(או: הרומן שלי עם מד מן)
פוסט שחורג מהחפירות הרגילות באופן חד פעמי לרגל עלייתו הקרובה של אתר גיבור תרבות
לא קל לי לנסות ולהסביר מה יש בסדרה הזו שגרם לי לרצות ולצפות בה שוב ושוב, לחפור בה ולהוציא ממנה עוד ועוד רעיונות. אבל בסופו של דבר כנראה שהסוד הוא, שהיא פשוט דורשת שזה ייעשה.
הרבה פעמים אני נתקלת בשאלה "מי קובע מה נחשב איכותי ומה לא?" ובניגוד לרוב התשובות שאני שומעת, אני מאמינה שיצירה איכותית היא כזו שהסיפור שהיא מספרת על פני השטח הוא לא הכל, ושיש עוד מה לגלות. כשמדובר בסדרת טלוויזיה שבה התסריט ואמצעי המבע אומרים יותר ממה שנראה בפעם הראשונה, ומסתירים בתוכם אמירה שמחכה להשתחרר, זו איכות.
ומצפייה ראשונה התברר לי, שעם כל אהבתי לשנות השישים אפופות העשן והשיק, יש פה יותר מזה, הרבה יותר. הדמויות, שכל אחת מהן היא עולם בפני עצמו, ובראשן דווקא דמותה של פגי, העובדת החדשה, שמביאה איתה מהסצנה הראשונה שלה את בשורת העשור (פמיניזם, אהבה חופשית, סמים קלים ומה לא), התסריט, שכולו מחושב עד לפרט האחרון ועמוס התייחסויות ליצירות מופת, ובעיקר הדיאלוגים, שאף מילה בהם אינה מיותרת, וכל שיחה טעונה במשמעויות נוספות.
אחת הטענות כלפי הסדרה היא שהיא איטית או ש"לא קורה שם כלום". לדעתי, הנקודה הזו היא החשובה ביותר בסדרה, כיוון שמה שהכי מייחד אותה בעיני הוא דווקא מה שלא נאמר. מבטים מלאי משמעות, צילום שמגדיר את אופי היחסים בין הדמויות בלי להוציא מילה, מעשים שהדמויות בכלל לא יודעות להסביר אבל אומרים עליהן הכל. האיפוק שמאחוריו מסתתרת סערה רגשית גדולה, הצורך להיות שותף בחוויה ולא רק לשבת ולספוג את המילים שעוברות דרך המסך. זה הקסם הגדול שעושה את היצירה למושלמת, לפחות בעיני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה