רוג'ר

רוג'ר תמיד היה אדם של כנות מוחלטת. בעיקר כשזה מגיע לנטייה שלו לומר כל מה שהוא חושב, גם אם בצורה הבוטה ביותר. אבל מצד שני, רוג'ר חי כל כך הרבה שנים בתוך עולם הפרסום, שבמידה מסוימת, הוא כבר איבד חוסר קשר למציאות – אם זה בתחושה שהוא יכול לקנות את הכל ואת כולם בכסף, אם זה בנשים שהוא בחר לעצמו (ג'יין למשל) וכמובן בחיפוש העצמי הבלתי פוסק שלו שעבר דרך סמים, אורגיות ונסיונות לתקן שוב ושוב את הטעויות שעשה בניהול החברה ובמשפחה.

אבל נראה שמה שרוג'ר היה צריך, בסופו של דבר, הוא להבין שהגיע הזמן להפסיק לרדוף אחרי מה שלא מתאים לו, ופשוט ליהנות עם אשה אמיתית, בת גילו, שמעניינת אותו, מבינה את האופי שלו ושלא מתפקדת כעוד קישוט שמתאים למעמדו המכובד, לכאורה. אשה שהוא יכול לריב איתה אבל לא לתת לזה להרוס את היחסים, כי הוא באמת אוהב אותה. הסיום של רוג'ר מגיע, כשלראשונה בסדרה הוא מתנהג בהתאם לגילו, לוקח אחריות על בנו הקטן ומבין כי הוא לא יחיה לנצח. בסצנה האחרונה שלו, נראה שהוא כבר לא מסתובב במסדרונות ומחפש עבודה, אלא עזב ומנהל חיים טובים ורגועים.

דון

הסיום החשוב ביותר, מן הסתם, וגם המורכב ביותר. בסיום הפוסט הקודם, הבעתי תקווה שדון יסיים את הסדרה כשהוא חי עם ילדיו, לאחר מותה הצפוי של בטי. מה שלא לקחתי בחשבון הוא, שדון נמצא במקום שבו הדבר האחרון שהוא יכול להיות, זה אבא אחראי. מי שכן מבינה את זה, זו בטי. דון אמנם עושה את הדבר הנכון כשהוא מבקש להגיע הביתה ברגע שהוא מגלה על מחלתה של בטי, אבל היא צודקת כשהיא אומרת לו – השגרה שלהם לא כוללת אותך. כשהוא שבור מהאובדן הקרב וכנראה גם מהעלבון, הוא מוכיח בדיוק למה הוא לא האדם המתאים למשימה, ומשתכר עד כדי חוסר יכולת לתפקד. הרבה פעמים כבר היה נדמה שדון הגיע לתחתית של חייו, אבל הפעם הוא נמצא באמצע שום מקום, בלי עבודה, בלי זוגיות, בלי מעמדו ככוכב העל של עולם הפרסום ובלי היכולת לגדל את ילדיו. מכאן, כנראה אפשר רק לעלות.

דון ממשיך אל המקום שתמיד היה בשבילו מפלט, המקום שבו תמיד יכל להיות מי שהוא באמת, ושבו הוא תמיד משוחרר ופתוח יותר – קליפורניה. בעיני, העובדה שדון מוצא את הגאולה שלו דווקא שם הייתה צפויה מאוד, אבל הדרך, בהחלט לא. דון מגיע עם סטפני למקום האחרון שמתאים לו בעולם – מחנה היפי לחלוטין שכולו גילוי עצמי ורוחניות, ודווקא שם הוא עובר את המסע שלו, שמתחיל בזלזול מוחלט ונגמר בקבלה גמורה. דון בוחר להתקשר דווקא אל פגי, האדם היחיד שכנראה עוד רוצה לשמוע ממנו. פגי חושבת שהיא לא מצליחה לעזור לו בטלפון, אבל בעצם אומרת לו את כל הדברים החשובים – יש מי שדואג לך כאן, בוא הביתה, וכמובן – אתה לא רוצה לעבוד עם קוקה קולה? באותו רגע, דון לא מצליח להבין שום דבר ממה שהיא אומרת לו, וחווה התקף חרדה, אבל בסופו של דבר, זה יהיה הכיוון שאליו ילך. אחרי שסטפני עוזבת בלי התראה, דון מבין שהוא כלוא במקום שבו לא רצה להיות, אבל הסיפור של אחד המשתתפים, לנארד, הוא מה שמביא אצלו את השינוי. הוא מספר כמה הוא מרגיש לא רצוי, לא אהוב, לא זה שכולם יבחרו. באופן טבעי, הוא מרגיש בדיוק כמוהו ולכן הוא מתפרק. רגע השינוי של דון מגיע רק כשהוא מצליח, סוף סוף, להיות כן עם עצמו. להבין שהגיע הזמן להפסיק להעמיד פנים שהכל בסדר, שהוא בשליטה, ולהודות שהוא איבד את עצמו ואת הדרך שלו לחלוטין. ברגע שהוא מודה בכך, הוא יכול לבנות את עצמו מחדש.

האמת תמיד נמצאת בקליפורניה. דון. (צילום מסך)

אבל למרות ההרגשה שלו, דון הוא לא כמו לנארד. יש מי שכן רוצה בו, ויש מי שמחכה לו ואוהב אותו – היחסים שלו עם סאלי מצוינים, בפעם הראשונה מאז הייתה ילדה קטנה, עם בטי הוא כבר הגיע מזמן להשלמה, פגי עדיין נושאת אליו עיניים ורוצה להמשיך לעבוד לצדו, ונראה שגם סטן. דון צריך את השקט והרוגע, ובעיקר את ההתבוננות הפנימית – כולם מגולמים בסצנת המדיטציה שבסיום הפרק – כדי להבין לאן הוא הולך. אם יש משהו שדון דרייפר יודע, זה להמציא את עצמו מחדש, ובגדול, ולכן, ההתחלה החדשה של דון דרייפר נראית, גם אם ברמז, בהצלחה מוחלטת. דון מסיים במשרד הפרסום הגדול ביותר, עם הלקוח הגדול ביותר ועם פרסומת פופולרית ומצליחה ביותר (משהו שאגב, לא ראינו אותו עושה כבר המון, המון זמן). כי עם כל הרוחניות והחיפוש העצמי, זו האמת של דון וזה מי שהוא יודע להיות – איש פרסום מצוין.

יום חדש, רעיונות חדשים, אדם חדש.

נקודות למחשבה

- בפרקים הקודמים כבר נשתלו רמזים לקוקה קולה בקשר לדון – בישיבה שממנה בורח דון, ליד כל אחד מוצבת פחית משקה, ובפרק הלפני אחרון, הוא מתקן את מכונת השתייה של החברה

- סיפור המקרר של לנארד משתלב היטב עם סיום הסדרה. מי המוצר שלעולם לא יהיה דחוי, ושתמיד יבחרו בו? קוקה קולה, כמובן.

- שיחת הטלפון של בטי ודון היא גם הרגע היחיד שבו בטי מראה חולשה וכנות מסוימת ביחס למצבה, ולא ממשיכה את ההצגה שהכל בסדר.

- הפרק האחרון נתן לנו שתי סצנות קסומות לחלוטין: פגי נפרדת מפיט עם המשפט הידוע שלו, "A thing like that", ושיחת הטלפון המרגשת והכואבת בין דון לבטי.

- יש מי שטען שהסצנה בה פגי וסטן מגלים שהם מאוהבים, לא אופיינית לסדרה ובעלת אופי סבוני משהו. לטעמי, ההבנה הזו, דווקא כשהיא קורית באמצעות שיחת טלפון, הייתה נהדרת.

- לאורך כל הסדרה, דון ידע מהו הסוד הגדול של פגי. בסיום הסדרה, הוא מגלה לה את שלו

- וזוהי הפרסומת המדוברת, והאמיתית מאוד.

וזה הסוף

תודה לכל מי שקרא, הגיב, שיתף, לייקק, אהב, לא אהב, שאל, התעניין ופרגן. 

היה כיף. 

עונה 7, פרק 12: גן העדן של עולם הפרסום

"Where are you headed?"

בפרק הקודם, כשחמישיית השותפים מבינה שהמיזוג עם מקאן הוא עניין גמור, ג'ים הובארט אומר להם שמתו והגיעו לגן העדן של הפרסום. בפרק החדש אנחנו רואים את תוצאות ה"מוות" הזה. כל אחת מהדמויות בהן הוא מתרכז – ג'ואן, רוג'ר, פגי וכמובן דון – אכן עוברת מוות מסוים וצריכה להתמודד עם המצב החדש, שהוא הכל חוץ מגן עדן, וכל אחת מהן נמצאת על הסקאלה שבין חוסר עתיד מוחלט בחברה לבין הזדמנות להצלחה בעולם החדש (ג'ואן ופגי בקצוות, רוג'ר ודון באמצע). אווירת המוות, כמו הרבה פעמים בסדרה, ממשיכה לרחף, בהמשך לאנלוגיה של הובארט, במהלך הפרק.

התחושה הראשונה שמתקבלת מהמעבר היא של ניתוק מוחלט. כל אחד ואחד מעובדי החברה הישנה מוצא את עצמו בקומה נפרדת, בלי יותר מדי קשר לאחרים (וזה למרות שבפרק הקודם הובטחה להם קומה משלהם) וכל זהות שהייתה לחברת סטרלינג קופר ושות', נמחקה לחלוטין. כל דמות שפוגשת דמות אחרת, מופתעת מאוד, והקשר ביניהן כבר לא קיים. כולם אבודים לגמרי, ואפילו דון לא זוכר באיזו קומה הוא אמור לרדת מהמעלית (באופן מדהים וכנראה סמלי למדי, היחידה שפורחת לחלוטין והופכת לאדם היעיל ביותר בחברה, היא מרדית, המזכירה שלא מצטיינת לרוב בחכמת יתר).

כמו שחששה בפרק הקודם, ג'ואן לא מצליחה למצוא את עצמה במקום החדש. מבחינת מנטליות, היא מוחזרת עשר שנים אחורה, והעובדים האחרים רואים בה "בת" בלבד. אפילו לא "אישה". הם לא יקבלו ממנה הוראות, הם לא יעזרו לה והם בטח לא יקחו אותה ברצינות. כשהיא מנסה לבקש עזרה, היא נתקלת בהטרדה מינית ובסופו של דבר, כשהיא מנסה לפנות לג'ים הובארט, הוא אומר לה חד וחלק: המעמד שהיה לך בעבר כשותפה, לא שווה פה כלום. כל ההתקדמות האדירה שג'ואן עשתה בשנים האחרונות – שהייתה כרוכה, כידוע, גם בלילה האומלל ההוא שהשיג לחברה את יגואר – נמחקה לגמרי. היא שוב הבחורה הקטנה שאפשר לנפנף בשקט, וגם כשהיא מנסה לאיים בתביעה משפטית, היא מפסידה. הכניעה של ג'ואן נובעת אך ורק מסיבה אחת, שחוזרת ותוקפת אותה שוב ושוב במהלך הסדרה – היא שייכת לדור הישן. היא לא פגי (שאליה עוד נגיע) ולא משנה כמה היא תתקדם, הנשיות שלה תמיד תעצור אותה בסופו של דבר.

אחד מני רבים. דון (צילום מסך)

למרות שהוא תמיד העניין המרכזי, דון הוא הפעם לא מרכז הפרק, בעיני. אבל גם במקרה שלו, המעבר לעולם החדש הוא טראומטי ביותר. לאחר שהוא מקבל יחס של מלך מג'ים, ומובהר לו שהוא מגיע כדי להעלות את הרמה בחברה, הוא מגלה שאותן מילים ממש נאמרו גם לטד צ'ו. הוא מקבל את הרושם שקניית סוכנות שלמה כדי לקבל את "מילר" התבצעה אך ורק בשבילו, אבל כשהוא מגיע לפגישה עם הלקוח, הוא מגלה שהוא רק אחד בתוך חדר מלא מנהלי קריאייטיב שהוזמנו אליה. אם חשבנו שאחרי האישה, הדירה והחברה שהקים, כבר לא נשאר לדון דרייפר מה לאבד, הנה אנחנו מגלים שדון מאבד בפרק הזה את הדבר שהפך אותו למי שהוא – הייחודיות שלו. לא משנה באיזה מצב הוא היה, דון תמיד קיבל יחס של נכס, של גאון קריאייטיבי, וזה מה ששם אותו במרכז הסדרה מהרגע הראשון שלה. והנה, ברגע אחד, הוא מגלה שיש עוד עשרות כמוהו.

דון מחפש את עצמו בשני מקומות. הוא הולך קודם אל בטי, שם אנחנו מגלים שבהיעדרו של הנרי, היחסים ביניהם דווקא נעימים וטובים. אבל אלו יחסים של השלמה בלבד, ודון לא מוצא את עצמו גם שם, מכיוון שהילדים לא נמצאים בבית, ובטי היא לא העתיד שלו, היא העבר. אגב, בניגוד אליו, היא כנראה מצאה סוף סוף את דרכה, ולראשונה מאז תחילת הסדרה, עושה בדיוק את מה שהיא רוצה.

דון פונה אל מה שנדמה לו שיכול להיות העתיד שלו, וזו דיאנה. דיאנה היא סוג של רוח רפאים שדון ממשיך לרדוף אחריו שוב ושוב, למרות שהיא ממשיכה להיעלם. בדרך אליה, דון רואה עוד רוח – קופר. הרוח של קופר, שכמובן מבטאת את מה שדון חושב, אומרת לו חד וחלק – היא לא מעוניינת בך, אל תעשה את זה. אבל דון נלחם בעצמו וממשיך. אבל גם בבית של דיאנה, אחרי שהוא מנסה את הטריק האהוב עליו, של להציג זהות אחרת, הוא מגלה בדיוק את מה שגילה במשרד – יש כל כך הרבה כמוך. כשדון עושה את דרכו בחזרה, הוא אוסף נווד בדרך. הוא לא ממהר לשום מקום, אין לו ממש בשביל מה לחזור. ההקבלה בין השניים ברורה, ואם זה לא היה מספיק, שיר הסיום אומר לנו שממש כמו מייג'ור טום, גם דון נותר "מרחף" בחלל שאין בו כלום.

מנצחת, בתנאים שלה. פגי (צילום מסך)

אבל הסיפור הבאמת מעניין בפרק היה זה של רוג'ר ופגי, שני האנשים שהכי מסמלים את העבר והעתיד בסדרה. שניהם נשארים במשרד הישן משתי סיבות הפוכות – הוא לא מוכן לעזוב ולה עדיין אין מקום במשרדים החדשים. המפגש בין שניהם מתחיל כחוויה מיותרת עבור פגי, ומסתיים במעין טקס חניכה לעולם החדש שלה. רוג'ר תורם לאווירת הרפאים במשרד, כשהוא מנגן באורגן, ומדבר על המקום ועל מפעל חייו שנהרס ברגע. הוא מספר לה עד כמה קשה לו להרפות, והיא דווקא רואה עתיד מרגש לפניה. בסופו של דבר, רוג'ר נותן לה את המתנה הכי טובה לדרך – את ההבנה שהיא לא צריכה לרצות את מקאן והם יכולים לחכות לה, שהיא לא צריכה לגרום לגברים להרגיש נוח לידה, את היכולת להרגיש בטוחה בעצמה, והכי חשוב – את התמונה של קופר, שכולה אומרת את ההפך הגמור ממה שפגי הייתה עד היום – לא אכפת לי מה תחשבו עלי.

וזו בדיוק הגישה שבה היא נכנסת למשרד החדש. בתחילת הפרק, גם את פגי מנסים להחזיר לאחור – היא מקבלת יחס של מזכירה, היא מוזמנת לעבוד בדיוק במקום בו היא התחילה את הקריירה – יחד עם כל המזכירות – אבל בניגוד לג'ואן (שגם היא, אגב, מקבלת דחיפה מרוג'ר - רק לכיוון השני), לא רק שהיא לא נכנעת, היא מצליחה לכבוש את היעד בתנאים שלה.

כמו בפעמים קודמות, שוב אנחנו רואים כאן את ההבדל בין פגי לג'ואן. סצנת הכניסה המדהימה של פגי סמוכה לסצנת היציאה של ג'ואן, אחת מנצחת והשנייה מפסידה. פגי היא זו שמשדרת "אל תתעסקו איתי", בעוד ג'ואן שוב מוגבלת על ידי הסביבה שלה. העתיד בפנים, העבר בחוץ. לא לכולם יש מקום בגן העדן של עולם הפרסום. 

נקודות למחשבה

- לא שלי, אבל מעניין: בטי קוראת את "Dora: An analysis of a case of hysteria" של פרויד. דורה הייתה מי שסבלה מהטרדה מינית, אך אובחנה כלוקה בהיסטריה נשית על ידי ד"ר פרויד. מסלול דומה עוברת ג'ואן בפרק.

- קופר מעולם לא קרא את "בדרכים", מכיוון שספר כל כך ביטניקי להחריד לא מתאים לאופי שלו, והוא יודע את זה. דון מנסה להשוות את המסע שלו לזה של גיבורי הספר, אבל הוא הרי הגיבור העשיר במכונית היקרה – וגם הוא רחוק מאוד מהדמויות הללו, והוא יודע את זה כי קופר, בראשו, לועג לו.

- ההבדל בין היציאה של פגי עם ארגז החפצים שלה, מהמשרד הישן, לבין הכניסה שלה עם אותו ארגז למשרד החדש, מדהים למדי. הלבוש, הגישה, הלחץ שהיא משדרת בהתחלה לעומת הנינוחות בסיום, המבטים המודאגים לכל עבר לעומת משקפי השמש הקשוחים. נפלא.

- דון אומר שהוא מחפש את דיאנה כי "היא נראתה כל כך אבודה", אבל הוא זה שבאמת אבוד. 

אין עתידות, יש שאלות

- האם בשני הפרקים האחרונים שנשארו, לא נראה יותר את ג'ואן?

- האם פגי תצליח לשמור על האישיות החדשה שיצרה, וסוף סוף להפוך לאשה הבטוחה בעצמה?

- והאם דון ימצא את עצמו איפשהו בעולם, או שימשיך לאבד עוד ועוד?

והפרומו

לפרק הבא

עונה 7, פרק 11: השלמה

"Stop struggling. You won."

שנת 1970 מביאה איתה אתגרים חדשים לעולם הפרסום, והסוכנות הקטנה של רוג'ר סטרלינג מוצאת את עצמה נבלעת בתוך התאגיד הגדול, כמו שקרה ללא מעט חברות באותה תקופה. בניגוד גמור לפעם הקודמת שבה זה עמד לקרות, הנסיון הנוכחי של דון וחבריו להמלט ולהקים חברה חדשה, כמו שעשו בעבר, נכשל. והוא נכשל כי הזמנים אינם אותם זמנים, והמעמד של השותפים בחברה כבר אחר לגמרי, לאחר שמכרו את השליטה למקאן. החופש איננו. 

גם בעלילת העברת החברה למקאן, וגם בשאר הסיפורים, הדמויות מנסות להאבק במהלך העניינים, אבל בסופו של דבר מבינות כי הקרב אבוד, נכנעות ומגיעות להשלמה. ומתוך ההשלמה, ההבנה שכבר אין יותר על מה לריב ועם מי – פורצת החוצה חברות ואהבה, שאינה נפוצה בדרך כלל בין הדמויות בסדרה. 

במידה כזו או אחרת, כל הקרבות השונים מגולמים באמצעות ילדים, שהם סמל לעתיד שבו הכל אפשרי, מול הגורל הבלתי ניתן לשינוי של הדמויות, שזמנן כנראה עבר. רוג'ר מבין כי לאחר המעבר למקאן, שמו יימחק – אין יותר סטרלינג קופר, ואין יותר בני סטרלינג (קווין הרי נשאר בגדר סוד והוא בעל שם אחר ממילא), המלחמה של פיט וההשלמה ביחסיו עם טרודי עוברת דרך בתם המשותפת, תמי, והמאבק של פגי למצוא את מקומה ועתידה מגיע מתוך האודישנים שערכה לילדים, מה שהעלה על פני השטח את סיפור הילד שמסרה לאימוץ. 

מתבגרים. פיט וטרודי (צילום מסך) 

כשפיט מגלה שבתו לא התקבלה לבית הספר שאליו הלכו כל בני משפחת קמפבל, הוא מנסה לריב ולהתעקש, ועל האפשרות לרכוש לבתו חינוך ראוי, הוא לא מוותר, אבל הוא כן מגיע לרגיעה עם טרודי, אחרי כל השנים שבהן השניים היו עסוקים במריבות. הפגישה הקשה עם מנהל בית הספר, הביאה אותו להגן עליה, לקנא לה ולדבר אליה בסלחנות ובאהבה, ונראה שהם מצליחים לשקם את הקשר ביניהם, ולמען המטרה המשותפת – תמי – גם מתחילים בסוג חדש של מערכת יחסים, נעימה ובוגרת יותר. 

כשהשותפים מגלים שגורלם הוא להיבלע בתוך חברת הענק, ולאבד את הסוכנות הקטנה שלהם, הם מנסים להלחם בגזירה. דון כבר המציא את החברה מחדש, וכידוע, גם את עצמו, אבל כאן מגיע הסוף להצלחות שלו בתחום. למרות שכולם נרתמים למשימה (פיט אפילו מצליח להשיג לקוח ברגע האחרון), ג'ים הוברט מודיע שאין לסטרלינג קופר ושות' שום דרך החוצה, והשותפים מקבלים בהכנעה את (חוסר) עתיד החברה. גם במקרה שלהם, המאמץ המשותף, ולאחריו ההשלמה הבלתי נמנעת, גורמים להם להפוך מחמישייה שלא מפסיקה לריב, בדרך כלל, לקבוצת חברים שיושבת ביחד בבר, מרימה כוסית (או כמה) ומראה אהבה – זה ניכר בחיבוקים של ג'ואן לכולם ובמיוחד לדון (מי היה מאמין שזה יקרה, בחלק הקודם של העונה?), בדרך שבה פיט מחמיא לג'ואן ומשכנע אותה שהיא עוד תצליח במקאן, ואפילו בנשיקה של רוג'ר לדון. כשכבר אין על מה לריב, החברות מופיעה. 

אחרי הכניעה, כבר אין על מה לריב. השותפים (צילום מסך) 

פיט מגלה לפגי על התכנית הקרבה לאיחוד עם מקאן. הוא מחליט לעשות זאת, כשהוא רואה אותה מחובקת על ידי ילדה קטנה, מה שכנראה מזכיר לו שבכל זאת יש לו רגש, או חובה מסוימת, כלפיה, וזה הרמז הראשון לילדם המשותף שמופיע בפרק. פגי, באופן אוטומטי כמעט, לא מעוניינת לעבור למקאן ובודקת אפשרויות. מה שקורה בינתיים הוא, שהיא מתעמתת עם אמא שהשאירה את בתה במשרד. פגי מכנה את המעשה שלה בצורה קשה - "נטשת את הילדה שלך", וכאשר סטן מעמת אותה עם העובדה שהיא בחרה בקריירה על פני הקמת משפחה, נושא התינוק עולה, לראשונה מזה שנים.

למרות הזמן הרב שעבר, פגי עדיין חושבת על הצעד שעשתה, ולמרות שהיא מבינה עד כמה הוא קשה, נראה שהיא שלמה עם ההחלטה שקיבלה, ושכן הצליחה להמשיך הלאה בחייה. אבל השיחה עם סטן היא אולי מה שעורר בה את ההבנה, שעליה לקחת את העבודה שתתן לה את הקריירה הטובה ביותר מבחינתה – משמע, להשאר במקאן. הויתור על ילד לטובת ההצלחה, יצדיק את עצמו רק אם אכן תהיה הצלחה. פגי מחליטה שלא להלחם בשינוי הצפוי לה, ובמקביל היחסים שלה עם סטן מקבלים אופי קצת שונה, ובמקום הדינמיקה הרגילה שיש ביניהם – מריבות, ויכוחים ועקיצות הדדיות – אנחנו רואים ידידות ואמפתיה.  

בסופו של דבר, עם הודעת השותפים על המעבר הקרב, אנחנו רואים את אלה שהכי רגילים להשלים עם גורלם, בלי לנסות ולהאבק על שום דבר – עובדי החברה. הם לא שותפים, הם שרדו וסבלו את כל השינויים שעברה הסוכנות בשנים האחרונות וגם כשהם כועסים על מה שקורה, אין מי שיקשיב להם ואין להם שום דרך לשנות את המצב. לכן, הם פשוט מפנים את הגב וחוזרים לענייניהם. במידה מסוימת, זה כנראה המקום שאליו יגיעו חמשת השותפים לאחר המיזוג – גם הם יהיו עוד עובדים במערכת הגדולה, בלי שום יכולת להשפיע, רק עם היכולת להשלים עם גורלם, או ללכת. 


נקודות למחשבה

- דון שוב מנסה לפתור את הבעיות שלו על ידי בריחה לקליפורניה, ושוב נכשל

- זה מה שהסצנה המשותפת של פיט ופגי הזכירה לי (וכנראה לא במקרה)

- באותה מידה, הסצנה בה חמשת השותפים יושבים מול ג'ים הוברט ברגע התבוסה שלהם, מזכירה מאוד את הרגע שבו קרה דווקא רגע של נצחון - כיבוש קומת המשרדים השניה, שבו החמישייה (המעט שונה) עמדה בשורה כשפניה אל החלון.

- בפרק הזה אנחנו מגלים שטד, שעבר לקליפורניה כדי להציל את נישואיו, לא הצליח בכך, והתגרש. מה שמעניין הוא, שכנראה שטד לא ניסה לחזור אל פגי, לאחר גירושיו. או שניסה ונדחה. 

- יכול להיות שפגי לא רוצה ללכת למקאן, כי היא יודעת שדון תמיד התנגד לעבוד שם. יכול להיות שהיא יודעת ששם לא תוכל להיות מנהלת הקריאייטיב, כמו שהיא סיפרה בפרק הקודם שהיא חולמת להיות.

- ובהמשך לכך – ג'ואן דואגת שלא יהיה לה עתיד בחברה. כאן כדאי להזכיר את הפגישה שהייתה לה ולפגי לפני מספר פרקים עם נציגי מקאן, שבה הן קיבלו יחס מזלזל (וג'ואן במיוחד), מה שיכול להסביר את החשש של שתיהן. 

- הסצנות בבר מראות שדון נשאר לבד, בזמן שלכולם יש מישהו לחזור אליו. ולא רק זה, אפילו דיאנה, המוצא האחרון שלו מבדידות, נעלמה לחלוטין. היא עזבה את הדירה שלה, וההודעות שלה לא הצליחו להגיע לידיו של דון, כאילו גורם חיצוני התערב ומנע מהם להתאחד. 

אין עתידות, יש שאלות

- פגי מבקשת מסטן לא לספר את הסוד לאיליין. סטן אומר: "זו לא תהיה בעיה". האם הוא רומז שהם כבר לא יחד? והאם ההתפתחויות בפרק הזה יובילו לרומן (הממש מתבקש, תודו) בינו לבין פגי?

- אילו שינויים יגיעו בעקבות המיזוג? מי יאבד את עבודתו, מי יהיה עצוב וממורמר, ומי יפרח?

- האם דון דרייפר יהפוך, בסופו של דבר, לעובד מקאן אריקסון, מה שתמיד ניסה להמנע ממנו?

- האם ג'ואן תמצא את עצמה יורדת בדרגה, או מצליחה להראות למקאן "עם מי יש להם עסק", כדברי פיט?

- ורגע לסיום כבר אפשר לשאול – מה יעלה בגורלו של דון והאם יישאר בודד לנצח?

והפרומו
לפרק הבא

עונה 7, פרק 9: ניצול וכסף, פשטות ואהבה

 "She's a hustler"

שינויי אופי הם לא דבר נפוץ אצל הדמויות ב"מד מן", וודאי שלא אצל דון דרייפר, שפעמים נדירות מאוד ראינו אותו מנסה לשנות את חייו, אך עדיין חוזר שוב ושוב לאותו מקום. בפרק התשיעי בעונה, אנחנו רואים שינוי אצל דון, שמבקש לשלם על "חטאיו", לעבור מהם הלאה ולחזור אל הפשטות והאהבה האמיתית. זה שינוי שמתרחש על רקע העולם שממשיך להיות מלא בחמדנות, ניצול, רכושנות ומשחקי שליטה, כשהפעם גם מושג הזנות נרמז בו מספר פעמים. באופן בלתי צפוי, נראה שדון בוחר להרחיק את עצמו מהעולם הזה ולהפוך לניגוד המוחלט של מה שקורה לכל שאר הדמויות בפרק. ייתכן שהסצנה הראשונה, בה הוא עוזב את בית פרנסיס, אחרי כמה דקות של אשליית אושר, ומסתכל בעצב על בטי וילדיו כמשפחה, היא זו שגורמת לו להתנהג כך, ולחפש את הדרך חזרה לשלמות הזו. במקרה של דון, השאלה הגדולה היא האם הרצון לתיקון ושינוי יחזיק מעמד.

אשלייה רגעית של משפחה ואושר. דון, בטי ובובי (צילום מדף הפייסבוק הרשמי) 

מייגן, שכזכור נפרדה מדון בחלק הראשון של העונה, במילים "אתה לא חייב לי כלום", כנראה שינתה את דעתה, כי מסתבר שהיא חיה על חשבונו של דון ואפילו דורשת את הכסף. מה שנראה כמו פרידה ידידותית ואצילית באותה שיחת טלפון, נראה בשיחת הטלפון החדשה כמו הגירושין הכי מכוערים שיש. דון עוד ממשיך לנסות ולשמור על יחסים טובים, אבל נראה שמייגן רוצה את ההפך. כשהיא מגיעה לקחת את החפצים שלה מהדירה, היא משלמת על הכל מכספו של דון, אבל כועסת כשאמא שלה מכנה אותה "זונה" על שהיא לוקחת ממנו תשלום. נראה שמייגן, שהייתה בחורה פשוטה ונעימה כשרק התחתנה, ראתה איפה הכסף ("היית מיליונר כשהכרתי אותך") והסתנוורה קשות. בארוחת הצהריים שלה עם הארי היא אמנם מגלה קו אדום ולא מסכימה להפוך באמת לזונה, תמורת עזרה לקריירה שלה, אבל קשה מאוד להתעלם מהעובדה שהיא התלבשה כמו בובה בעטיפת מתנה וגם צחקקה והתחנפה אליו קשות, כשכולנו יודעים – כמו שהארי עצמו אומר אחר כך – שהיא שונאת אותו. הארי אולי ניסה לנצל את המצב יותר משהיה צריך, אבל מייגן בהחלט ניסתה להשיג את מטרתה באמצעים לא תמימים במיוחד. מארי, אגב, ויתרה על האשמות הזנות שלה, כשהיא בעצמה שכבה עם רוג'ר בדירה הריקה של דון, תמורת כסף שהביא לה.

גם בסיפור של פגי, סטן והצלמת המכנה את עצמה "פימה", יש חתירה להשגת שליטה ושימוש במין כאמצעי כוחני. פימה רוצה לשלוט ביצירה שלה, ולכן היא עושה את כל מה שצריך בדרך לשם. זה מתחיל בסטן, שהיה ממורמר מאוד על כך שלא הוא זה שקיבל את עבודת הצילום, אבל לפחות מרגיש שהוא זה ששולט בעניינים, כיוון שהעבודה הסופית שייכת לו. פימה לא מעוניינת לתת לו ולפגי להיות בעלי הנגטיבים וההחלטה הסופית על השימוש בתמונות שלה, ולכן היא מתחנפת לשניהם. כשהיא מציעה לבדוק את עבודתו של סטן, אנחנו מגלים שהוא בעצם מעריץ אותה והגיב בזלזול מתוך קנאה בלבד, אבל בסופו של דבר, העבודה שלו לא מספיק טובה ("ציור הוא כשרון נדיר יותר") וכדי להשיג את מה שרצתה, פימה צריכה לגייס אמצעי שכנוע אחרים, וסטן משתכנע בשמחה. מאוחר יותר, עם פגי, אנחנו מבינים שהיא קיבלה את השליטה בשלב פיתוח סרט הצילום, והיא מנסה את אותו תרגיל גם עכשיו, כדי לדחוף את ההעדפה האישית שלה לבחירה של פגי (שכמובן לא מרוצה כמו סטן מהסידור הזה). ההערצה של פגי הופכת לסלידה, כשגילתה ש"היא זונה".

הדרך לשליטה עוברת בניצול. פימה, פגי וסטן

מול שפע האירועים הללו, שמתבססים על כסף, כח, שליטה וכמובן גם פיתוי מיני, נמצא דון. לא במקרה, דון פוגש בפרק גם את בטי, גם את מייגן ואפילו את סילביה, שצצה משום מקום, כשהן כולן לבושות בשמלות מפוארות ונראות מדהים במיוחד. כי המראה הזה עומד בניגוד מושלם לבחירה של דון בדיאנה. בחורה פשוטה, מלצרית גרושה עם הרבה תסביכים, שהריח הנפלא שלה מגיע משמפו. גם היא כמוהו, מגיעה מחווה, וגם היא מבקשת לברוח מהעבר, במקום להתמודד איתו. ולמרות שהיא רואה את סגנון החיים שלו, היא לא מנסה לקחת ממנו כלום, בשום אמצעי. דון עושה הכל כדי לתת לה את התחושה שהיא בסדר, שהוא לחלוטין שלה ואיתה, ובסופו של דבר גם נותן למייגן, שמשמיצה ומשפילה אותו, מיליון דולר כדי לסיים את הגירושין כמה שיותר מהר וכמובן בנסיון לפצות על הסבל, שהוא יודע שגרם לה – כסף שמייגן לוקחת בלי שום בעיה, כמובן. אבל בניגוד אליה, שמצהירה "אני לא רוצה שום דבר שלך" ורגע אחר כך לוקחת את המיליון, דיאנה שואלת בסוף הפרק "אתה לא רואה שאני לא רוצה שום דבר?" והיא באמת לא רוצה ממנו שום דבר.

למרות שדון מצהיר ש"הוא מוכן" ובאמת מעוניין בה ובקשר איתה, מסתבר שהם לא כל כך דומים כמו שהוא חשב, כי דיאנה באמת לא רוצה לשכוח את העבר ואת המעשים שלה, אלא לזכור ולחיות את הכאב, ובסופו של דבר, כשדון מבקש לכפר על מעשי העבר, הוא לא יכול להשאר עם מישהי שביצעה מעשה כל כך בלתי נסלח, כמו נטישת בתה. אחרי שתי נשים ושפע של מאהבות, דון מצליח אמנם למצוא את האחת שאיתה הוא יכול להזדהות, ואת הקשר שבו לא הוא ולא היא צריכים למכור זה לזה שום דבר, אבל דווקא הבחירה הזו, שנראית כנה ואמיתית, מסתיימת בפרידה ובשאלה – האם עד שדון דרייפר סוף סוף רוצה ומתחיל לבצע שינוי שיכול להוביל אותו לחיים טובים יותר, האושר פשוט נמנע ממנו בכח?

נקודות למחשבה

- יכול להיות שגם בטי סוף סוף עושה שינוי מהותי בחייה? אחרי שהתלוננה על כך שלא לוקחים אותה ברצינות, היא נרשמת ללימודים. הגיע הזמן (וכמובן שההופעה המושלמת שלה בפגישה עם הדיקן יכולה רק לעזור)  

- בהמשך לחוסר הבהירות לגבי הזמן, בפרק הקודם: התאריך על הצ'ק שמייגן מקבלת הוא 27 במאי 1970

- דון אומר לרוג'ר שמייגן היא לא כמו ג'יין, אבל מסתמן שמייגן היא בדיוק כמו ג'יין. מזכירה שמצאה גבר עשיר והפכה למפונקת וחמדנית

- אחרי שנים של רביצה בחוסר מעש במשרד – לרוג'ר יש המון עבודה!

- והאם כשמייגן מביטה בפעם האחרונה על הדירה של דון, רק אני חשבתי מיד על סצנת ה"זו ביזו"?

אין עתידות, יש שאלות

- דון מסיים את הפרק עם פחות מיליון דולר, פחות שתי נשים ועם דירה ריקה, שגם אמר שימכור. יכול להיות שהדרך לגאולה מתחילה בחוסר כל?

- מרדית מזכירה את כנופיית מנסון – האם בכל זאת תרחיש רצח מייגן עלול להתקיים?

- או שאולי זהו סיום תפקידה של מייגן בסדרה כולה?

- ומתי כבר נראה את סאלי???


והפרומו
לפרק הבא

עונה 7, פרק 7: עתיד

"The world will never be the same, in some ways"

הפרק השביעי והאחרון לחצי העונה השביעית מתרחש על רקע הנחיתה על הירח. היום ההיסטורי של 20 ביולי 1969 הביא את העתיד לארה"ב ולעולם כולו, וגם בסדרה מתחילים להפרד מהעבר, האנשים וההרגלים שמייצגים אותו, ולהמשיך הלאה. זה מתבטא בעיקר, כמובן, דרך דון.

עד היום, העבר של הדמויות הביא אותן למקומות רעים מאוד – את פגי אנחנו רואים מתחילת העונה רק בסיטואציות של צער, עצב ומרמור. היא לא מרוצה לעולם. נראה שרוג'ר הפך להיות חסר תועלת או תפקיד ממשי במשרד, ובבית איבד לגמרי כל דרך או משמעות. טד שונא את חייו החדשים בלוס אנג'לס. הוא רוצה לעזוב את עולם הפרסום, ואולי אפילו את העולם בכלל. מייגן מנסה להלחם כל הזמן על אהבה מדון, גם בדרכים נואשות ביותר וסאלי הפכה לנערה צינית מאוד, שלא מראה ולו רגע אחד של שמחה או גישה חיובית. כל זה משתנה בפרק השביעי.

האירוע הסמלי ביותר בפרק הוא מותו של ברט קופר. בדיוק בערב שבו ניל ארמסטרונג הולך על הירח, לקופר, שמשמש כדינוזאור המשרדי, אדם מתקופה אחרת שלא ברור מה הוא עוד עושה במשרד, כבר אין מקום בעולם שהולך אל העתיד. אבל ממש לפני שהוא מת בפתאומיות, הוא מספיק להסביר לרוג'ר על מנהיגות, ולעורר אותו להשתנות.

משמעות מותו של קופר היא שדון יפוטר מהחברה, ולכן במטרה לשמור עליו, רוג'ר מבין שזה הזמן שלו לקחת את העניינים לידיים. הוא זה שצריך לקבוע את עתיד החברה, ולכן הוא נפגש עם ג'ים הוברט ממקאן ולוקח צעד אמיץ – משכנע אותו לרכוש את משרד הפרסום. כדי שנדע שהוא אכן המנהיג החדש, הוא גם משתמש בביטוי "יש לי חזון" – בדיוק המילה בה קופר השתמש כדי לתאר את ג'ים קאטלר כמנהיג.  

דון חושש שהוא עומד להיות מפוטר, ולכן מעביר את הפרזנטציה שלו אל פגי. עד עכשיו פגי הייתה "קול האמהות" בלבד, העזר כנגדו של דון, ולא השחקנית הראשית. אבל בדיוק בסמוך לעזיבה המתוכננת של "הבן שלה", חוליו, היא יוצאת ממשבצת האמא, האישה, והופכת לזו שמובילה את הישיבה (שבה כל אנשי העסקים הם גברים, והאשה הנוספת היחידה בחדר היא מזכירה). פגי מצליחה להגיע להישג ראשון בעונה הזו, בכך שהיא משיגה את תקציב הענק של בורגר שף בעצמה, וסוף סוף נראית מרוצה באמת. למרות שג'ים קאטלר לא מפסיק לקשקש על המחשב החדש שלו, לנו – וגם לדון – ברור שפגי היא העתיד האמיתי של סטרלינג קופר ושות'.

העתיד האמיתי בחברה. פגי (צילום מהאתר הרשמי)

סאלי, מתוקף היותה נערה צעירה, מסמלת גם היא את העתיד. אבל היא כל כך אדישה ועצובה, ששום דבר לא מרגש אותה. לסאלי קורה משהו מעניין בזמן הצפייה בנחיתה על הירח. כשהיא קוראת לבובי וג'ין להכנס הביתה, היא מתרגשת ממה שעומד לקרות, אך כשהנער שמוצא חן בעיניה אומר שזה "סתם בזבוז של כסף", היא מיד חוזרת על דבריו באוזני דון, כדי להסביר עד כמה לא אכפת לה מהמעמד. דון מבקש ממנה לא להיות כל כך צינית, ובסופו של דבר היא מקבלת את העצה שלו, ובוחרת לנשק דווקא את הילד שמראה לה את הכוכבים והחלל, ולא את הנער השלילי שעניין אותה עד עכשיו. בעצם אנחנו מגלים שסאלי עדיין נשארת הילדה הסקרנית והשמחה שהיא הייתה, אבל מאמצת את הגישה הצינית, כי היא מרגישה צורך להיות כמו כולם (בדיוק כמו בפנימייה, שבה אימצה את התנהגות הבנות האחרות במהירות רבה). מי שמשחרר אותה מהתפיסה הזו, גם אם (אולי) רק לרגע, זה דון.

בסוף הפרק, דון מדמיין את קופר שר "The best things in life are free" וזה כנראה מה שדון מתחיל, סוף סוף, להבין. בפרק הזה, דון הצליח לגרום לכל כך הרבה דברים טובים (הקלה, הצלחה, רגש, אחריות) ולשנות תפיסה אצל כמה אנשים, בכך שפשוט יצא נגד האופי הרגיל שלו, שעד היום הביא לו מלחמות ואכזבות. האושר של הסובבים אותו לא רק ניתן בחינם, אלא גם משחרר אותם ואותו לחופשי.

שחרור, הקלה, רגש - חינם. מופע הסיום של קופר

בפרק הזה, דון לא התנהג באופן הטיפוסי לו. הוא יכל להלחם על מקומו בחברה ולהעביר את הפרזנטציה כדי להראות לכולם עד כמה הוא נחוץ, אבל בחר לוותר על האגו למען פגי, והעתיד שלה. הוא יכל להתעקש ולהמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר עם מייגן, אבל בחר לוותר גם עליה, כדי שיהיה לה טוב יותר בלעדיו. הוא יכל לפתוח במריבה נוספת עם טד צ'ו ולנסות לכפות עליו את הסכם מכירת החברה, אבל בחר לחשוף בפניו ובפני כל השותפים, את החולשה והעצב שבחוסר עבודה, ולרגע ויתר על התדמית הקשוחה שלו, כדי שטד לא יהיה אומלל אפילו יותר. הוא אפילו הצליח לשחרר את ההתעקשות שלו שלא להצטרף למקאן לעולם. אותו דון שהעדיף להקים חברה חדשה ולא לחבור למשרד הפרסום שרדף אחריו שוב ושוב, מחליט סוף סוף לוותר, כדי להשיג את השקט שהוא מייחל לו. הוויתור הזה גורם לדון בעצם לחסל את כל מי ומה שהוא היה בעבר, למען העתיד של כולם. דון הישן, בדיוק כמו קופר, כבר לא רלוונטי. 

נקודות למחשבה

- דון אומר לפגי שהוא חוזר לעבוד, אבל כל סצנת הסיום שלו עם קופר מתרחשת כשהוא עומד מחוץ למשרד הישן שלו (של לו, היום), ולא מחוץ למשרד של ליין. כנראה כרמז לכך שדון בדרך חזרה למקומו הטבעי

- עוד התייחסות לאנשי העבר שנגמר - מייגן הולכת לראות את "חבורת הפראים" של סם פקינפה – סרט על חבורת פורעי חוק במערב הפרוע, שיוצאים להרפתקה אחרונה לפני שהעולם שהכירו נעלם סופית.  

אין עתידות, יש שאלות

- מה יעלה בגורל החברה לאחר שיעברו לשליטת מקאן?

- האם נפטרנו מלו אייברי וג'ים קאטלר המעיקים?

- האם הפעם דון ומייגן באמת נפרדו סופית?

- והאם דון יחזור לגדולתו או שהסדרה תיגמר במפלתו המוחלטת?


והפרומו
לחצי השני של העונה

עונה 7, פרק 4: סדר חדש

"There's no hierarchy, man"
- "Believe me, there's always a hierarchy"

עד עכשיו, שנות השישים חילחלו לעולם של סטרלינג קופר לדורותיה במהלך הסדרה, ברמזים קטנים. לבוש עדכני פה, קצת סמים שם, אזכורים להיפים, שחורים שמתקבלים בחברה קצת יותר וכמובן אירועים היסטוריים שמשפיעים על העלילה. אך בפרק הזה, סוף סוף מתרחשת מהפכה של ממש בעולם של הדמויות, והיא נכנסת למשרדים ולחיים האישיים שלהן והופכת אותם. הפרק הרביעי מציג בפנינו עולם חדש, סדר חדש והיררכיה ישנה שנעלמה, ונסיונות כושלים להלחם בה ולהשיב את המצב הקיים. מה שלא יהיה בהמשך, ברור שהעולם של מד מן כפי שהכרנו אותו בעבר, משתנה לחלוטין בפרק הזה, ושום דבר כבר לא יהיה דומה למה שהיה.

פיט פוגש את ג'ורג', לקוח לשעבר, שעבד בויקס, החברה של אבא של טרודי. למרות שפיט מספר לו שהוא וטרודי כבר גרושים כמעט באופן רשמי, מעניין לראות שהוא גם מציג את בוני כ"סוכנת הנדל"ן שלי", גם קורא לטום "החותן שלי" וגם, בעיקר, נראה בהלם על כך שטום עבר התקף לב וטרודי לא מילאה את תפקידה כאשתו האומללה והתקשרה לעדכן אותו. למרות שפיט חי בעולם חדש לחלוטין, הוא עדיין מצפה מהעולם הישן להתקיים.

במהלך סמלי למדי, המחשב החדש של הארי קריין מותקן במה שהיה פעם חדר הקריאייטיב. המוחות האנושיים מפנים את מקומם לטכנולוגיה (אם כי הטכנולוגיה עדיין כל כך מיושנת שהיא זקוקה לחדר שלם) ואנחנו רואים שהארי השיג את מה שרצה בכך שחתר דרך הנסיונות הישנים שלו להשיג את המחשב – בבקשה מהממונים עליו – והלך לבוס החדש בפועל, ג'ים קאטלר. הקרייאייטיב מפנה את מקומו כמלך של החברה, והמחשב תופס את מקומו.

מרגרט, בתו של רוג'ר, שכבר ראינו רמזים לשינויים שחלים בה, עוזבת את הבית, את הבעל והבן, ומצטרפת לקומונה של היפים, שבניגוד מוחלט להתקדמות הטכנולוגית בעיר – מחליטה לחיות כמעט ללא שום טכנולוגיה. מרגרט עוזבת את כל הסדר הישן – משפחה, קידמה, רדיפה אחרי כסף ומילוי התפקיד המצופה ממנה כרעייה וכאם – ובוחרת לחיות את חייה כפי שהיא רוצה. כמובן שרוג'ר ומונה לא מסוגלים אפילו להבין את המצב הזה, ומאשימים את ברוקס, בעלה של מרגרט, בכך שהיא ברחה. הרי לא ייתכן שיש סיבה אחרת לאומללות שלה. גם כשמרגרט מעמתת את מונה עם האמת – את היית אומללה בדיוק כמוני – מונה מסרבת להבין את המצב ובוחרת לעזוב.

בעולם שבו אין צורך בכסף, או בטכנולוגיה, רוג'ר חסר תועלת. רוג'ר, מרגרט והיפים נבחרים (תמונה מהאתר הרשמי)

רוג'ר מנסה להבין את בתו, או לפחות מעמיד פנים שהוא מנסה, ולרגע נראה שהוא באמת מבין מדוע הבת שלו בחרה לעזוב הכל. אבל מה ששובר את רוג'ר, בסופו של דבר, זו העובדה שמרגרט עוזבת אותו, אבא שלה, באמצע הלילה, ונעלמת עם בחור שכמובן אינו בעלה, שבא לחפש סקס באמצע הלילה וגם מצא אותו. "את לא יכולה לעזוב הכל ולעשות מה שאת רוצה", הוא אומר לה, "את אמא". העובדה שמרגרט בחרה לוותר על תפקידה כאמא וכרעייה, כפי שנדרש ממנה בעולם הישן, ולבחור לחיות כאשה, עם מי שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה – לא מצליחה להיות מקובלת עליו. וזה למרות שהוא בעצמו עשה לה את זה כילדה, אבל הוא גבר, והעולם שלו קיבל גברים שבוגדים ולא מבלים עם בנותיהם הקטנות.

אבל לרוג'ר כבר מזמן אין כח או השפעה על הילדה שלו. היא כבר לא קטנה, והדבר היחיד שהוא נתן לה בחייו – כסף – כבר לא קונה אותה. אין לרוג'ר שום דרך להחזיר את המצב לקדמותו. הוא, וכל מה שהוא מסמל, חסרי תועלת מולה ומול העולם החדש שבו היא בחרה.

המפגש של פיט עם ג'ורג' מוליד נסיון להשיג לקוח חדש, בורגר שף. לאחר שטד ממש לא מוכן להגיע לניו יורק כדי לטפל בלקוח – בגלל פגי, כמובן, הוא מעביר אותו אליה, מן הסתם מתוך רגשות אשמה. פיט ורוג'ר מצליחים להכניס את דון, שמסתבר שפשוט עבר מלהיות מובטל בבית, ללהיות מובטל במשרד – למשימה, ולו נכנס ללחץ (בדיוק כמו שהוא נלחץ כשהוא חושב לרגע שטד חוזר, אגב). כדי לחסל כל סיכוי שדון יהיה אחראי למשהו, וכדי להביא את דון למצב מביך ביותר, הוא דואג מיד שפגי תהיה האחראית הרשמית לטיפול הקריאייטיבי בלקוח, והוא עושה את זה באמצעות העלאה בשכר. כך, הוא בטוח, אין לו מה לדאוג לגבי דון, ואין לו גם מה לדאוג שפגי, שהתלוננה בתחילת הפרק על כך שהוא לא יודע איך להיות קריאייטיבי, תלך לחפש מענה אצל מי שכן יודע – וזה כמובן דון.

ואכן, המצב מביך ביותר כשפגי, שהשנאה שלה לדון לא מאפשרת לה ללכת אליו ולדבר איתו בשקט על הסיטואציה שאליה נקלעה כדי לקבל את הבנתו, מחליטה לחתור תחת הסדר הישן בעצמה, בכך שהיא הופכת להיות הבוס ומדברת עם דון כאילו הוא היה הקופירייטר והיא מנהלת הקריאייטיב, ולא להפך, כפי שהיה תמיד. דון לא צריך לומר כלום כדי שנראה עד כמה הוא פגוע ומושפל. ודי בצדק. הוא מנסה להשיב את כבודו האבוד, כשהוא מבין שהחברה שמתקינה את המחשב במשרדים היא לקוח פוטנציאלי גדול, ואז מגיעה ההשפלה השנייה שלו, מברט קופר. קופר, שבעצמו אדם שלא עושה כלום במשרדים, מעז לומר לדון בפרצוף שהוא לא רוצה אותו שם. הוא די מודה שהמגבלות שניתנו לו נועדו לגרום לו לדחות את העבודה, ושהעובדה שהוא קיבל משרד של אדם מת אינה מקרית בכלל. 

הגיע הזמן להתעורר. דון ופרדי (צילום מהאתר הרשמי)

בשלב הזה דון מאבד את הסבלנות, ומחליט בעצמו לצאת נגד הממונים עליו. הוא מבריח בקבוק ומשתכר בעבודה, בניגוד לתנאים שהבטיח לעמוד בהם, ומסכן את מעמדו בחברה. הוא רואה את דגל המטס של ליין שמצא במשרד, ושתלה על הקיר (לאות אזהרה? מעין סימן שמרחף מעליו ומזכיר את הגורל שצפוי לו?) ומתקשר לפרדי ראמסון. הידידות בין השניים אינה מקרית כמובן, פרדי הוא אלכוהוליסט בעצמו שעבר גמילה, והוא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לדון כרגע, מה שמעלה את השאלה האם ההחלטה להתקשר אליו הייתה תמימה, או בעצם סוג של קריאה לעזרה כלפי האדם היחיד שיכול לתת לו אותה.

בזכות השיחה בין פגי לג'ואן, דון מצליח לחמוק החוצה בלי שג'ואן תראה אותו שיכור לחלוטין בדרכו החוצה. מה שמוביל לכך שהמפלה של דון הרבה יותר מורכבת מסתם תפיסה במשרד שהייתה מובילה לפיטוריו. הבעיה של דון היא עם עצמו ולא עם שום גורם חיצוני, וזה מה שפרדי מסביר לו כשהוא מתעורר בבוקר, עדיין הלום אלכוהול וכועס על המצב. פרדי מבין עד כמה דון מושפל מהצורך לעבוד תחת פגי, אבל מסביר לו את המציאות – זה המצב החדש. אתה יכול להתנגד לו וליפול לתהום, או להשלים איתו ולהרוויח את העבודה והמעמד שלך בחזרה. הימים בהם דון דרייפר יכל לעשות מה שהוא רוצה ולהיות מלך החברה נגמרו ואינם. רוצה להצליח שוב? תתחיל מלהיות קופירייטר רגיל. הגיע הזמן להתעורר, ולא רק לבוקר החדש.

ובפעם המי יודע כמה, דון שוב מפתיע אותנו ומקבל על עצמו את העולם החדש. הוא מגיע למשרד בבוקר, בדיוק כשהמחשב המהולל מגיע גם הוא. בקטע הזה בדיוק כדאי לחשוב על מילותיו של טכנאי המחשבים, לויד, על כך שהוא לא רוצה לראות את המחשב שלו זרוק וחסר שימוש אחרי זמן קצר, כי הוא יודע כמה הוא עמיד וכמה הוא יכול להחזיק עוד שנים רבות. כך גם דון מרגיש. זה עוד לא הזמן לוותר ולהיזרק בצד לטובת דגם חדש יותר. דון משלים עם ההיררכיה החדשה במשרד ומודיע לפגי שהוא מקבל עליו את התפקיד. כל הנסיונות לחזור אחורה נכשלו. סדר חדש התחיל.

נקודות למחשבה

- פרדי שואל את דון "Are you just gonna kill yourself, give them what they want?" , מה שכמובן מחזק את עניין המשרד של ליין, מציאת הדגל ודבריו של קופר לגבי השהייה במשרדו של "אדם מת"

- דון אומר לפגי "I'll have your taglines by lunch". אישית, נפלתי בכפל המשמעות הזה וחשבתי לרגע שהוא זה שדורש ממנה את הטאגליינס. כמובן שטעיתי, אבל המשפט הדו משמעי הזה מעניין, ומעורר את השאלה, האם הוא יזכה לומר זאת במשמעות השנייה בקרוב. או אי פעם.

- משעשע ביותר לראות את מרדית המזכירה (כבר שבועיים ברציפות) מריירת על דון

- חוץ מרפרנס די ברור לעצמו, לא הצלחתי להבין את מה שדון אומר ללויד ("I know your name. you go by many names") – רעיונות?

- מעניין לראות שמרגרט היא הניגוד המוחלט של מה שקורה בפרק. המשרד מביא מחשב – מרגרט מוותרת  על טכנולוגיה. לו נותן כסף לפגי כדי להשיג את מטרתו – מרגרט מוותרת על כסף.

- דון לא שותף לשום החלטת שותפים שמתקבלת בפרק – לא המחשב ולא ההעלאה של פגי

- למרות שהם גרושים כבר לא מעט זמן, מונה יודעת הכל על חייו של רוג'ר ומשתמשת במידע כדי להקניט אותו

- Meet the Mets, שיר השכרות של דון

אין עתידות, יש שאלות

- האם העובדה שבחצי העונה הראשון, דון מצליח להשיג התקדמות משמעותית, אומרת משהו על הצפוי לנו בחצי השני של העונה? האם זו עלייה שתוביל להתרסקות עצומה? הרי כבר ראינו לא מעט פעמים שבהן נדמה היה שיש שינוי, כדי לגלות שהוא לא אמיתי

- עד מתי פגי תמשיך להידרדר ביחסה כלפי דון, או בכלל?

והפרומו

לפרק הבא

עונה 7, פרק 3: צעדים נואשים

"I'm walking around in a cloud of NO"

לא רק מייגן מתהלכת, כמו שהיא אומרת, בתוך "ענן של לא". הפרק השלישי מתאר את המלחמה של דון, בטי, הארי וכמובן מייגן עצמה, לצאת מתוך המצב הבלתי נסבל שהם נמצאים בו, שכולל בעיקר דחייה וחוסר הערכה, ולהחזיר לעצמם את מה שאבד להם בדרך. האמצעים? נואשים מאוד.

הפרק נפתח במעין הקדמה קטנה שרומזת על המשכו. דון צופה בקולנוע בסרט "Model Shop" של ז'אק דמי. העלילה, בקצרה, סובבת סביב גבר שמנהל רומן עם צרפתייה החיה בלוס אנג'לס. נשמע מוכר? כדאי רק לשים לב שהצרפתייה הנ"ל גרושה.

כשדון שומע שהסוכן של מייגן, אלן, התקשר אליו, הוא מתעקש שמזכירתו לשעבר, שכבר אינה מזכירה פשוטה, תבצע את השיחה בחזרה, אך היא לא יכולה לעמוד בקצב העבודה ולכן הוא מתייאש ומתקשר לבד. אפילו את השארית האחרונה של העמדת פנים – מזכירה שתציג אותו כאילו הוא מתקשר מהמשרד, הוא כבר מאבד.

דון מגלה שמייגן עשתה צעד נואש ביותר בנסיון לקבל תפקיד, הכולל בין היתר התרפסות בדמעות בפני הבמאי. זה כנראה לא ממש עזר לה, אבל זה מספיק כדי לגרום לדון לנסוע ללוס אנג'לס. כשהוא מתעמת על כך עם מייגן, הוא מבקש ממנה "תפסיקי להתנהג כמו משוגעת". לא פחות. וזה מה שמוציא את מייגן מדעתה. לא רק שמסתבר שדון נכנס לתפקיד המבוגר האחראי (היא גם מכנה אותו "אבא") שצריך להשגיח עליה, הוא עוד מעז לנזוף בה, כשהוא בכלל לא נמצא שם איתה, או לא נמצא שם בכלל. בסצינת הזעם של מייגן, אנחנו מגלים שהיא לא תמימה בכלל, שהיא יודעת בדיוק מה היא עלולה למצוא אם היא זו שתפתיע אותו בביקור לא מתוכנן.

ואז קורה דבר לא צפוי בכלל. שבוע אחרי שראינו את דון אומר את כל האמת לסאלי, הוא עושה זאת שוב, ומספר למייגן הכל על מצבו, ויותר מזה, הוא מספר לה שאין לו אף אחת אחרת, ושהוא אפילו לא שותה כל כך הרבה – משפט שיש לו הרבה משמעות, כי זו בעצם הפעם הראשונה שדון בכלל מודה במילים שיש לו בעיה עם אלכוהול. הוא יכל לשקר, הוא יכל להאשים אותה בחזרה, ראינו אותו עושה את זה לא מעט פעמים, אבל הוא בוחר באמת הפעם. אמת שעולה לו בגירוש מהדירה, וב"ככה זה נגמר" מצד מייגן.

דון דרייפר אומר אמת. שוב. מי היה מאמין. דון ומייגן (צילום מהאתר הרשמי)

והגירוש הזה הוא כנראה מה שמביא את דון, סופית, להבין שהמצב כבר לא יכול להמשיך יותר. לא השעמום בבית, לא השמועות על גאון הקריאייטיב שנבעט מהחברה של עצמו ואפילו לא הכבוד העצמי שלו גרמו לכך שהוא יחליט לעשות מעשה – מייגן היא הקש ששובר את גבו של דון. וזו בחירה מעניינת ביותר. דון נפגש עם המתחרים ומקבל הצעה לעבודה חדשה. בדרך, אנחנו מגלים (בהטעייה נהדרת ביותר) שדון אכן לא מתפתה לבחורות זרות שמציעות לו את עצמן בבתי מלון, והולך לעשות, כמה מדהים, בדיוק את מה שאשתו ה"משוגעת" עושה – מבקר את הבמאי שלו, את רוג'ר, ומטיח בו האשמות בנסיון נואש לקבל את עבודתו בחזרה. הוויכוח ביניהם נגמר בצורה לא פחות מנפלאה, כאשר רוג'ר נכנע ואומר "אני מתגעגע אליך" ומציע לדון להגיע ביום שני. מה זה אומר? ההשערה שלי הייתה מיד שרוג'ר התכוון "בוא ביום שני ונדבר", דון כנראה חשב אחרת.

ובינתיים, בטי נפגשת עם חברה מהעבר – פרנסין. כל כך מהעבר שהיא מכנה אותה "בטי דרייפר". הילדים של פרנסין כבר גדולים מספיק כדי שהיא תשתעמם בבית ותלך לחפש לה קריירה (חלקית, אמנם, אבל שלושה ימים בשבוע במשרד זה טירוף בפני עצמו לאשה נשואה, מבחינתה של בטי). למה היא צריכה לעשות את זה? האם העובדה שהיא מגדלת ילדים ומטפלת בבעלה היקר לא מספיקה? האם היא לא חשה שזכתה בפרס הגדול, כפי שהיא כמובן צריכה להרגיש? קשה להאמין שבטי מאמינה למילים של עצמה באמת, אבל מכיוון שזה העולם היחיד שהיא מכירה, היא יוצאת מיד להציל אותו, ומצטרפת לטיול הכיתתי של בובי, כדי להוכיח לעצמה איזה אמא נפלאה היא, וכמה היא לא צריכה שום דבר בעולם מעבר למשפחה המושלמת שלה. והיא עושה הכל כדי להצליח בכך, כולל דיון על דרקולה, פרנקנשטיין וחבריהם במלוא הרצינות, ואפילו שתיית חלב טרי מהדלי. בטי, אין ספק, נואשת להצליח במשימתה.

אבל בטי, שתמיד הייתה מרוכזת בעצמה, מפספסת את מה שברור לכל – שיש לה בן שמעריץ אותה וגאה בה, ומעשה ילדותי אחד שלו (אגב, כל אמא נורמלית הייתה מעריכה את העובדה שהבן שלה נתן אוכל לילדה שלא הביאה שום דבר חוץ מממתקים), והיא כבר מיואשת, ומוציאה על הילד המסכן את כל הכעס. הם לא אוהבים אותי, היא בוכה להנרי. כי זה הרבה יותר קל מלפקוח את העיניים ולראות את האמת. בטח בסיוטיה הגדולים היא מדמיינת את עצמה במשרד.

הילד והילדה. בובי ובטי (צילום מהאתר הרשמי)

הארי קריין, שמאז ומעולם מרגיש שאיש לא מעריך אותו או את המחלקה שלו (טיפ: אולי תהיה קצת פחות מגעיל, באופן כללי), הולך על טקטיקה חדשה ודי נואשת בעצמה, כדי לנסות ולקבל הכרה: הוא משקר ללקוחות, חד וחלק, לגבי קיומה של טכנולוגיה שלא הייתה לו מעולם (האם זו הפעם הראשונה שמחשבים מוזכרים בסדרה?) וכנראה שגם לא תהיה בקרוב. למה הוא עושה זאת? כי הוא מקווה שאולי בשביל הלקוחות, הוא סוף סוף יקבל את מה שהוא רוצה. מה שהוא באמת מקבל, זה נזיפה מג'ים קאטלר שקורא לו "האדם השקרן ביותר שעבדתי איתו", אבל בסופו של דבר, קאטלר דווקא מתחיל להפנים את העובדה שאולי כדאי שמישהו יסתכל על מחלקת המדיה. האם הצעד הנואש של הארי ישתלם לו, וכולנו נזכה לראות את המחשב הראשון בתולדות סטרלינג קופר לדורותיה? אולי עוד נדע בקרוב.

דון, משוכנע שהוא חוזר לעבוד, מגיע למשרד. הרמז הראשון שלו לכך שמשהו לא בסדר הוא, שהמשרד שלו עדיין שייך ללו. הרמז השני הוא, שכולם בוהים בו כאילו היה רוח רפאים שחזרה מהמתים, כי לאף אחד אין באמת מושג מה הוא עושה שם. בזמן שדון מחכה לרוג'ר שיואיל בטובו להגיע, ורגע לפני שהוא נבהל ועוזב, מייקל מצליח לשאוב את דון פנימה לחדר הקריאייטיב והתגובות להמצאותו במשרד נעות בין הלם מוחלט להתלהבות ובקשות לייעוץ בענייני פרסום (או נישואין). התגובה הגרועה מכל היא של פגי, אגב, שהמרמור שלה מתחיל להפוך לרוע באופן כללי.

דון נשאר במשרד למשך זמן שנראה כמו שעות, ומרגע לרגע מבין שחזרתו לעבודה בכלל לא מובטחת, ושהשותפים מעולם לא דנו בעניין. למרות זאת, הוא נשאר בסביבה, ממשיך לתת פקודות למזכירתו לשעבר ומתנהג כאילו הכל רגיל. מרגע לרגע דון נראה יותר מביך, עצוב ונואש, בעיקר אחרי שהעבודה ממשיכה כרגיל והוא נשאר לבד בחדר.

ואחרי שנראה שדון הולך להיזרק החוצה בבושת פנים (התגובה של ג'ואן להמצאותו במשרד הייתה לא פחות מהיסטרית, כך גם זו של לו), גילינו שמבחינת ג'ים וג'ואן, דון בכלל מפוטר, שלמחליף שלו יש חוזה של שנתיים(!!!) ושרוג'ר, כשהוא רוצה, יודע להלחם ממש טוב. רוג'ר אומר את כל הדברים הנכונים, כולל העובדה שמאז עזיבתו של דון, החברה היא מדבר קריאייטיבי, ושלזרוק אותו לא יהיה כל כך קל, כיוון שמדובר בשותף. בסופו של דבר, מי היה מאמין, דון קיבל את עבודתו בחזרה.

אבל דון ממש לא חוזר למשרד כמנצח. הוא מקבל משרד אחר (לא סתם משרד, משרדו של ליין, שהוא – מילולית - זירת התאבדות), הוא חייב לעקוב אחר רשימה של מגבלות די משפילות, הוא לא יכול לשתות יותר אלכוהול במשרד, והגרוע מכל – יש לו בייביסיטר, לו אייברי, מחליפו. זה הרגע שבו ציפיתי שדון יהיה דון, יתפרץ על כולם בכעס ויספר להם לאן הם יכולים לדחוף את המגבלות שלהם. הרי יש לו הצעה ממקום אחר והוא יכול לברוח ולהתחיל מחדש. אבל דון מפתיע, ומשאיר אותנו עם סיום של מילה אחת – "אוקיי". בדיוק כמו באמירת האמת לסאלי ולמייגן, דון בוחר, לשם שינוי, לא לברוח אלא להתמודד, לתקן את מה שהוא הרס, ומבין כל הדמויות שניסו לעשות זאת בפרק, הוא היחיד שצעדיו הנואשים נתנו לו, כמעט לחלוטין, את מה שהוא רוצה. האם דון סוף סוף מצליח להשתנות באמת? פרקים יגידו.

נקודות למחשבה:

- נושא הליווי של "מבוגר אחראי" חוזר על עצמו בפרק. דון אחראי על מייגן, לו אחראי על דון ובטי היא ההורה המלווה בטיול. רק שהיא היחידה מבין השלושה שקיבלה את "התפקיד" בנסיבות הנכונות, אך מוכיחה שהיא בעצם ילדה קטנה בעצמה.

- פגי שוקעת עוד ועוד לתהומות המרמור והרחמים העצמיים, כשהיא מגלה שאפילו לא שקלו את מועמדותה לפרס הקליאו, בעוד מייקל קיבל מועמדות על לקוח שהיא העבירה אליו

אין עתידות, יש שאלות

- האם דון יצליח להציל את הקשר עם מייגן?

- איך בדיוק תיראה חזרתו של דון לעבודה, כשחצי מהמשרד שונא אותו?

- האם ומתי נראה פיצוץ מתבקש בין דון ללו אייברי?

- האם פגי תצא מביצת הדכאון שהיא שקעה לתוכה?

- האם מייגן תקבל אי פעם עבודה בהוליווד?

והפרומו

לפרק הבא