עונה 1, פרק 7: אין קץ לילדוּת

"We're basically dealing with the emotions of a child here."

הפרק השביעי מתחיל בשיחת טלפון של דון לדוקטור וויין, כדי לברר מה מצבה של בטי – ללא ידיעתה. בדרכו המעוותת, דון דואג לאשתו. הדוקטור מסביר שבטי היא מקרה קלאסי של עקרת בית משועממת – יש לנו פה עסק עם רגשות של ילדה קטנה, הוא אומר. ובעוד בטי מאובחנת על ידי מקצוען, שאר הדמויות ממשיכות להתנהג כמו ילדים קטנים בעצמן.

רוג'ר מדווח בטלפון למונה שהוא שותה את החלב שלו, הוא לא מדווח לה שהחלב הוא תוספת נחמדה לכוס וודקה. קופר נכנס לספר לו שבקרוב יגיעו אנשיו של ניקסון לבחון אפשרות לקמפיין בחירות, נוזף בו על העישון המוגזם וקורא לו בשם החיבה "בוטן". ממש כמו אמא דואגת. כשרוג'ר מחפש מה לעשות עם עצמו, הוא מוצא שעשוע בארוחת הערב אצל בטי ודון.

רוג'ר מגיע באופן לא מתוכנן, בטי מסרבת להוסיף אוכל קפוא לשולחן – שחלילה הבוס לא יחשוב שהיא רעיה רעה (ולא משנה ששנייה לפני כן ראינו אותה מעשנת לבובי בפרצוף, וכשהוא אומר שהעיניים שלו שורפות, היא פוטרת אותו ב"זה לא הגיוני") היא יושבת מול רוג'ר, דון משקיף מהצד, ומתפעלת מכל הסיפורים שלו. רוג'ר מוצא הזדמנות להזכיר עירום כשבטי מדברת על שחייה, ובאופן כללי גם כשהיא זו שמצולמת, הוא מופיע על חצי פריים כדי להזכיר לנו שהוא זה שמתבונן בה. ועוד איך מתבונן. בהזדמנות הראשונה שדון נעלם, רוג'ר מנצל את ההזדמנות שהוא עצמו יצר, כדי לשלוח ידיים אל בטי. דון מבחין בעניין וברגע שהוא משלח את רוג'ר השיכור לדרכו, הוא מתעצבן על בטי. הוא מאשים אותה. ממש כאילו הוא בעצמו לא מנהל רומן או רומן וחצי. "לפעמים אני מרגיש שאני חי עם ילדה קטנה" -  דון בעצם מטיח בבטי את מה שהפסיכיאטר מספר לו. 

אני מקווה שהוא לא שם לב שהאוכל מהפריזר. בטי, דון ורוג'ר (צילום מהאתר הרשמי)

רוג'ר מגיע להתנצל, ועושה את זה בדרך הרוג'רית שלו. חלילה אין כנות או אמת, רק משל קטן על השכרות שמובילה אותך להכניס את המפתח לדלת הלא נכונה, ומודה שכשהשם שלך כתוב על בניין, לפעמים זה עולה לך לראש. דון מקבל את מה שרוג'ר מחשיב כהתנצלות, כביכול, וממשיך להפנות את הטינה שלו רק כלפי בטי. 

ילדון נוסף בחבורה הוא פיט, שנשלח על ידי אשתו להחליף מתנת חתונה. כשהחברים הלא כל כך בוגרים שלו במשרד צוחקים עליו בטענה שהוא מבצע תפקיד נשי, הוא מנסה לטעון שהוא אוהב לעשות דברים בשביל אשתו. כשהוא מגיע להחליף את המתנה בחנות, פיט נתקל בחבר מהעבר שמחפש את השירותים, או Men's room, באנגלית. חדר הגברים. ממש כדי להדגיש את העובדה שלגבר אמיתי אין מה לחפש במקום כל כך נשי של מתנות, הוא רק בא לסדר עניינים של גברים (המחבט שלו). 

פיט נתקל בבעיה, הוא לא יכול לקבל את כספו בחזרה ולכן הוא מחליט להחזיר את גבריותו האבודה ולממש את הזיכוי שלו בקניית רובה ציד. הגברים במשרד מתרשמים ממנו, הנשים ממש לא – הוא מכוון את הרובה לעברן ואף אחת לא שמה לב. היחידה שכן – הילדי, המזכירה שלו – פשוט מחזיקה את הרובה ולוקחת אותו ממנו. אם להיות קצת פרוידיאנים, יש פה אקט של סירוס. אבל זה עוד כלום לעומת מה שמחכה לו בבית – בלי רמיזות, בלי סאבטקסט, טרודי פשוט צועקת על בעלה שהיא לא מאמינה שבמקום מתנה שקיבלו לשניהם, הוא מביא הביתה צעצוע. ולא סתם זו ההגדרה הנבחרת.

בישיבה מתכנסת כל החבורה כדי לדבר קצת על ניקסון. השיחה מתמקדת בעיקר ביריב החדש והצעיר, קנדי. הבחור המוזר הזה שאפילו לא חובש כובע. פיט מסביר שקנדי הוא כמו אלביס, ולמרות שרוג'ר מזלזל בו ובגישה הצעירה שלו, הוא לא שם לב שפיט הוא לא טיפש כמו שהוא נראה, והוא היחיד שמבין מה באמת קורה בשטח, בעוד האחרים חיים באיזה שהוא עבר שכבר לא קיים, ובטוחים שלקנדי אין סיכוי, בטענה – שימו לב – שהוא ילד.

הצרות שלו עם רוג'ר הן רק חלק מהבעיות של פיט, שמתאכזב מתגובתה של טרודי לרכישה החדשה שלו. כשפגי מגיעה אליו כדי לשמוע את דעתו על העבודה שלה (ולעזור לה כמו שהוא "עוזר לקופירייטרים בחברה". אהה.) הוא מושיב אותה על הספה לידו ומשתפך בפניה על אהבתו לציד שנלקחה ממנו. פגי לא כל כך יודעת מה לעשות עם הקרבה הפתאומית הזו ושניהם יושבים קצת נבוכים, כל אחד בצד שלו של הספה והקיר. כמו כל אשה במצוקה רגשית, פגי מכלה את התסכול שלה על חתיכת עוגה.

בניגוד לפגי, שמתמודדת עם סיטואציה של מבוגרים, בטי פוגשת בסופרמרקט את הלן בישופ, וזו כועסת עליה כיוון שמצאה את המזכרת הבלונדינית שהשאירה לגלן. "הוא בן תשע, מה לא בסדר איתך?" האמת, מה שלא בסדר הוא שגם בטי היא קצת בת תשע. והיא גם מגיבה כמו ילדה קטנה וסוטרת להלן לעיני כל עקרות הבית ההמומות.

קאט פייט. בטי והלן (צילום מהאתר הרשמי)

דון ורוג'ר חוגגים את שיקום היחסים ביניהם בבליסת צדפות ושתיית אלכוהול. מסתבר שדון דווקא לא בעניין של צדפות בדרך כלל, אבל היום הוא זורם עם רוג'ר, מסיבה מסתורית כלשהי. אחרי שהשניים אוכלים עוד ועוד (ועוד, ועוד), הם חוזרים להפגש עם אנשיו של ניקסון במשרדי סטרלינג קופר. אלא שאז קורה הבלתי צפוי – המעלית לא עובדת, ושניהם צריכים לטפס במדרגות עד לקומה ה – 23. משימה לא קלה בדרך כלל, ועל אחת כמה וכמה כשהקיבה שלך מלאה כל טוב. כשהם מגיעים למעלה, רוג'ר המותש מקיא את נשמתו ישר מול אנשי ניקסון, ודון דואג לשלומו. כשהוא מחייך לעצמו בשובבות, אנחנו נזכרים שלפני כמה סצנות, אותו דון בדיוק נתן כמה שטרות לנער המעלית וביקש ממנו טובה. כנראה שבמקום שבו יש ילדים, יש תעלולים.

שתי הערות כלליות:

1 - כיאה לפרק על ילדותיות, הבימוי משחק בו את משחק הכסאות. יחסי הכוחות מוגדרים בצורה מאוד בולטת בפרק הזה דרך צורת הישיבה. כשדון ורוג'ר עומדים ומדברים בעוד פגי יושבת באמצע והשיחה מתקיימת מעל ראשה, כשבטי יושבת בדיוק מול רוג'ר (כמו בדייט) ודון צופה מהפינה שלו, כשהגברים במשרדו של פיט צוחקים עליו בהתנשאות, הם עומדים והוא יושב ביניהם ומרים אליו את העיניים, וכשפגי מגיעה למשרד של פיט והוא מדבר אליה ממקומו בישיבה עד שהיא מתיישבת לצדו ורק אז הוא מתחיל לדבר בצורה אישית יותר. 

2 - כדי שלא נשכח את עלילת עברו של דון, יש לה שתי התייחסויות במהלך ארוחת הערב: האחת, כשרוג'ר אומר לדון "חשבתי שגדלת בחווה", והשניה, כשבטי אומרת שדון לעולם לא מדבר על המלחמה בה השתתף. שני נושאים שעלו לשולחן ולא התפתחו לשיחה, והשתיקה של דון כתגובה הציפה מחדש את הנושא, כדי לרמוז שהעניין הזה עדיין פתוח.

     עתידות (ספוילרים, בלע"ז):

שזה בעצם, דברים שקרו בפרק ויש להם קשר לעתיד

המשך עונה 1:

רוג'ר אומר שבסביבות גיל 30 הנשים מאבדות את הקסם שלהן, אבל בקרוב נגלה את גילה האמיתי של ג'ואן, עליה הוא מטורף, ונבין שהוא כנראה טועה.

עונה 1, וגם 2:

הספה של פיט עוד תככב בהקשר לפגי, ובכל פעם תהיה התקדמות רגשית. זה המקום שבו יתקיים מפגש קצת פחות נבוך שלהם בהמשך העונה, ושם הוא יתוודה על אהבתו בסוף העונה השנייה, והיא תספר לו על התינוק שילדה לו.