עונה 5, פרק 6: סיפורי מסעות

"It's not a destination, it's on a way to some place"

 

שלושה מסעות יש בפרק, שנקרא "מקומות רחוקים". שלושתם מתרחשים בו זמנית וכולם מושפעים מהחלטה אחת של דון, לקחת את מייגן לסוף שבוע ארוך במלון "הווארד ג'ונסון" – ההחלטה שמפצלת את הפרק לשלושה חלקים. וכמיטב המסורת הקולנועית, המסע האמיתי הוא לא פיזי, אלא נפשי, ולכן כל הדמויות מגיעות להבנה דווקא כשהן חוזרות הביתה, אחרי השינוי שעברו בחוץ. 

פגי

כביכול, המסע של פגי כבר נמצא בסיומו. היא הצליחה להפוך מילדה חסרת אונים לגבר בעולם של גברים. ולא סתם גבר, פגי הפכה לגרסה הנשית של דון דרייפר. קמע ההצלחה שלה הוא קופסה שקיבלה ממנו לפני פרזנטציה, היא מנפנפת את אייב מהדירה בלי לחשוב פעמיים כשהוא לא מרוצה מזה שהיא עסוקה מדי בשבילו, מתפרצת על לקוח ומאשימה אותו בחוסר הבנה של העבודה הגאונית שלה, כמו שדון עשה לא מעט פעמים, ובסופו של דבר מתנחמת בשתייה וביציאה לקולנוע באמצע היום, שם היא מסרבת לנשיקה מבחור שחולק איתה ג'וינט, ובמקום לאפשר לו לגעת בה, היא זו שבשליטה, אדישה ומתרחקת מכל גילוי של קרבה או רגש. נשמע מוכר? כי אם זה לא מספיק, פגי מסיימת את היום בשינה על הספה במשרד של דון. חיקוי מושלם. 

מי שמצליח להוציא את פגי מהמסלול הקשוח וחסר הרגש שלה, הוא מייקל, שמציג את עצמו כ"בן מאדים" – הסיפור שהוא מעדיף לספר לעצמו במקום האמת – שנולד במחנה ריכוז, מקום לא פחות הזוי ולא ייאמן ממאדים, ללא ספק. כנראה שלמרות שפגי מתמודדת עם העולם שלה כמו גבר, העולם האמיתי, האכזרי הרבה יותר, גורם לה להבין שאולי היא לא יכולה להתמודד איתו לבד ולכן היא מתקשרת לאייב, שגם מאשר שבאמת היו מחנות ריכוז. "אני תמיד צריכה אותך" היא אומרת. בדיוק כמו שהיא עצמה אמרה בסרט, על הלביאה בג'ונגל - “She's not going to make it out there on her own”. 

ובזמן שפגי מנסה לגדל רגשות מחדש, הסיפורים של דון ורוג'ר, המרכזיים יותר בעלילה, מתרחשים במקביל והפוכים אחד לשני כמעט במדויק. זוג אחד יוצא למסע בשמחה, עובר דרך כעס ומריבות ומסתיים בפיוס. הזוג השני יוצא למסע שלו בחוסר רצון, עובר בחוויה שלווה ונעימה ומסתיים בפרידה.

רוג'ר וג'יין

המסע שלהם הוא מסע תודעתי. אחרי שדון משאיר את רוג'ר בעיר ולוקח במקומו את מייגן, אין לו תירוץ להתחמק מארוחת ערב עם החברים הבלתי נסבלים של ג'יין. אחרי הארוחה והדיון במשמעות האמת, דיון שהנושא שלו מרחף מעל הפרק לכל אורכו, מתגלה התכנית האמיתית של ג'יין – לקחת LSD עם שאר האורחים. מסתבר שהיא אפילו סיפרה על כך לרוג'ר, והוא, כמובן, לא הקשיב לה.

ככה זה בסיקסטיז, הילדה רוצה סמים. רוג'ר וג'יין (צילום מתוך האתר הרשמי)

העובדה שהוא הוזה תחת השפעת סם לא מונעת מרוג'ר להמשיך לשתות ולעשן, ואם זה גורם למישהו לדאוג קצת לבחור, שכבר עבר שני התקפי לב, כנראה שגם ההזיות שלו עושות את זה. על רקע השיר של הביץ' בויז שמתנגן בחדר, "I Just Wasn't Made for These Times", הראש של רוג'ר דווקא מנגן שיר ישן. הוא רואה חצי מהשיער שלו שחור, ואת דון - זה שהעדיף לנסוע עם אשתו ולהפוך אותו ללא רלוונטי באופן רשמי – מאחוריו. כשהוא מסתכל על ג'יין, הוא רואה את עצמו רוקד איתה. ממש כמו מי שרואה את חייו מול עיניו. 

אבל לא רק שרוג'ר נשאר חי, הוא וג'יין גם עוברים את המסע שלהם בהצלחה. אחרי שהוא הוזה את אליפות הבייסבול של 1919, אליפות שהייתה מכורה מראש, ג'יין שמה קץ למפגן הרמאות השני – חיי הנישואין שלהם – שגם סופם היה ידוע עוד לפני שהתחילו. היא מודה שהיא רק חיכתה שרוג'ר יעשה את זה קודם. למחרת בבוקר, רוג'ר עוזב. בלי המריבות והצעקות שכבר דמיין שיגיעו.

דון ומייגן

אחרי שגילה שהוא חי לצד אשה הרבה יותר דומיננטית ומעורבת מבטי, דון מנסה להחזיר לעצמו קצת מהשליטה שהוא כל כך אוהב. אבל מייגן לא מוכנה לסבול את זה בשקט. המסע של שניהם הוא פיזי – אל מלון הווארד ג'ונסון ובחזרה, אבל מה שמשתנה, זו מערכת היחסים שלהם, בעיקר מהצד של דון. 

בעוד העבודה של פגי מפריעה לחיי הזוגיות שלה, למייגן יש את הבעיה ההפוכה בדיוק – היא לא מצליחה לעבוד ברצינות, כי היא אשתו של הבוס. וכשהיא מנסה להסס ולא לנסוע איתו מיד, הוא משתמש בסמכות שלו – "I'm the boss, I'm ordering you". וזו רק ההוראה הראשונה שהוא מנחית עליה בנסיעה הזו. 

כשהם מגיעים למסעדה במלון, הוא מכריח אותה לקחת את הקינוח שהוא רוצה, ומנסה להכריח אותה לאהוב אותו, רק כי הוא אוהב אותו. מהר מאוד הויכוח עובר מגלידות להטחת האשמות הדדיות, ודון פשוט לוקח את האוטו ועושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב – בורח. ועד שהוא מספיק להתעשת ולחזור – מייגן כבר לא שם, או בשום מקום אחר שדון יכול לחשוב עליו. 

דון נזכר בחזרה שלהם מקליפורניה עם הילדים, אחרי שהציע נישואין למייגן. "אני לא רוצה שהחופשה תיגמר", אומרת סאלי, ודון שורק את "I want to hold your hand"  של הביטלס. בזכרון הזה, דון מתגעגע לזמן שבו הכל היה פשוט, ממש כמו השיר. גם הוא היה רוצה להישאר בחופשה הזו, שהייתה מלאה אושר ותקווה לעתיד. 

ג'נטלמן אמיתי משאיר את אשתו בשום מקום ובורח. דון ומייגן (צילום מתוך האתר הרשמי)

בסופו של דבר, דון חוזר הביתה ומרגיש הקלה כשהוא מגלה שמייגן שם. אבל את כל הצעקות והמריבות האלימות שרוג'ר כל כך שמח שנחסכו ממנו ומג'יין, קיבלנו דווקא אצל הדרייפרים. היא מזועזעת מכך שהוא השאיר אותה לבד, ולא מוכנה להסתכל עליו אפילו. אבל הוא הבין, סוף סוף, שהוא לא יכול בלעדיה ושהעובדה שהיא איתו לא מובנת מאליה. "חשבתי שאיבדתי אותך, חשבתי שאת מתה", הוא ממלמל שוב ושוב. במקרה הזה היו כעסים, כי עדיין יש אהבה. לרוג'ר וג'יין פשוט כבר לא אכפת מספיק אפילו כדי לריב, וכנראה זו הסיבה שבניגוד לפרידה שלהם, דון ומייגן מצליחים להמשיך הלאה, וכשהם מגיעים למשרד, נראה שהם עברו את המסע בשלום, אולי אפילו מחוזקים יותר. 

וכשנדמה שהשקט שאחרי הסערה הגיע, ברט קופר התעורר. "לקוח יצא אתמול לא מרוצה כי השארת ילדה קטנה לנהל הכל". כנראה שגם לדון יש בעיה לתמרן בין חיים אישיים לעבודה. פגי חולפת על פניו של דון, לבד. סטן, מייקל ומייגן עוברים יחד בכיוון ההפוך. נראה שאחרי המשבר האישי, דון עומד לעבור משבר מקצועי, וזו רק ההתחלה. 

 נקודות למחשבה:

לאורך כל הפרק יש רגעים של כפילויות וסימטריה.

- ברגעי ההתפכחות של שני הזוגות, הם נמצאים באותו מצב פיזי - ג'יין ורוג'ר נמצאים על הרצפה כששניהם חולקים את הפריים ונראים דומה – בחלוקים ומגבת על הראש. לאחר מכן, דון ומייגן שוכבים גם הם זה לצד זו על הרצפה, כשהוא לבוש לבן ובג'קט כהה, והיא לבושה בחולצה חומה עם שרוולים לבנים – משלימים זה את זו.

- כשמייקל מספר לפגי על ילדותו ולא מעז להביט בפניה, היא שואלת "יש עוד כמוך?" הוא עונה שלא הצליח למצוא כאלה, אבל דמותו משתקפת אליו בחזרה מהחלון, ורומזת שיש עוד כמותו בחוץ. 

- כשדון משכנע את מייגן לצאת לחופשה, הוא עומד מול הזכוכית של אחד החדרים, ורואים אותו כפול – אחד מול מייגן ואחד מאחוריה. כאילו דון הוא שני אנשים שלוחצים אותה משני הכיוונים – הבוס והבעל.

- אייב אומר לפגי בתחילת הפרק "שיהיה לך יום מחורבן", רוג'ר סוגר את הפרק ב"הולך להיות יום יפה". 

וגם:

- פגי אומרת בפרזנטציה "לילדים יש זכרונות", וכנראה זו הסיבה שמייקל מנסה לשכנע את עצמו שנולד במאדים. 

- אגב מאדים, הסיפור של מייקל מזכיר את תיאורו של ק.צטניק את אושוויץ כ"פלנטה אחרת".

- אגב יהודים, מייקל לא לבד. ג'יין מצטטת את אבא שלה ביידיש, אייב אומר לפגי שיקנה לה קופסת סוכריות חדשה ו"אגיד ברכה" (בעברית). 

אין עתידות, יש שאלות

- האם הפרידה של רוג'ר וג'יין הם צעד נוסף בדרך לאיחוד שלו עם ג'ואן?

- האם כל ענייני המוות סביב רוג'ר רומזים למותו הקרב?

- האם המריבה של דון ומייגן הם תחילת הסוף, או עוד שלב בחיזוק הקשר?


והפרומו
לפרק הבא

לדיון בפרק בפורום "לימודי תסריטאות וקולנוע" בתפוז