עונה 7 פרק 6: משפחה חדשה

"Does this family exist anymore? Are there people who eat dinner and smile at each other instead of watching TV?"

שנות השישים הצליחו לשבור כמעט כל מוסכמה חברתית בארצות הברית. השליטה הגברית המוחלטת, עליונות הלבנים על פני השחורים, הפטריוטיות שאין לפקפק בה. הכל הוטל בספק ושינויים קיצוניים צצו בכל תחום.

אבל השינוי השקט ביותר, ואולי החשוב ביותר, הוא במושג המשפחה. בתחילת הסדרה עוד יכולנו לראות הצגה של משפחה מושלמת שבה האב חוזר מעבודתו המוצלחת אל בית הפרברים שבו מחכים לו ילדיו החייכניים ועקרת הבית היפהפייה והחרוצה, אבל עכשיו, תשע שנים לאחר מכן, אפילו ההצגה הזו כבר לא קיימת יותר. ובאמת, כשמסתכלים על הדמויות השונות – דון, פגי, פיט, ג'ואן, רוג'ר, בטי – אף אחד מהם כבר אינו איש משפחה במובן השמרני של הביטוי. כולם מנסים להחזיר לעצמם את המודל המשפחתי האידאלי שאבד, או ליצור אחד חדש, אך ללא הצלחה, עד שבסופו של דבר מגיעה ההשלמה וקבלת המשפחה האלטרנטיבית, שהיא בעצם החברוּת.

למרות השינוי בפועל, המטרה של פגי בפרק הזה היא ליצור את המשפחה מהסוג הישן. זו שבה כולם מחייכים, אוכלים ביחד ונהנים. בתחילת הפרק היא גם מציגה את המשפחה הזו, אבל מהר מאוד מבינה שהעמדת הפנים לא באמת שווה שום דבר והיא מנסה למצוא רעיונות חדשים.

דון מתכונן לביקור של מייגן. הוא עושה מאמץ לכבודה ומסדר את הדירה. השינוי שהוא עובר ניכר בכך שדון לא מסתיר שום ראיות לחיי הוללות או בגידה שהוא מנהל בהיעדרה, אלא מזיז דווקא ערימות של מסמכים ומכונת כתיבה – עבודה. הביקור הזה מראה לדון למה הוא מתגעגע – אישה יפה שחיה איתו ומכינה לו ארוחות (זה בערך כל מה שהיא עושה בפרק), חמימות ביתית שכבר אין לו ואווירה משפחתית שהיא ההפך הגמור ממסיבות סטלנים בלוס אנג'לס. "לא התגעגעת לזה?" דון שואל. "התגעגעתי אליך", היא עונה. מאוחר יותר היא מספרת שהיא מתגעגעת גם לחפצים שלה ושהיא רוצה לפגוש את דון במקום נייטרלי.  הוא סוף סוף כמה לבית ולמשפחה. היא רוצה להישאר חופשייה ולחיות את חייה.

לא מתגעגעת לחיים הישנים. מייגן ודון (צילום מהאתר הרשמי)

פיט מגיע גם הוא לביקור מלוס אנג'לס, עם חברתו בוני. בדרכם לניו יורק, נראה שהכל רציני ומושלם בין השניים, כשבוני מנסה לשדל את פיט להתגרש באופן רשמי מטרודי. אבל כשהם מגיעים לניו יורק, ופיט פוגש את בתו (שכמעט ואינה מכירה אותו) ואת אשתו, הוא הופך שוב לפיט הישן שאנחנו מכירים – כעוס, ממורמר וקנאי. הוא הרי לא אוהב את טרודי ומעולם לא אהב, אבל עדיין רוצה להאמין שהיא עדיין אוהבת אותו, ושהיא רוצה בו. למרות שהוא כביכול ממשיך הלאה, פיט חושב שהוא עדיין רצוי או נחוץ כאיש משפחה, ושבית בלעדיו אינו שלם, למרות שאנחנו רואים שטרודי מסתדרת מצוין בלעדיו.

כמו דון לפניו, גם פיט כלוא בתפיסה המיושנת שלפיה כגבר הוא יכול לעשות מה שמתחשק לו ולהשאר אהוב ונערץ. ובדיוק כמו אצל דון, מה שלקח הרבה זמן לאשה הראשונה להבין, האשה השנייה מבינה מיד, וכשפיט מזלזל בה, בוני קמה והולכת בלי לחשוב פעמיים. איתה במטוס, אגב, יושבת מייגן, שעשתה פחות או יותר את אותו הדבר.

בוב בנסון הוא המבקר השלישי בפרק, והוא מגיע מדטרויט כדי להסיר כל ספק בנוגע לנטיותיו המיניות, שלגביהן היה חשד בעונה השישית. איתו מגיע ביל, שעובד בשברולט ולא מצליח לעמוד בפני פיתויי העיר הגדולה. לאחר ששניהם חוזרים מתחנת המשטרה, אחרי שביל הטריד מינית שוטר, אנחנו מגלים ממנו שני דברים: האחד, שהחברה עומדת לאבד את שברולט כלקוח ובוב יקבל עבודה בביואיק, והשני, שהוא חי בנישואי נוחות עם אשה. 

את שתי העובדות האלה בוב מפנים היטב, ומתחיל להתכונן ליום שאחרי משרד הפרסום. הוא מנסה ללכת בדרכיו של ביל ומציע נישואין לחברתו הטובה, ג'ואן, כדי להיראות כאיש משפחה בפני מעסיקיו החדשים. לכאורה, ג'ואן, בוב וקווין יכולים להציג תמונה של משפחה מושלמת, אבל כשהאב מעדיף גברים והבן אינו תוצר של נישואין, הרעיון הזה רקוב עוד מיסודו וג'ואן מגלה אומץ וכנות כשהיא דוחה את הצעתו של בוב. היא מעדיפה למות בציפייה לאהבת אמת, מאשר להינשא מתוך סידור של נוחות, היא אומרת. אותה אישה שכבר נישאה לגבר שלא אהב אותה ושפגע בה והשפיל אותה, למדה על בשרה שההצגה פשוט לא עובדת ואין לה עניין בה יותר. היא התקדמה, יש לה עבודה מעולה ובטחון כלכלי, וכרגע מה שמטריד אותה יותר מכל זו העובדה שהמשרד איבד את שברולט, ולא האם יהיה לבן שלה אבא.

אבל הסיפור הכי נוגע ללב בפרק הזה, שייך ללא ספק לפגי. פגי עוברת מעיר לעיר ומנסה לפצח את סוד המשפחה המושלמת, שיושבת יחד לשולחן ונהנית מארוחה טובה. היא מגלה שם בעיקר אשמה של נשים שלא ממלאות את תפקידן כעקרות בית, ובעיקר מבינה שאין לה שום דרך להזדהות עם האמהות האלה. "מה אני יודעת על להיות אמא?" היא שואלת את דון, ובלי להגיד מילה, מיד גורמת לנו לחשוב לרגע על הלידה ההיא ועל מה שיכל להיות. פגי מתחילה את העונה כשונאת הגדולה ביותר של דון, ובהיכרות שלנו עם היחסים המיוחדים שלהם, זה היה ברור שהחומה הזו תיפול בשלב כזה או אחר. היא נופלת בגדול בסצינה נפלאה שמזכירה מאוד את פרק "המזוודה" בעונה 4. אנחנו רואים כבר שישה פרקים עד כמה פגי מרירה, עצובה ובעיקר בודדה. עד עכשיו היא הוציאה את הרגשות הללו בצורה שלילית על כל הסובבים אותה, ובעיקר על דון, אבל כשהיא בוחרת להתעמת איתם ולהודות סוף סוף באמת, היא בוחרת לעשות את זה איתו, כי היא יודעת שבסופו של דבר, הוא האדם היחיד שיבין אותה.

בסוף, האהבה ביניהם תמיד מנצחת. דון ופגי (צילום מהאתר הרשמי)

פגי רוצה ליצור את המשפחה המושלמת, לא רק בשביל הקמפיין לבורגר שף, אלא גם לעצמה. למרות כל ההתקדמות שלה כאשת קריירה, היא עדיין רוצה את הבית ואת חיי הנישואין והמשפחה. אבל היא לא מצליחה לעשות זאת ומרגישה ככשלון. דון חולק איתה את תחושות הכשלון והבדידות שלו והיא מגיעה להברקה, וממציאה את התמונה המשפחתית החדשה – מקום יותר טוב מהבית, שבו אף אחד לא צריך להכין את הארוחה, ושבו אין טלוויזיה להסחות דעת. באופן סמלי, היא ודון רוקדים לצלילי "My Way", שיש בו הבטחה לעתיד של פגי. היא לא יודעת איך מתנהלת משפחה, ולכן היא ממציאה לה מנהגים חדשים, דרכי התנהלות חדשות, ומצליחה להגיע לרעיון המושלם. פגי לא מצליחה להשיג את החלום הישן, כי הוא כבר לא מתאים לאישה שהיא הפכה להיות, אבל בדרך שלה, היא תמצא את מה שהיא מחפשת, והיא תצליח בכך. בינתיים היא מתחילה בלהחזיר לעצמה את הכנות, האמת והחברות עם דון, שברגעים הקשים תמיד מוכיח שהוא שם בשבילה. סוג של משפחה.

הדרך שבה פגי ודון בוחרים להציג את הרעיון החדש, היא סמלית ביותר. במקום המשפחה המסורתית, הם יושבים יחד עם פיט בשולחן, שלושת הדחויים, ללא כל זוגיות או משפחה בנמצא, ומציגים תמונה של ערב נעים, ביתי וחמים, עם שיחה וצחוק בין שלושה אנשים שמכירים זה את זה כבר שנים. המשפחה המסורתית מפנה את מקומה להבנה שיש יותר מדרך אחת להרגיש רצוי ונאהב. ובמקרה של השלישייה הזו, דרך אמיתית הרבה יותר מחלום שמעולם לא היה קיים. 

נקודות למחשבה

- דון מחמיא לפגי על הפרזנטציה, משבח את הרעיון הראשון שלה, למרות שאינו טוב, ומבקש רשות לצאת מהמשרד כשמייגן מגיעה. נראה שהוא התרגל למעמדו החדש, ומדהים לראות את ההתרגשות שלו כשהוא מקבל את הפרזנטציה לידיו. העצה של פרדי מתחילה לעבוד

- לעומת זאת, מייגן עדיין בטוחה שדון ממש חשוב. אין לה מושג שהוא עבר משרד, ואינו מככב כמנהל הקריאייטיב הנערץ כמו תמיד

- הביקור של מייגן במשרד מזכיר את ימיה כקופירייטרית, בהם הצליחה ליצור קמפיין שזכה בפרס, להיינץ, ובו מככבת המשפחה המושלמת לאורך דורות שלמים של ארוחות ערב – בדיוק הסיטואציה שפגי לא מצליחה ליצור, וכנראה לא באמת שרדה את חילופי הדורות כפי שמייגן חזתה

- היחיד שיש לו משפחה מסורתית זה קן, שמספר בקטע משעשע במיוחד על הילד שלו ש"צריך לפקוח עליו עין"

- משה דיין עדיין מככב על הקיר של סטן (אגב אנשי משפחה מוצלחים...)

אין עתידות, יש שאלות

- האם הנישואין של דון ומייגן עומדים להסתיים? (כבר שמעתי טענות על כך שהעיתון בו דון מציץ, מתקופת הגירושין שלו מבטי, רומז על גירושין מס' 2 שבפתח. ואם לא, מדוע הוא צץ פתאום?)

- ואם כבר, האם העובדה שהמצב בין שניהם לא משהו, וגם אצל בטי והנרי לא להיט, רומז על אפשרות לעתיד?

- האם השינוי בפגי הוא התחלה שתביא אותה לזוגיות ושמחה, סוף סוף?

- האם השינוי ביחסים בינה לבין דון יקדם אותו מבחינה מקצועית? היא הרי חיפשה אלטרנטיבה קריאייטיבית ללו, ועכשיו שום דבר כבר לא עומד בפניה

- והאם נפטרנו סופית מבוב בנסון המעצבן?

והפרומו
לפרק האחרון של 2014

עונה 7 פרק 5: שלוש

"just know the man who wrote that letter was trying to save his business, not destroy yours"

הפרק החמישי עמוס בסיפורים ובדמויות, אך בסופו של דבר, נראה שהריבוי הזה נועד לחבר את הדמויות זו לזו, כך שלכל אחד יש מישהו אחר שעומד מולו. מייגן, מייקל, בטי ודון נמצאים באמצע של שלישיית דמויות שקשורות אליהם בדרך כזו או אחרת, כשהדרך שבה כל אחת מהדמויות מתנהגת, מראה משהו על ההתנהגות של האחרת, או התחושות שלה.

מייגן נמצאת בין סטפני לאיימי. סטפני מעוררת בה קנאה – היא צעירה מאוד, היא יפה מאוד והיא בעיקר מעוררת מדון אכפתיות שהוא לא מפגין כלפיה לעולם. סטפני מתקשרת ומיד דון קופץ, מוכן לטוס עד לוס אנג'לס באותו ערב רק כדי לטפל בה ורוצה לעשות הכל כדי שיהיה לה נוח וטוב. בהתחלה זה נראה כאילו מייגן דואגת שמשהו קרה בין שניהם (והיא לא רחוקה מהאמת, דון הרי ניסה להתחיל עם סטפני בעבר) אבל בהמשך, כשמייגן מתהפכת סופית מול המשפט "אני יודעת את כל הסודות שלו", אנחנו רואים שהיא פשוט מקנאה בקשר הזה, שלא היה ולא יהיה למייגן עם דון. נכון, גם מייגן יודעת מי זה דיק ויטמן, אבל סטפני ממש מכירה אותו.

מתוך רגש הקנאה הזה, מייגן דואגת להיפטר מסטפני לפני שדון יגיע ללוס אנג'לס, והיא תיאלץ לחזות בקשר הזה במו עיניה. היא רוצה לקבל את מלוא תשומת הלב של דון, והיא רוצה להיות זו שמשמחת אותו, שדואגת לו ושנמצאת במרכז חייו. מהעבר השני של סטפני, שגורמת לה להיות אישה ממורמרת ורכושנית, נמצאת איימי, שגורמת לה להשתחרר ולהפוך לקלילה ומתירנית. לכן, היא נותנת לדון את מה שהיא יודעת שהוא רוצה, ומחליטה שבמקום להלחם ברצון הזה, היא תהיה זו שתספק לו אותו – אישה אחרת. כך, היא מקווה, על ידי העלמת הגורם לקנאה והחלפתו בשחרור ותשוקה, היא תיראה אחרת בעיני דון, תקבל את מלוא תשומת לבו ובתקווה גם את אהבתו. אבל כפי שהיא רואה בבוקר שלמחרת (כשהיא לובשת בדיוק את אותו החלוק שסטפני לבשה, כנראה מתוך ציפייה לקבל את אותה תשומת לב), ההתלהבות והדאגה שלו עדיין שמורים ל"אחיינית" שצצה פתאום.

הבוקר שאחרי. דון, מייגן ואיימי (צילום מהאתר הרשמי)

בהמשך לפרק הקודם, כולם כבר התרגלו לנוכחותו של המחשב במשרד, מלבד מייקל, שמרגיש שהמכונה משפיעה עליו לרעה. בהתייחס לדמות של מייקל, כדאי לשים לב לשני אנשים שעובדים איתו - לו ופגי.

לו מוטרד מכך שצוות הקריאייטיב מצא את הקומיקס שלו והוא כל כך מפחד מבוז וזלזול, שהוא נכנס לפרנויה שמובילה לצעקות, להתעמרות בצוות, לענישה כללית ואפילו, מי היה מאמין, משווה את עצמו לבוב דילן, לא פחות. 

ברגע שלו חושב שצוחקים עליו, הוא נכנס ללחץ ועושה הכל כדי לא להתפס כחלש. לעומתו, מייקל בכלל לא לוקח חלק בפעילות הקבוצתית, הוא נשאר באובססיה שלו למחשב ובכלל לא אכפת לו מה אנשים יחשבו עליו. הוא נותן דרור לטירוף שמשתלט עליו ולא עוצר לחשוב מה יגידו. אם ללו אין שום סיבה להתגונן, למייקל יש את כל הסיבות להתגונן, אבל הוא לא עושה את זה. אם לו דואג שיצחקו על הרעיונות שלו ולכן הוא משווה את עצמו למוזיקאי גאון, מייקל בטוח שהרעיונות שלו והמחשבות על המחשב ומה שהמחשב עושה - משגע את כולם והופך גברים להומואים - הגיוניים לחלוטין. מהצד השני של מייקל נמצאת פגי. היא היחידה שמתייחסת למייקל ברצינות, היא זו שהוא פונה אליה לעזרה, היא מציעה לו ללכת לטיפול והיא זו שבסופו של דבר מביאה לאשפוזו. אבל יותר מכל, נראה שפגי היא היחידה שמאמינה למייקל ומשתפת פעולה עם הרעיונות ה״מטורפים״ שלו, כשהיא מסתכלת על המחשב במבט שטנה, כחושבת, המכונה הזו באמת הרסה אותו ומי יודע אם היא תמשיך. 

אצל בטי מתחיל להתעורר שינוי. אחרי שראינו שהיא מבינה שככל שהילדים שלה גדלים, כך היא חשה חסרת תועלת, היא מתחילה לפקפק במטרות שלה בחיים. בהמשך לכך שהיא מאבדת את הכח שלה בתפקיד האמא, הפעם היא בועטת בתפקיד שאותו מילאה כל הסדרה - הרעייה הכנועה. בטי מעזה לחשוב אחרת מהנרי ולהביע דעה במסיבה, והנרי מתפוצץ מרוב זעם ודורש ממנה לא לחשוב ולא להתעסק בשום דבר מלבד ענייני עקרת הבית, כמו אוכל ואירוח. הוא מנסה למשוך אותה חזרה לתפקיד הרעייה חסרת האופי והיא מתמרדת ומבהירה שיש לה שכל, ושהיא לא שם על תקן בובה שנשלטת על ידי גבר. וכדי להמחיש את הקונפליקט בחייה של בטי, מגיעה סאלי, שהיא ההפך הגמור ממנה ובעיקר ההפך הגמור מהנרי ומהדעות שהוא מייצג בפרק הזה. לסאלי אין בעיה להרוס את המראה החיצוני שלה, כיוון שהיא לא מעוניינת בעתיד שבו היא תינשא לגבר מוצלח ותהיה עקרת בית שתקנית וצייתנית כמו אמה - היא מבינה כבר עכשיו את מה שלבטי מאוחר מדי להבין. בטי נמצאת כרגע בין הצד של הנרי, אותו חייה כל חייה, לבין הצד של סאלי, אותו היא מתחילה לגלות רק עכשיו, ומעניין לדעת באיזה צד היא תבחר.

יודעת לחשוב בעצמה, ואפילו מדברת איטלקית! בטי והנרי (צילום מהאתר הרשמי)

ובסופו של דבר, ישנו דון. אצל דון לא מדובר בדמויות נוספות באמת, אלא הוא עצמו מתחלק לשלושה אנשים. האחד מתעורר כשסטפני מתקשרת, וזה דיק, השני הוא מי שהוא היום - עובד זוטר שאומר תודה לפגי על כך שהיא מוכנה ברוב טובה לשתף אותו בצוות הקריאייטיבי שלה, והשלישי הוא דון דרייפר הישן, האגדה שאיננה ושאותה הוא מחזיר לחיים בסוף הפרק. בזכות העובדה שסטפני צצה ומבקשת את עזרתו של דיק, הידיד הישן,  דון מגיע ללוס אנג׳לס, פוגש את הארי ולומד על המצב החדש שאותו הוא חייב לעצור ומיד. הגילוי הזה, שדון ייאלץ לעזוב את החברה אם לו וג׳ים יצליחו להביא את פיליפ מוריס כלקוחות (מה שמעורר כמובן את החשד הלא מופרך בכלל, שכל הרדיפה אחרי הלקוח הזה נועדה כדי להעיף את דון, שנוא חברות הסיגריות), הוא זה שגורם לדון ״להעיר״ את עצמו הישן, ולא רק להציל את העבודה שלו, אלא גם לגרום לכך שהלקוח ירצה לעבוד עם החברה, ובפרט עם דון עצמו. לא עוד בקשות מנומסות להיכלל בצוות, אלא טריק גאוני שגרם לדון לסובב את כל הסיטואציה לטובתו ולהביא את הלקוח לרצות בשירותיו. ואגב, דון עצמו מתייחס לעצמו כאל יותר מאדם אחד כשהוא מסביר ללקוחות על ״האיש ההוא" שכתב את המכתב נגד חברות הסיגריות לפני שלוש עונות.

בתחילת הפרק, לו אומר ״אני לא מקבל עצות ניהול מדון דרייפר״, כשהוא משתמש בשמו של דון כהשמצה. בסוף הפרק הוא אומר לו ״אתה מדהים״, ונאלץ להבין שדון דרייפר האמיתי, הישן, הוא לא מישהו שכדאי לזלזל בו. כבר לא.

נקודות למחשבה

- מייגן אומרת לסטפני "אני שחקנית". איימי אומרת לדון "אני אהיה, אם מישהו ייתן לי"

- מייגן מדברת בלשון רבים. היא אומרת לדון "נגרום לה להרגיש בבית" ולסטפני "היה לך קשה למצוא אותנו?" – יחד עם העובדה שהחברה שלה כל הזמן שם, זה נראה כאילו היא גרה איתה

- רמיזות הומוסקסואליות מתעופפות בפרק ללא הרף - בין איימי למייגן, מייגן וסטפני וכמובן מייקל ש"נדלק" מסטן ומאשים בכל את המחשב. 

- משעשע לראות שמערכת היחסים היציבה והטבעית בחייה של פגי היא עם חוליו, השכן. מייקל אולי משוגע, אבל ההערות שלו לגבי ה"זוגיות" של השניים היו מאוד במקום.

אין עתידות, יש שאלות

- האם זוהי הפעם האחרונה שנראה את מייקל?

- בפעם האחרונה שראינו אותם יחד, מייגן זרקה את דון מהבית. עכשיו פתאום היא שמחה לראות אותו, אבל עדיין לא יודעת מה לעשות איתו. לאן זה ילך?

- האם לבטי יהיה אומץ להמשיך במרד שלה?

- והאם נזכה לראות את ג'ואן עושה משהו בחצי העונה הזה?

והפרומו

לפרק הבא

עונה 7, פרק 4: סדר חדש

"There's no hierarchy, man"
- "Believe me, there's always a hierarchy"

עד עכשיו, שנות השישים חילחלו לעולם של סטרלינג קופר לדורותיה במהלך הסדרה, ברמזים קטנים. לבוש עדכני פה, קצת סמים שם, אזכורים להיפים, שחורים שמתקבלים בחברה קצת יותר וכמובן אירועים היסטוריים שמשפיעים על העלילה. אך בפרק הזה, סוף סוף מתרחשת מהפכה של ממש בעולם של הדמויות, והיא נכנסת למשרדים ולחיים האישיים שלהן והופכת אותם. הפרק הרביעי מציג בפנינו עולם חדש, סדר חדש והיררכיה ישנה שנעלמה, ונסיונות כושלים להלחם בה ולהשיב את המצב הקיים. מה שלא יהיה בהמשך, ברור שהעולם של מד מן כפי שהכרנו אותו בעבר, משתנה לחלוטין בפרק הזה, ושום דבר כבר לא יהיה דומה למה שהיה.

פיט פוגש את ג'ורג', לקוח לשעבר, שעבד בויקס, החברה של אבא של טרודי. למרות שפיט מספר לו שהוא וטרודי כבר גרושים כמעט באופן רשמי, מעניין לראות שהוא גם מציג את בוני כ"סוכנת הנדל"ן שלי", גם קורא לטום "החותן שלי" וגם, בעיקר, נראה בהלם על כך שטום עבר התקף לב וטרודי לא מילאה את תפקידה כאשתו האומללה והתקשרה לעדכן אותו. למרות שפיט חי בעולם חדש לחלוטין, הוא עדיין מצפה מהעולם הישן להתקיים.

במהלך סמלי למדי, המחשב החדש של הארי קריין מותקן במה שהיה פעם חדר הקריאייטיב. המוחות האנושיים מפנים את מקומם לטכנולוגיה (אם כי הטכנולוגיה עדיין כל כך מיושנת שהיא זקוקה לחדר שלם) ואנחנו רואים שהארי השיג את מה שרצה בכך שחתר דרך הנסיונות הישנים שלו להשיג את המחשב – בבקשה מהממונים עליו – והלך לבוס החדש בפועל, ג'ים קאטלר. הקרייאייטיב מפנה את מקומו כמלך של החברה, והמחשב תופס את מקומו.

מרגרט, בתו של רוג'ר, שכבר ראינו רמזים לשינויים שחלים בה, עוזבת את הבית, את הבעל והבן, ומצטרפת לקומונה של היפים, שבניגוד מוחלט להתקדמות הטכנולוגית בעיר – מחליטה לחיות כמעט ללא שום טכנולוגיה. מרגרט עוזבת את כל הסדר הישן – משפחה, קידמה, רדיפה אחרי כסף ומילוי התפקיד המצופה ממנה כרעייה וכאם – ובוחרת לחיות את חייה כפי שהיא רוצה. כמובן שרוג'ר ומונה לא מסוגלים אפילו להבין את המצב הזה, ומאשימים את ברוקס, בעלה של מרגרט, בכך שהיא ברחה. הרי לא ייתכן שיש סיבה אחרת לאומללות שלה. גם כשמרגרט מעמתת את מונה עם האמת – את היית אומללה בדיוק כמוני – מונה מסרבת להבין את המצב ובוחרת לעזוב.

בעולם שבו אין צורך בכסף, או בטכנולוגיה, רוג'ר חסר תועלת. רוג'ר, מרגרט והיפים נבחרים (תמונה מהאתר הרשמי)

רוג'ר מנסה להבין את בתו, או לפחות מעמיד פנים שהוא מנסה, ולרגע נראה שהוא באמת מבין מדוע הבת שלו בחרה לעזוב הכל. אבל מה ששובר את רוג'ר, בסופו של דבר, זו העובדה שמרגרט עוזבת אותו, אבא שלה, באמצע הלילה, ונעלמת עם בחור שכמובן אינו בעלה, שבא לחפש סקס באמצע הלילה וגם מצא אותו. "את לא יכולה לעזוב הכל ולעשות מה שאת רוצה", הוא אומר לה, "את אמא". העובדה שמרגרט בחרה לוותר על תפקידה כאמא וכרעייה, כפי שנדרש ממנה בעולם הישן, ולבחור לחיות כאשה, עם מי שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה – לא מצליחה להיות מקובלת עליו. וזה למרות שהוא בעצמו עשה לה את זה כילדה, אבל הוא גבר, והעולם שלו קיבל גברים שבוגדים ולא מבלים עם בנותיהם הקטנות.

אבל לרוג'ר כבר מזמן אין כח או השפעה על הילדה שלו. היא כבר לא קטנה, והדבר היחיד שהוא נתן לה בחייו – כסף – כבר לא קונה אותה. אין לרוג'ר שום דרך להחזיר את המצב לקדמותו. הוא, וכל מה שהוא מסמל, חסרי תועלת מולה ומול העולם החדש שבו היא בחרה.

המפגש של פיט עם ג'ורג' מוליד נסיון להשיג לקוח חדש, בורגר שף. לאחר שטד ממש לא מוכן להגיע לניו יורק כדי לטפל בלקוח – בגלל פגי, כמובן, הוא מעביר אותו אליה, מן הסתם מתוך רגשות אשמה. פיט ורוג'ר מצליחים להכניס את דון, שמסתבר שפשוט עבר מלהיות מובטל בבית, ללהיות מובטל במשרד – למשימה, ולו נכנס ללחץ (בדיוק כמו שהוא נלחץ כשהוא חושב לרגע שטד חוזר, אגב). כדי לחסל כל סיכוי שדון יהיה אחראי למשהו, וכדי להביא את דון למצב מביך ביותר, הוא דואג מיד שפגי תהיה האחראית הרשמית לטיפול הקריאייטיבי בלקוח, והוא עושה את זה באמצעות העלאה בשכר. כך, הוא בטוח, אין לו מה לדאוג לגבי דון, ואין לו גם מה לדאוג שפגי, שהתלוננה בתחילת הפרק על כך שהוא לא יודע איך להיות קריאייטיבי, תלך לחפש מענה אצל מי שכן יודע – וזה כמובן דון.

ואכן, המצב מביך ביותר כשפגי, שהשנאה שלה לדון לא מאפשרת לה ללכת אליו ולדבר איתו בשקט על הסיטואציה שאליה נקלעה כדי לקבל את הבנתו, מחליטה לחתור תחת הסדר הישן בעצמה, בכך שהיא הופכת להיות הבוס ומדברת עם דון כאילו הוא היה הקופירייטר והיא מנהלת הקריאייטיב, ולא להפך, כפי שהיה תמיד. דון לא צריך לומר כלום כדי שנראה עד כמה הוא פגוע ומושפל. ודי בצדק. הוא מנסה להשיב את כבודו האבוד, כשהוא מבין שהחברה שמתקינה את המחשב במשרדים היא לקוח פוטנציאלי גדול, ואז מגיעה ההשפלה השנייה שלו, מברט קופר. קופר, שבעצמו אדם שלא עושה כלום במשרדים, מעז לומר לדון בפרצוף שהוא לא רוצה אותו שם. הוא די מודה שהמגבלות שניתנו לו נועדו לגרום לו לדחות את העבודה, ושהעובדה שהוא קיבל משרד של אדם מת אינה מקרית בכלל. 

הגיע הזמן להתעורר. דון ופרדי (צילום מהאתר הרשמי)

בשלב הזה דון מאבד את הסבלנות, ומחליט בעצמו לצאת נגד הממונים עליו. הוא מבריח בקבוק ומשתכר בעבודה, בניגוד לתנאים שהבטיח לעמוד בהם, ומסכן את מעמדו בחברה. הוא רואה את דגל המטס של ליין שמצא במשרד, ושתלה על הקיר (לאות אזהרה? מעין סימן שמרחף מעליו ומזכיר את הגורל שצפוי לו?) ומתקשר לפרדי ראמסון. הידידות בין השניים אינה מקרית כמובן, פרדי הוא אלכוהוליסט בעצמו שעבר גמילה, והוא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לדון כרגע, מה שמעלה את השאלה האם ההחלטה להתקשר אליו הייתה תמימה, או בעצם סוג של קריאה לעזרה כלפי האדם היחיד שיכול לתת לו אותה.

בזכות השיחה בין פגי לג'ואן, דון מצליח לחמוק החוצה בלי שג'ואן תראה אותו שיכור לחלוטין בדרכו החוצה. מה שמוביל לכך שהמפלה של דון הרבה יותר מורכבת מסתם תפיסה במשרד שהייתה מובילה לפיטוריו. הבעיה של דון היא עם עצמו ולא עם שום גורם חיצוני, וזה מה שפרדי מסביר לו כשהוא מתעורר בבוקר, עדיין הלום אלכוהול וכועס על המצב. פרדי מבין עד כמה דון מושפל מהצורך לעבוד תחת פגי, אבל מסביר לו את המציאות – זה המצב החדש. אתה יכול להתנגד לו וליפול לתהום, או להשלים איתו ולהרוויח את העבודה והמעמד שלך בחזרה. הימים בהם דון דרייפר יכל לעשות מה שהוא רוצה ולהיות מלך החברה נגמרו ואינם. רוצה להצליח שוב? תתחיל מלהיות קופירייטר רגיל. הגיע הזמן להתעורר, ולא רק לבוקר החדש.

ובפעם המי יודע כמה, דון שוב מפתיע אותנו ומקבל על עצמו את העולם החדש. הוא מגיע למשרד בבוקר, בדיוק כשהמחשב המהולל מגיע גם הוא. בקטע הזה בדיוק כדאי לחשוב על מילותיו של טכנאי המחשבים, לויד, על כך שהוא לא רוצה לראות את המחשב שלו זרוק וחסר שימוש אחרי זמן קצר, כי הוא יודע כמה הוא עמיד וכמה הוא יכול להחזיק עוד שנים רבות. כך גם דון מרגיש. זה עוד לא הזמן לוותר ולהיזרק בצד לטובת דגם חדש יותר. דון משלים עם ההיררכיה החדשה במשרד ומודיע לפגי שהוא מקבל עליו את התפקיד. כל הנסיונות לחזור אחורה נכשלו. סדר חדש התחיל.

נקודות למחשבה

- פרדי שואל את דון "Are you just gonna kill yourself, give them what they want?" , מה שכמובן מחזק את עניין המשרד של ליין, מציאת הדגל ודבריו של קופר לגבי השהייה במשרדו של "אדם מת"

- דון אומר לפגי "I'll have your taglines by lunch". אישית, נפלתי בכפל המשמעות הזה וחשבתי לרגע שהוא זה שדורש ממנה את הטאגליינס. כמובן שטעיתי, אבל המשפט הדו משמעי הזה מעניין, ומעורר את השאלה, האם הוא יזכה לומר זאת במשמעות השנייה בקרוב. או אי פעם.

- משעשע ביותר לראות את מרדית המזכירה (כבר שבועיים ברציפות) מריירת על דון

- חוץ מרפרנס די ברור לעצמו, לא הצלחתי להבין את מה שדון אומר ללויד ("I know your name. you go by many names") – רעיונות?

- מעניין לראות שמרגרט היא הניגוד המוחלט של מה שקורה בפרק. המשרד מביא מחשב – מרגרט מוותרת  על טכנולוגיה. לו נותן כסף לפגי כדי להשיג את מטרתו – מרגרט מוותרת על כסף.

- דון לא שותף לשום החלטת שותפים שמתקבלת בפרק – לא המחשב ולא ההעלאה של פגי

- למרות שהם גרושים כבר לא מעט זמן, מונה יודעת הכל על חייו של רוג'ר ומשתמשת במידע כדי להקניט אותו

- Meet the Mets, שיר השכרות של דון

אין עתידות, יש שאלות

- האם העובדה שבחצי העונה הראשון, דון מצליח להשיג התקדמות משמעותית, אומרת משהו על הצפוי לנו בחצי השני של העונה? האם זו עלייה שתוביל להתרסקות עצומה? הרי כבר ראינו לא מעט פעמים שבהן נדמה היה שיש שינוי, כדי לגלות שהוא לא אמיתי

- עד מתי פגי תמשיך להידרדר ביחסה כלפי דון, או בכלל?

והפרומו

לפרק הבא

עונה 7, פרק 3: צעדים נואשים

"I'm walking around in a cloud of NO"

לא רק מייגן מתהלכת, כמו שהיא אומרת, בתוך "ענן של לא". הפרק השלישי מתאר את המלחמה של דון, בטי, הארי וכמובן מייגן עצמה, לצאת מתוך המצב הבלתי נסבל שהם נמצאים בו, שכולל בעיקר דחייה וחוסר הערכה, ולהחזיר לעצמם את מה שאבד להם בדרך. האמצעים? נואשים מאוד.

הפרק נפתח במעין הקדמה קטנה שרומזת על המשכו. דון צופה בקולנוע בסרט "Model Shop" של ז'אק דמי. העלילה, בקצרה, סובבת סביב גבר שמנהל רומן עם צרפתייה החיה בלוס אנג'לס. נשמע מוכר? כדאי רק לשים לב שהצרפתייה הנ"ל גרושה.

כשדון שומע שהסוכן של מייגן, אלן, התקשר אליו, הוא מתעקש שמזכירתו לשעבר, שכבר אינה מזכירה פשוטה, תבצע את השיחה בחזרה, אך היא לא יכולה לעמוד בקצב העבודה ולכן הוא מתייאש ומתקשר לבד. אפילו את השארית האחרונה של העמדת פנים – מזכירה שתציג אותו כאילו הוא מתקשר מהמשרד, הוא כבר מאבד.

דון מגלה שמייגן עשתה צעד נואש ביותר בנסיון לקבל תפקיד, הכולל בין היתר התרפסות בדמעות בפני הבמאי. זה כנראה לא ממש עזר לה, אבל זה מספיק כדי לגרום לדון לנסוע ללוס אנג'לס. כשהוא מתעמת על כך עם מייגן, הוא מבקש ממנה "תפסיקי להתנהג כמו משוגעת". לא פחות. וזה מה שמוציא את מייגן מדעתה. לא רק שמסתבר שדון נכנס לתפקיד המבוגר האחראי (היא גם מכנה אותו "אבא") שצריך להשגיח עליה, הוא עוד מעז לנזוף בה, כשהוא בכלל לא נמצא שם איתה, או לא נמצא שם בכלל. בסצינת הזעם של מייגן, אנחנו מגלים שהיא לא תמימה בכלל, שהיא יודעת בדיוק מה היא עלולה למצוא אם היא זו שתפתיע אותו בביקור לא מתוכנן.

ואז קורה דבר לא צפוי בכלל. שבוע אחרי שראינו את דון אומר את כל האמת לסאלי, הוא עושה זאת שוב, ומספר למייגן הכל על מצבו, ויותר מזה, הוא מספר לה שאין לו אף אחת אחרת, ושהוא אפילו לא שותה כל כך הרבה – משפט שיש לו הרבה משמעות, כי זו בעצם הפעם הראשונה שדון בכלל מודה במילים שיש לו בעיה עם אלכוהול. הוא יכל לשקר, הוא יכל להאשים אותה בחזרה, ראינו אותו עושה את זה לא מעט פעמים, אבל הוא בוחר באמת הפעם. אמת שעולה לו בגירוש מהדירה, וב"ככה זה נגמר" מצד מייגן.

דון דרייפר אומר אמת. שוב. מי היה מאמין. דון ומייגן (צילום מהאתר הרשמי)

והגירוש הזה הוא כנראה מה שמביא את דון, סופית, להבין שהמצב כבר לא יכול להמשיך יותר. לא השעמום בבית, לא השמועות על גאון הקריאייטיב שנבעט מהחברה של עצמו ואפילו לא הכבוד העצמי שלו גרמו לכך שהוא יחליט לעשות מעשה – מייגן היא הקש ששובר את גבו של דון. וזו בחירה מעניינת ביותר. דון נפגש עם המתחרים ומקבל הצעה לעבודה חדשה. בדרך, אנחנו מגלים (בהטעייה נהדרת ביותר) שדון אכן לא מתפתה לבחורות זרות שמציעות לו את עצמן בבתי מלון, והולך לעשות, כמה מדהים, בדיוק את מה שאשתו ה"משוגעת" עושה – מבקר את הבמאי שלו, את רוג'ר, ומטיח בו האשמות בנסיון נואש לקבל את עבודתו בחזרה. הוויכוח ביניהם נגמר בצורה לא פחות מנפלאה, כאשר רוג'ר נכנע ואומר "אני מתגעגע אליך" ומציע לדון להגיע ביום שני. מה זה אומר? ההשערה שלי הייתה מיד שרוג'ר התכוון "בוא ביום שני ונדבר", דון כנראה חשב אחרת.

ובינתיים, בטי נפגשת עם חברה מהעבר – פרנסין. כל כך מהעבר שהיא מכנה אותה "בטי דרייפר". הילדים של פרנסין כבר גדולים מספיק כדי שהיא תשתעמם בבית ותלך לחפש לה קריירה (חלקית, אמנם, אבל שלושה ימים בשבוע במשרד זה טירוף בפני עצמו לאשה נשואה, מבחינתה של בטי). למה היא צריכה לעשות את זה? האם העובדה שהיא מגדלת ילדים ומטפלת בבעלה היקר לא מספיקה? האם היא לא חשה שזכתה בפרס הגדול, כפי שהיא כמובן צריכה להרגיש? קשה להאמין שבטי מאמינה למילים של עצמה באמת, אבל מכיוון שזה העולם היחיד שהיא מכירה, היא יוצאת מיד להציל אותו, ומצטרפת לטיול הכיתתי של בובי, כדי להוכיח לעצמה איזה אמא נפלאה היא, וכמה היא לא צריכה שום דבר בעולם מעבר למשפחה המושלמת שלה. והיא עושה הכל כדי להצליח בכך, כולל דיון על דרקולה, פרנקנשטיין וחבריהם במלוא הרצינות, ואפילו שתיית חלב טרי מהדלי. בטי, אין ספק, נואשת להצליח במשימתה.

אבל בטי, שתמיד הייתה מרוכזת בעצמה, מפספסת את מה שברור לכל – שיש לה בן שמעריץ אותה וגאה בה, ומעשה ילדותי אחד שלו (אגב, כל אמא נורמלית הייתה מעריכה את העובדה שהבן שלה נתן אוכל לילדה שלא הביאה שום דבר חוץ מממתקים), והיא כבר מיואשת, ומוציאה על הילד המסכן את כל הכעס. הם לא אוהבים אותי, היא בוכה להנרי. כי זה הרבה יותר קל מלפקוח את העיניים ולראות את האמת. בטח בסיוטיה הגדולים היא מדמיינת את עצמה במשרד.

הילד והילדה. בובי ובטי (צילום מהאתר הרשמי)

הארי קריין, שמאז ומעולם מרגיש שאיש לא מעריך אותו או את המחלקה שלו (טיפ: אולי תהיה קצת פחות מגעיל, באופן כללי), הולך על טקטיקה חדשה ודי נואשת בעצמה, כדי לנסות ולקבל הכרה: הוא משקר ללקוחות, חד וחלק, לגבי קיומה של טכנולוגיה שלא הייתה לו מעולם (האם זו הפעם הראשונה שמחשבים מוזכרים בסדרה?) וכנראה שגם לא תהיה בקרוב. למה הוא עושה זאת? כי הוא מקווה שאולי בשביל הלקוחות, הוא סוף סוף יקבל את מה שהוא רוצה. מה שהוא באמת מקבל, זה נזיפה מג'ים קאטלר שקורא לו "האדם השקרן ביותר שעבדתי איתו", אבל בסופו של דבר, קאטלר דווקא מתחיל להפנים את העובדה שאולי כדאי שמישהו יסתכל על מחלקת המדיה. האם הצעד הנואש של הארי ישתלם לו, וכולנו נזכה לראות את המחשב הראשון בתולדות סטרלינג קופר לדורותיה? אולי עוד נדע בקרוב.

דון, משוכנע שהוא חוזר לעבוד, מגיע למשרד. הרמז הראשון שלו לכך שמשהו לא בסדר הוא, שהמשרד שלו עדיין שייך ללו. הרמז השני הוא, שכולם בוהים בו כאילו היה רוח רפאים שחזרה מהמתים, כי לאף אחד אין באמת מושג מה הוא עושה שם. בזמן שדון מחכה לרוג'ר שיואיל בטובו להגיע, ורגע לפני שהוא נבהל ועוזב, מייקל מצליח לשאוב את דון פנימה לחדר הקריאייטיב והתגובות להמצאותו במשרד נעות בין הלם מוחלט להתלהבות ובקשות לייעוץ בענייני פרסום (או נישואין). התגובה הגרועה מכל היא של פגי, אגב, שהמרמור שלה מתחיל להפוך לרוע באופן כללי.

דון נשאר במשרד למשך זמן שנראה כמו שעות, ומרגע לרגע מבין שחזרתו לעבודה בכלל לא מובטחת, ושהשותפים מעולם לא דנו בעניין. למרות זאת, הוא נשאר בסביבה, ממשיך לתת פקודות למזכירתו לשעבר ומתנהג כאילו הכל רגיל. מרגע לרגע דון נראה יותר מביך, עצוב ונואש, בעיקר אחרי שהעבודה ממשיכה כרגיל והוא נשאר לבד בחדר.

ואחרי שנראה שדון הולך להיזרק החוצה בבושת פנים (התגובה של ג'ואן להמצאותו במשרד הייתה לא פחות מהיסטרית, כך גם זו של לו), גילינו שמבחינת ג'ים וג'ואן, דון בכלל מפוטר, שלמחליף שלו יש חוזה של שנתיים(!!!) ושרוג'ר, כשהוא רוצה, יודע להלחם ממש טוב. רוג'ר אומר את כל הדברים הנכונים, כולל העובדה שמאז עזיבתו של דון, החברה היא מדבר קריאייטיבי, ושלזרוק אותו לא יהיה כל כך קל, כיוון שמדובר בשותף. בסופו של דבר, מי היה מאמין, דון קיבל את עבודתו בחזרה.

אבל דון ממש לא חוזר למשרד כמנצח. הוא מקבל משרד אחר (לא סתם משרד, משרדו של ליין, שהוא – מילולית - זירת התאבדות), הוא חייב לעקוב אחר רשימה של מגבלות די משפילות, הוא לא יכול לשתות יותר אלכוהול במשרד, והגרוע מכל – יש לו בייביסיטר, לו אייברי, מחליפו. זה הרגע שבו ציפיתי שדון יהיה דון, יתפרץ על כולם בכעס ויספר להם לאן הם יכולים לדחוף את המגבלות שלהם. הרי יש לו הצעה ממקום אחר והוא יכול לברוח ולהתחיל מחדש. אבל דון מפתיע, ומשאיר אותנו עם סיום של מילה אחת – "אוקיי". בדיוק כמו באמירת האמת לסאלי ולמייגן, דון בוחר, לשם שינוי, לא לברוח אלא להתמודד, לתקן את מה שהוא הרס, ומבין כל הדמויות שניסו לעשות זאת בפרק, הוא היחיד שצעדיו הנואשים נתנו לו, כמעט לחלוטין, את מה שהוא רוצה. האם דון סוף סוף מצליח להשתנות באמת? פרקים יגידו.

נקודות למחשבה:

- נושא הליווי של "מבוגר אחראי" חוזר על עצמו בפרק. דון אחראי על מייגן, לו אחראי על דון ובטי היא ההורה המלווה בטיול. רק שהיא היחידה מבין השלושה שקיבלה את "התפקיד" בנסיבות הנכונות, אך מוכיחה שהיא בעצם ילדה קטנה בעצמה.

- פגי שוקעת עוד ועוד לתהומות המרמור והרחמים העצמיים, כשהיא מגלה שאפילו לא שקלו את מועמדותה לפרס הקליאו, בעוד מייקל קיבל מועמדות על לקוח שהיא העבירה אליו

אין עתידות, יש שאלות

- האם דון יצליח להציל את הקשר עם מייגן?

- איך בדיוק תיראה חזרתו של דון לעבודה, כשחצי מהמשרד שונא אותו?

- האם ומתי נראה פיצוץ מתבקש בין דון ללו אייברי?

- האם פגי תצא מביצת הדכאון שהיא שקעה לתוכה?

- האם מייגן תקבל אי פעם עבודה בהוליווד?

והפרומו

לפרק הבא