"I follow the rules and people hate me. Innocent people get hurt, and, and other people, people who are not good, get to walk around doing anything they want. It’s not fair.”
שנת 1960 עומדת להסתיים, ואיתה גם העונה הראשונה בסדרה. אירועי הפרק סובבים סביב השמונה בנובמבר, בו התקיימו הבחירות ההיסטוריות לנשיאות, עליה התמודדו ג'ון קנדי הצעיר מול ריצ'רד ניקסון. אמנם מי שמתואר כפולש לטריטוריה לא שלו הוא קנדי, שמנצח כנגד כל הסקרים והציפיות, אבל דווקא הדמויות הן אלה שמנסות לשנות את הסדר הקיים, פולשות למקומות ולתחומים שלא מתאימים או שייכים להן, פיזית ורגשית. וכמו שפגי מסכמת, בציטוט שפותח את הרשומה, דווקא מי שמשחק בצורה הוגנת, הוא זה שבסופו של דבר משלם את המחיר.
דון מנסה להצדיק את מעמדו החדש כשותף ומביא את דאק פיליפס לפגישה אצל קופר, במטרה להחליף את רוג'ר בניהול מחלקת התקציבאות, ובעיקר בהבאת לקוחות גדולים לחברה. פיליפס מקבל את זווית הצילום הנמוכה שמאדירה אותו, בדיוק כמו כל הגדולים בסדרה, ומציגה אותו לראשונה ברוב חשיבות. גם העובדים מתפעלים מנוכחותו של פיליפס, שהגיע מ - Y&R הגדולה, אבל פיט דווקא בטוח שהוא האדם המתאים למשימה, שמשתלטים לו על הטריטוריה שחמד לעצמו ושאין צורך להביא שום חיזוק מבחוץ. הוא עומד להתפרץ למשרדו של דון, כשפגי עוצרת אותו ומודיעה לדון על האורח, שנכנס בסופו של דבר בדרך המקובלת. דון מתנגד לבקשתו של פיט להפוך לראש המחלקה בעצמו, בטענה שהוא עדיין צעיר מדי לתפקיד.
כולם בטוחים שניקסון עומד לנצח בבחירות, ומחכים שהמבוגר האחראי (דון) ילך הביתה כדי לפצוח במסיבת הנצחון. כשהחוגגים נתקלים בבעיה להשיג עוד אלכוהול, עולה הרעיון להזמין גם את פגי, שעדיין יושבת ועובדת, להצטרף למסיבה. לא כי היא אחת מהם, כמובן, אלא כדי להכנס למשרדו של דון ולגנוב איזה בקבוק.
 |
| סתם צופים במשדר בתמימות. שום דבר מיוחד. הסטרלינג קופרים (צילום מהאתר הרשמי) |
בסופו של דבר, ג'ואן דואגת לאספקת שתייה והמסיבה הופכת לחגיגה של טשטוש עד אובדן גבולות. קן מחליט לרדוף אחרי מזכירה בשם אליסון, ולברר באופן אישי מה צבע התחתונים שלה, שעליו יש התערבות. כשהעניין מתגלה כמשעשע במיוחד (גם על ידי המזכירוֹת), עוד גברים מאמצים את הרעיון ופולשים לשמלות ברחבי המסדרון. בהמשך, קן מחטט במשרד של פול ומוצא מחזה שכתב. פול מנסה להתנגד לקריאתו, אבל בסופו של דבר הוא מומחז על ידי ג'ואן וסאל, שגם מתנשקים, לפי הכתוב בהוראות הבמה. הארי (הנשוי) מנשק את הילדי, מזכירתו של פיט, ברגע של שמחה, ונסיון ההתנצלות ההדדי שלהם גורם להם דווקא להסתער זה על זו.
מי שלא משתתפים במסיבה, הם דון ופיט. דון חוזר הביתה. בטי מביטה בו כאילו היה נטל שצריך להתייחס אליו, ומודיעה לו מיד שניקסון ניצח באזור שלהם, כאילו מנסה לשבח אותו על עבודתו הטובה.
פיט, שלא מצליח להירדם, יושב וחוקר את תכולת הקופסה של דון - תמונות ומזכרות מהצבא והילדות. טרודי מתערבת ומבקשת ממנו להשיב אותה לבעליה – היא לא שייכת לך, היא נוזפת בו. אני לא רוצה סודות.
פול השיכור מנסה לנצל את ההזדמנות ולהבין איפה טעה ביחסיו עם ג'ואן. השיחה מתחילה בצורה טעונה, כשהוא לועג לה ("את לא יכולה לשבת בשמלה הזו"), היא מאשימה אותו ברכלנות, אבל לא מסגירה את הפרטים המלאים, ואומרת שלא אהבה את המחזה. בסופו של דבר היא מתרככת ומסכימה לרקוד איתו.
בבוקר, הארי מתעורר על הספה במשרד, והילדי לצדו. המשקפיים שלו שבורים והיא אומרת "אני מקווה שלא דרכתי עליהם". המשקפיים, כמובן, הם לא מה שהיא באמת מקווה שלא הרסה. אחרי הסיכום המתבקש ("לא קרה כלום") היא נמלטת מהמשרד, ומיד לאחר מכן אנחנו מגלים שהיא לא המזכירה היחידה שסיימה את המסיבה בזרועותיו של גבר כלשהו. וכולם ממשיכים את יומם כאילו באמת כלום לא קרה.
כשפגי מגיעה למשרד, מסתבר שהיא משלמת את מחיר ההוללות של האחרים. היא מגלה הרס וחורבן, קיא בפח האשפה שלה, ובעיקר - ושמישהו פרץ לארונית שלה וגנב שלושה דולרים וחולצה (אגב, סאל מתגרה בה ואומר שהוא גנב את החולצה, ואפילו משתמש במילה "Blouse" – חולצה נשית, כשפגי משתמשת במילה "Shirt" – תמיד מייחסים לסאל רמיזה לנשיות מסוג מסוים). היא מתעצבנת על החוגגים, שלא מתרגשים מכל הסיפור, והם כנראה יודעים למה אין להם סיבה לדאוג.
פיט מחליט להשתמש במידע שהגיע אליו כדי להשיג את מטרתו. הוא שוב מנסה להתפרץ לחדרו של דון, כשהקופסה בידו. כשפגי מנסה לעצור אותו, הוא עונה לה בהתנשאות: אני במקומך הייתי נזהר מעכשיו בפנייה שלך אלי. פיט בטוח שהוא עומד לקבל את הכבוד שרק הוא חושב שמגיע לו.
פיט מודיע לדון שהוא יודע הכל על ההתחזות. דון מנסה להעמיד פנים שאין לו מושג במה מדובר, ובסופו של דבר הוא נשאר לבד בחדר, עם נסיון סחיטה וקופסה מלאה זכרונות. בשלב הזה אנחנו נחשפים לדרך שבה דיק וויטמן שינה את זהותו. הוא מגיע כטירון תמים לבסיס הצבאי ופוגש את דון דרייפר האמיתי, שלועג לילד העני על שהצטרף לצבא. דיק מעורר הרחמים מספר שעשה זאת רק כדי לעזוב את הכל.
 |
| דרייפר הישן ודרייפר החדש. דון ודיק (צילום מהאתר הרשמי) |
בחזרה למשרד - דון מבין מה עומד לקרות ונכנס ללחץ. הוא מגיע אל רייצ'ל ומציע לה לברוח. זה לא מה שרצית? נוכל להתחיל מחדש כמו אדם וחווה. רייצ'ל המבועתת מבינה את המצב. אתה לא רוצה אותי, אתה פשוט רוצה לברוח. איזה מין בן אדם אתה, ככה לעזוב הכל ולשנות את חייך? היא לא מבינה שזה בדיוק מה שהוא כבר עשה בעבר. היא מגרשת אותו מהמשרד ומבינה שהם לא יכולים להיות ביחד. רייצ'ל בעצם מצליחה לעשות את הדבר הנכון ולהגיד "לא", ומוותרת על דון, שלא שייך לה.
דון מגיע בחזרה למשרד ומוצא בו אורחת לא קרואה ובוכייה - פגי. מסתבר שהתלונה שלה על הכסף הגנוב גרמה לפיטוריהם של שני עובדים. שחורים, כמובן. פגי לא מבינה איך זה שהיא מתנהגת כמו שצריך וכולם שונאים אותה, ואנשים שעושים דברים רעים דווקא מקבלים את מה שהם רוצים. מעניין אם היא הייתה מתוודה כך בפני דון, אם הייתה יודעת מי הוא באמת.
מכאן דון כנראה מגיע להבנה שיש מישהו שלא יכול להתחמק מההתנהגות האיומה שלו. וזה כמובן לא הוא, חלילה, אלא דווקא פיט. הוא גוער בו על חוסר מה שעשה ומודיע לו שדאק יקבל את התפקיד.
לזה כמובן פיט לא ציפה. שניהם עולים אל קופר בזעם (אבל עדיין זוכרים לחלוץ נעליים בכניסה) ופיט זועם על כך שדון יעשה הכל כדי לא לתת לו את התפקיד (בלי להתייחס לעובדה שמבין שניהם, הוא זה שמשחק מלוכלך). דון לועג לו – אתה ילד עשיר שלא עבד קשה מעולם כדי להשיג את מה שהוא רוצה. אנחנו כבר יודעים שדון היה ילד עני, אבל עכשיו דון רומז שהוא עשה קצת יותר מלרמות כדי להגיע לאן שהגיע, ולא מפרט.
אצל קופר, דון מבשר על המינוי של דאק, ואחרי השתהות קלה, פיט מחליט לעמוד באיומיו, למרות שהוא נראה כמו ילד מפוחד למדי. הוא מגלה לקופר את האמת על זהותו של דון, שנלחץ מהמעמד, אבל קופר מגיב בצורה מפתיעה ושואל: "למי אכפת?" מבחינתו, כרגע דון הוא דון ולא מעניין אותו מה היה קודם. אתה יכול לפטר אותו, קופר אומר לדון כשהם נשארים לבד. אבל אני הייתי שומר עליו, הוא נאמן. בסופו של דבר גם פיט, שמתערב בעניינים לא לו ומתנהג כמו אידיוט, יוצא בלי שום נזק.
בפלאשבק הבא של דון, אנחנו רואים אותו שוב כחייל צעיר. בעוד הוא חופר בורות, מתחילה הפצצה. הוא ודון האמיתי תופסים מחסה בבור. כשדון בטוח שדיק הרטיב את המכנסיים שלו, דיק מפיל את הגפרור שבו הדליק סיגריה, בדיוק בשנייה ששניהם מבינים שמדובר בכתם נפט. האש מתלקחת וגורמת לפיצוץ גדול. דיק הפצוע לא מאבד את העשתונות ומיד מחליף בין דסקיות הזיהוי שלו ושל מפקדו המת (אכן, העישון הורג). בבית החולים דיק מגלה שהתרמית עברה בשלום, וכולם מכנים אותו "דון". כדי לא להיחשף, הוא מעמיד פנים שברגע האחרון הוא לא מסוגל למסור את גופתו של דיק בחזרה למשפחתו, ולכן נשאר ברכבת. אדם רואה אותו ומנסה לרדוף אחריו. כשהוא בוהה החוצה, אשה שיושבת לידו אומרת לו "כל החיים לפניך. אתה חייב לשכוח מהילד בקופסה". ולא במקרה היא לא משתמשת במילה "ארון".
דון מגיע הביתה כשבטי צופה בנאום התבוסה של ניקסון. אנחנו יודעים שההפסד הזה הוא רק זמני. אנחנו מכירים את ההיסטוריה ויודעים שקנדי, שהציג דמות מושלמת וישרה, שילם את מחיר ההצלחה ונפגע. ניקסון? הוא עשה כמה דברים פחות טובים ויצא בזול. פגי כנראה צודקת.
עתידות (ספוילרים, בלע"ז):
שזה בעצם, דברים שקרו בפרק ויש להם קשר לעתיד
עונה 1, פרק אחרון:
אולי העובדה שפגי חושבת שהיא כל כך תמימה, גורמת לה להדחיק את ההשלכות של מעשיה. כשהיא תלד את הילד של פיט, היא זו שתשלם על חוסר המוסריות של שניהם, מכיוון שבניגוד אליו, היא בן אדם טוב. הוא ימשיך את חייו כאילו כלום לא קרה. בדיוק כמו שהיא מתארת בפרק הזה.
עונה 4:
בהמשך לדברי התוכחה של דון, בעונה הזו אנחנו מגלים איך הוא הגיע לסטרלינג קופר והיכן היה קודם. מה שמוכיח שבכל זאת הוא עבד קשה כדי להגיע לפסגה, ויש בו קצת יותר מנוכל.
אני קצת לא מסוגלת לעכל את הפרק הזה. זה הולך ונהיה מטורף יותר מרגע לרגע. ראיתי עכשיו. (כן, אני בדיליי היסטרי, ודאגתי לדלג על העתידות. האמת היא שקצת לא בא לי לראות את הפרק האחרון של העונה כדי להשהות את העונג.)
השבמחק