יום שלישי, 9 בנובמבר 2010

עונה 1, פרק 1: דון דרייפר וכל היתר


"What you call 'love' was invented by guys like me to sell nylons". 

הפרק נפתח בהסבר לביטוי "Mad Men" – כינוי שניתן לאנשי תעשיית הפרסום (Ad Men) בשנות החמישים בניו יורק - ומיד לאחריו אנחנו נוחתים בבר מלא אנשים בחליפות וכובעים, נשים בשמלות נפוחות והרבה, הרבה עשן סיגריות. בעולם שמתגלה לנו אנחנו לומדים מיד שני כללים בסיסיים: אם המלצר השחור מטריד אותך, אפשר להפטר ממנו, ונשים הן עם קל דעת שאוהב לקרוא במגזינים אגדות על נזקי העישון. 

גיבור הסדרה, דון דרייפר, נחשף בדרמטיות – אנחנו לא רואים את פניו ומסתקרנים לדעת מי הוא הבחור המסתורי שיושב לבד בפינה, רחוק מההמונים המשתעשעים. הצורה בה הוא מתגלה לצופים מבהירה חד משמעית: זה איש ששווה להסתקרן לגביו. כשאנחנו רואים לראשונה את דון הוא עסוק בכתיבה ובחקירת המלצר לגבי הרגלי העישון שלו, נמצא מבחירה מחוץ לחגיגה בבר – מיד ברור לנו שהיצור הנאה הזה הוא לא בלש ולא סופר, הוא איש שעוסק ברעיונות, בשכנוע, בפרסום. 

בעוד דון מקבל הצגה חגיגית משל עצמו, שאר הדמויות מסתפקות בהשתלבות עדינה לתוך מהלך העניינים, אחרי הקדמה קצרה לצרכי מיקום: שדרות מדיסון, גורד שחקים, הערות שוביניסטיות במעלית, הטרדה מינית, שתייה ועישון הם דברים שבשגרה במשרד. עולם של גברים.
כל אחת מהנפשות הפועלות (והמרתקות לא פחות) מביאה איתה חלק מעולם הסדרה והתקופה בכלל. 

דון  
מוגדר על ידי מידג' ולאחר מכן על ידי רוג'ר כגאון. "מנהל הקריאייטיב המושלם". מסצנת הפתיחה ידענו שהוא עוסק ברעיונות וכנראה בפרסום, עכשיו אנחנו יודעים שהוא לא רק נראה חשוב אלא הכוכב של שדרות מדיסון. הוא נמצא רמה אחת מעל כולם במשרד ובכל מקום שבו הוא נמצא, והמעמד הזה מתבטא בזוויות הנמוכות שבהן הוא מצולם, ולא משאיר מקום לספק מי גיבור הסדרה ועם מי יש לנו עסק. בסצנה בה הוא מארח במשרדו את פיט, קן ופול, הוא עומד מולם,  בפריים נפרד משלו בעוד השלושה חולקים פריים בעצמם. אין צורך להסביר מי כאן הבוס.

אבל דון רחוק מלהיות מושלם. כמו רוב יושבי "סטרלינג קופר", גם הוא לוקה באנטישמיות ("יהודים עובדים פה? לא במשמרת שלי"), בשוביניזם ("אני לא אתן לאשה לדבר אלי ככה") ובחוסר נאמנות לאשתו. הוא מטעה את כולנו כשהוא שוכב עם מידג' ואומר לה ש"אנחנו צריכים להתחתן" ובהמשך הפרק מצהיר שהוא לא מאמין באהבה וחי כאילו אין מחר, כי אין מחר, ומצטייר כהולל עם סטוק של חולצות לבנות במשרד שיעידו שהוא לא ישן הרבה בבית. 


הכוכב של שדרות מדיסון. דון דרייפר (צילום מתוך האתר הרשמי)

מי שדווקא חושפות את האופי האמיתי של מר מושלם, הן הנשים – וממש לא בפעם האחרונה בסדרה, שבעקביות מתעדת רגעים קטנים במהפכה הפמיניסטית המתהווה.

כשדון אומר למידג' שהם צריכים להתחתן, היא עונה לו "אני אהיה אשה – לשעבר טובה?" או מה שפולניות טובות ממוצא אמריקאי קוראות לו "once a cheater, always a cheater". כביכול, שאלה לא ברורה עד שמגיעים לסוף הפרק ומבינים את כוונת המשוררת. 

דון מפוצץ את הפגישה עם רייצ'ל, בעלת חנות כלבו שהיא, לא עלינו, גם אשה וגם יהודייה. היא חושבת קדימה, הוא מיושן מבחינה אישית ומקצועית. הוא לא מאמין שמישהו יבוא לקנות בחנות יקרה דווקא כי היא יקרה, ופוטר אותה בקופונים, כי למה להשקיע כשמדובר פה בסך הכל באשה שלא מבינה הרבה. אבל היא מבינה הרבה יותר ממנו, ובעיקר מחזיקה בכסף הגדול ולכן הוא נאלץ לרדוף אחריה ולהתחנף בארוחת ערב, שבה הוא פשוט חייב לחקור למה אשה כל כך יפה וצעירה לא עושה את המהלך המתבקש ופשוט מתחתנת ויולדת ילדים. אחרי שהוא נותן לה את נאום "למה אין אהבה בעולם" שלו, היא אומרת לו שגם הוא יודע איך זה להיות שונה ולא שייך. עוד חידה שנזרקת לחלל האוויר.   

בסוף הפרק, אשה שלישית חושפת את דון. בלי לדבר ורק באמצעות העובדה שהיא קיימת, היא הופכת את כל מה שראינו עד עכשיו ללא רלוונטי. מידג' היא המאהבת, בטי היא האשה החוקית. את ההצהרות על "אין אהבה" ו"אין מחר" מחליפים שני ילדים קטנים, ואת דון הגדול מהחיים שמסתובב כמו בעל הבית בסטרלינג קופר, מחליף איש קטן שמגיע הביתה, מצולם מגבוה והולך לאיבוד באמצע החלום הפרברי. בסצנת הסיום המשפחה הממוסגרת לא יכולה להיראות מושלמת יותר. אנחנו כבר מתחילים להבין כמה היא רחוקה מזה.

פגי וג'ואן
לפחות בשלב הזה, אי אפשר להכיר כל אחת מהן בנפרד. הן נחשפות יחד ומרגע זה הן מתפצלות לשני עולמות שונים, שההבדל ביניהם הולך וגדל עם התקדמות הסדרה.

פגי היא הנערה החדשה במשרד. ילדה מפוחדת שלא יודעת לאן היא נכנסת ומה הולך לקרות, גרה בברוקלין וכל כולה אומר תמימות. ג'ואן היא המזכירה הבכירה ביותר, משפריצה בטחון עצמי לכל עבר. תמימות, אנחנו מבינים מהר מאוד, היא לא הצד החזק שלה.

ג'ואן מעבירה לפגי את השיעור המזורז במזכירות טובה: אם יהיה לך מזל, תוך כמה שנים את בכפר ולא תצטרכי לעבוד בכלל, בינתיים תראי את הרגליים שלך, תעריכי את הגוף שלך, הגברים במשרד עוסקים במשהו שאני לא מבינה בו כלום, הגברים שתכננו את מכונת הכתיבה דאגו שתהיה פשוטה לתפעול אפילו על ידי אשה, את צריכה להיות משהו בין אמא למלצרית, "ובשאר הזמן..." היא כבר לא צריכה להגיד מה. פגי שותה כל מילה בצמא. כרגע.

וכדי להסתגל למעמדך החדש כאשה בעולם של גברים, כדאי שתדאגי לאמצעי מניעה. ומי אם לא ג'ואן שולחת את פגי למקום הנכון. כאן מעניינים שני ניגודים: מצד אחד, פגי קוראת במרפאה עלון בשם "It's your wedding night", מצד שני, כשהיא נבדקת על ידי הגניקולוג, היא מסתכלת על לוח השנה וחושפת בפנינו את העובדה שאנחנו נמצאים בשנת 1960. כלומר, מצד אחד את עדיין אמורה להיות נשואה בסיטואציה שכזו, אבל מצד שני מתחילה להתרחש פה מהפכה מינית. העובדה שפגי היא זו שמביאה אלינו את שנות השישים, בכל המובנים, היא לא מקרית בכלל.


להתחיל עם הבוס זה חלק מהעבודה. דון ופגי (צילום מהאתר הרשמי)

סאלווטורה 
בעולם שבו לנשים אין כמעט זכות קיום, ודאי שההומו חייב להשאר בארון.
בסצנה הראשונה שבה אנחנו פוגשים את סאל, הוא כבר מנסה לצאת גבר-גבר בצורה מגוחכת לחלוטין, כשהוא אומר לדון ש"אם בחורה תתפשט לידי אני רוצה להיות איתה לבד ולעשות עם זה משהו". אחר כך מזלזל בטענה הפרוידיאנית לפיה אנשים יכולים לחיות בצורה מסוימת אבל לחשוב אחרת – למרות שהוא עצמו כמובן האישור החי שלה. הוא היחיד שקורא את המגזין שמיוחס לנשים, וכשהוא מבלה בבר, כנראה ברגע של שכרות הוא לא שם לב ומסכים עם הבחורות ש"יש פה הרבה גברים חמודים".

פיט
ההיכרות הראשונה שלנו עם פיט היא תוך כדי שיחת טלפון עם טרודי, ארוסתו.  כן מותק, בטח מותק. ברור מי שולט במערכת היחסים הזו. פיט מרגיש צורך להוכיח גבריות ולכן הוא מיד מוציא על פגי כמה הערות שוביניסטיות, לשם השעשוע.

מכיוון שכמו בבית, גם במשרד הוא לא ממש הבוס, פיט מצטייר כבחור שלא בוחל בשום אמצעי כדי לקבל את מה שהוא רוצה – הוא לוקח זבל מהפח של דון כדי לנסות לחתור תחתיו. כשהוא לא מצליח, הוא מתחנף לדון ואומר לו שהוא לא טוב עם אנשים כמוהו. בהמשך הוא ייקח עוד דחייה של דון – פגי, שמנסה להתחיל איתו ומקבלת בתמורה איומים. בנסיון להוכיח לעצמו שהוא לא נשלט בידי אשתו לעתיד ואחרי ביקור בפאב שבו הוא מבין שהוא הולך להפסיד את עולם הנשים המרהיב, הוא הולך לשכב עם פגי, והוא מוכן לנסוע עד ברוקלין כדי לכבוש את היעד, במיוחד כדי להתנקם בדון שביקש ממנו להתרחק מהמזכירה החדשה.

עתידות (ספוילרים, בלע"ז):
שזה בעצם, דברים שקרו בפרק ויש להם קשר לעתיד
 
המשך עונה 1:   
פיט מתלהב מהיחס של דון כלפיו, מכל הדרכים לקרר אותו, דון בוחר דווקא באמירה "אני לא רוצה להתעורר ולגלות שאני בהריון". 

עונה 2:
כשדון מתעצבן על פיט שגנב לו את המחקר מפח הזבל הוא אומר לו "זה לא שיש מכונת קסמים שמייצרת עותקים של אותו מסמך בדיוק". בעונה 2 הם מקבלים למשרד מכונה כזו בדיוק.

עונה 3:
השם המלא של דון הוא דונלד פרנסיס דרייפר. מקריות? ומה זה אומר על בטי?

דון אומר לפיט שהוא לעולם לא יוכל לנהל את החברה כי אף אחד אף פעם לא יאהב אותו. בסוף העונה השלישית הוא רודף אחרי פיט כדי שיהיה שותף בחברה החדשה שהוא מקים.

עונה 4:
פגי מנסה להתחיל עם דון ושמה את היד שלה על שלו. הוא מתעצבן ומאיים עליה. בפרק 7 הוא זה ששם את היד שלו על שלה, ומגדיר מחדש את היחסים ביניהם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה