יום ראשון, 29 באפריל 2012

עונה 5, פרק 6: סיפורי מסעות

"It's not a destination, it's on a way to some place"

 
שלושה מסעות יש בפרק, שנקרא "מקומות רחוקים". שלושתם מתרחשים בו זמנית וכולם מושפעים מהחלטה אחת של דון, לקחת את מייגן לסוף שבוע ארוך במלון "הווארד ג'ונסון" – ההחלטה שמפצלת את הפרק לשלושה חלקים. וכמיטב המסורת הקולנועית, המסע האמיתי הוא לא פיזי, אלא נפשי, ולכן כל הדמויות מגיעות להבנה דווקא כשהן חוזרות הביתה, אחרי השינוי שעברו בחוץ. 

פגי
כביכול, המסע של פגי כבר נמצא בסיומו. היא הצליחה להפוך מילדה חסרת אונים לגבר בעולם של גברים. ולא סתם גבר, פגי הפכה לגרסה הנשית של דון דרייפר. קמע ההצלחה שלה הוא קופסה שקיבלה ממנו לפני פרזנטציה, היא מנפנפת את אייב מהדירה בלי לחשוב פעמיים כשהוא לא מרוצה מזה שהיא עסוקה מדי בשבילו, מתפרצת על לקוח ומאשימה אותו בחוסר הבנה של העבודה הגאונית שלה, כמו שדון עשה לא מעט פעמים, ובסופו של דבר מתנחמת בשתייה וביציאה לקולנוע באמצע היום, שם היא מסרבת לנשיקה מבחור שחולק איתה ג'וינט, ובמקום לאפשר לו לגעת בה, היא זו שבשליטה, אדישה ומתרחקת מכל גילוי של קרבה או רגש. נשמע מוכר? כי אם זה לא מספיק, פגי מסיימת את היום בשינה על הספה במשרד של דון. חיקוי מושלם. 

מי שמצליח להוציא את פגי מהמסלול הקשוח וחסר הרגש שלה, הוא מייקל, שמציג את עצמו כ"בן מאדים" – הסיפור שהוא מעדיף לספר לעצמו במקום האמת – שנולד במחנה ריכוז, מקום לא פחות הזוי ולא ייאמן ממאדים, ללא ספק. כנראה שלמרות שפגי מתמודדת עם העולם שלה כמו גבר, העולם האמיתי, האכזרי הרבה יותר, גורם לה להבין שאולי היא לא יכולה להתמודד איתו לבד ולכן היא מתקשרת לאייב, שגם מאשר שבאמת היו מחנות ריכוז. "אני תמיד צריכה אותך" היא אומרת. בדיוק כמו שהיא עצמה אמרה בסרט, על הלביאה בג'ונגל - She's not going to make it out there on her own

ובזמן שפגי מנסה לגדל רגשות מחדש, הסיפורים של דון ורוג'ר, המרכזיים יותר בעלילה, מתרחשים במקביל והפוכים אחד לשני כמעט במדויק. זוג אחד יוצא למסע בשמחה, עובר דרך כעס ומריבות ומסתיים בפיוס. הזוג השני יוצא למסע שלו בחוסר רצון, עובר בחוויה שלווה ונעימה ומסתיים בפרידה.

רוג'ר וג'יין
המסע שלהם הוא מסע תודעתי. אחרי שדון משאיר את רוג'ר בעיר ולוקח במקומו את מייגן, אין לו תירוץ להתחמק מארוחת ערב עם החברים הבלתי נסבלים של ג'יין. אחרי הארוחה והדיון במשמעות האמת, דיון שהנושא שלו מרחף מעל הפרק לכל אורכו, מתגלה התכנית האמיתית של ג'יין – לקחת LSD עם שאר האורחים. מסתבר שהיא אפילו סיפרה על כך לרוג'ר, והוא, כמובן, לא הקשיב לה.

ככה זה בסיקסטיז, הילדה רוצה סמים. רוג'ר וג'יין (צילום מתוך האתר הרשמי)

העובדה שהוא הוזה תחת השפעת סם לא מונעת מרוג'ר להמשיך לשתות ולעשן, ואם זה גורם למישהו לדאוג קצת לבחור, שכבר עבר שני התקפי לב, כנראה שגם ההזיות שלו עושות את זה. על רקע השיר של הביץ' בויז שמתנגן בחדר, "I Just Wasn't Made for These Times", הראש של רוג'ר דווקא מנגן שיר ישן. הוא רואה חצי מהשיער שלו שחור, ואת דון - זה שהעדיף לנסוע עם אשתו ולהפוך אותו ללא רלוונטי באופן רשמי – מאחוריו. כשהוא מסתכל על ג'יין, הוא רואה את עצמו רוקד איתה. ממש כמו מי שרואה את חייו מול עיניו. 

אבל לא רק שרוג'ר נשאר חי, הוא וג'יין גם עוברים את המסע שלהם בהצלחה. אחרי שהוא הוזה את אליפות הבייסבול של 1919, אליפות שהייתה מכורה מראש, ג'יין שמה קץ למפגן הרמאות השני – חיי הנישואין שלהם – שגם סופם היה ידוע עוד לפני שהתחילו. היא מודה שהיא רק חיכתה שרוג'ר יעשה את זה קודם. למחרת בבוקר, רוג'ר עוזב. בלי המריבות והצעקות שכבר דמיין שיגיעו.

דון ומייגן
אחרי שגילה שהוא חי לצד אשה הרבה יותר דומיננטית ומעורבת מבטי, דון מנסה להחזיר לעצמו קצת מהשליטה שהוא כל כך אוהב. אבל מייגן לא מוכנה לסבול את זה בשקט. המסע של שניהם הוא פיזי – אל מלון הווארד ג'ונסון ובחזרה, אבל מה שמשתנה, זו מערכת היחסים שלהם, בעיקר מהצד של דון. 

בעוד העבודה של פגי מפריעה לחיי הזוגיות שלה, למייגן יש את הבעיה ההפוכה בדיוק – היא לא מצליחה לעבוד ברצינות, כי היא אשתו של הבוס. וכשהיא מנסה להסס ולא לנסוע איתו מיד, הוא משתמש בסמכות שלו – "I'm the boss, I'm ordering you". וזו רק ההוראה הראשונה שהוא מנחית עליה בנסיעה הזו. 

כשהם מגיעים למסעדה במלון, הוא מכריח אותה לקחת את הקינוח שהוא רוצה, ומנסה להכריח אותה לאהוב אותו, רק כי הוא אוהב אותו. מהר מאוד הויכוח עובר מגלידות להטחת האשמות הדדיות, ודון פשוט לוקח את האוטו ועושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב – בורח. ועד שהוא מספיק להתעשת ולחזור – מייגן כבר לא שם, או בשום מקום אחר שדון יכול לחשוב עליו. 

דון נזכר בחזרה שלהם מקליפורניה עם הילדים, אחרי שהציע נישואין למייגן. "אני לא רוצה שהחופשה תיגמר", אומרת סאלי, ודון שורק את "I want to hold your hand"  של הביטלס. בזכרון הזה, דון מתגעגע לזמן שבו הכל היה פשוט, ממש כמו השיר. גם הוא היה רוצה להישאר בחופשה הזו, שהייתה מלאה אושר ותקווה לעתיד. 

ג'נטלמן אמיתי משאיר את אשתו בשום מקום ובורח. דון ומייגן (צילום מתוך האתר הרשמי)

בסופו של דבר, דון חוזר הביתה ומרגיש הקלה כשהוא מגלה שמייגן שם. אבל את כל הצעקות והמריבות האלימות שרוג'ר כל כך שמח שנחסכו ממנו ומג'יין, קיבלנו דווקא אצל הדרייפרים. היא מזועזעת מכך שהוא השאיר אותה לבד, ולא מוכנה להסתכל עליו אפילו. אבל הוא הבין, סוף סוף, שהוא לא יכול בלעדיה ושהעובדה שהיא איתו לא מובנת מאליה. "חשבתי שאיבדתי אותך, חשבתי שאת מתה", הוא ממלמל שוב ושוב. במקרה הזה היו כעסים, כי עדיין יש אהבה. לרוג'ר וג'יין פשוט כבר לא אכפת מספיק אפילו כדי לריב, וכנראה זו הסיבה שבניגוד לפרידה שלהם, דון ומייגן מצליחים להמשיך הלאה, וכשהם מגיעים למשרד, נראה שהם עברו את המסע בשלום, אולי אפילו מחוזקים יותר. 

וכשנדמה שהשקט שאחרי הסערה הגיע, ברט קופר התעורר. "לקוח יצא אתמול לא מרוצה כי השארת ילדה קטנה לנהל הכל". כנראה שגם לדון יש בעיה לתמרן בין חיים אישיים לעבודה. פגי חולפת על פניו של דון, לבד. סטן, מייקל ומייגן עוברים יחד בכיוון ההפוך. נראה שאחרי המשבר האישי, דון עומד לעבור משבר מקצועי, וזו רק ההתחלה. 


 נקודות למחשבה:

לאורך כל הפרק יש רגעים של כפילויות וסימטריה.
- ברגעי ההתפכחות של שני הזוגות, הם נמצאים באותו מצב פיזי - ג'יין ורוג'ר נמצאים על הרצפה כששניהם חולקים את הפריים ונראים דומה – בחלוקים ומגבת על הראש. לאחר מכן, דון ומייגן שוכבים גם הם זה לצד זו על הרצפה, כשהוא לבוש לבן ובג'קט כהה, והיא לבושה בחולצה חומה עם שרוולים לבנים – משלימים זה את זו.

- כשמייקל מספר לפגי על ילדותו ולא מעז להביט בפניה, היא שואלת "יש עוד כמוך?" הוא עונה שלא הצליח למצוא כאלה, אבל דמותו משתקפת אליו בחזרה מהחלון, ורומזת שיש עוד כמותו בחוץ. 

- כשדון משכנע את מייגן לצאת לחופשה, הוא עומד מול הזכוכית של אחד החדרים, ורואים אותו כפול – אחד מול מייגן ואחד מאחוריה. כאילו דון הוא שני אנשים שלוחצים אותה משני הכיוונים – הבוס והבעל.

- אייב אומר לפגי בתחילת הפרק "שיהיה לך יום מחורבן", רוג'ר סוגר את הפרק ב"הולך להיות יום יפה". 

וגם:
- פגי אומרת בפרזנטציה "לילדים יש זכרונות", וכנראה זו הסיבה שמייקל מנסה לשכנע את עצמו שנולד במאדים. 

- אגב מאדים, הסיפור של מייקל מזכיר את תיאורו של ק.צטניק את אושוויץ כ"פלנטה אחרת".

- אגב יהודים, מייקל לא לבד. ג'יין מצטטת את אבא שלה ביידיש, אייב אומר לפגי שיקנה לה קופסת סוכריות חדשה ו"אגיד ברכה" (בעברית). 


אין עתידות, יש שאלות

- האם הפרידה של רוג'ר וג'יין הם צעד נוסף בדרך לאיחוד שלו עם ג'ואן?

- האם כל ענייני המוות סביב רוג'ר רומזים למותו הקרב?

- האם המריבה של דון ומייגן הם תחילת הסוף, או עוד שלב בחיזוק הקשר?


והפרומו
לפרק הבא

יום ראשון, 22 באפריל 2012

עונה 5, פרק 5: האיש שהיה לו הכל

"I have nothing, Don".

אחרי הפרק הנשי בשבוע שעבר, מגיע תורם של הגברים לעמוד במרכז, כל אחד מהם נמצא במקום אחר בחיים שלו, ביחסיו עם העובדים האחרים בחברה ובעיקר במערכת היחסים עם בת זוגו והם עומדים על סקאלת אושר/ אומללות, שבקצה אחד שלה נמצא קן – המאושר ביותר, בקצה השני נמצא רוג'ר – האומלל ביותר, ובאמצע – דון, ליין ופיט, שבו מתמקד הפרק והוא האחראי הכמעט בלעדי לעובדה שאחוות גברים, אין בפרק הזה. פיט האומלל מתאמץ להרוס את כל מה, ובעיקר מי, שנקרה בדרכו, ומוצא את עצמו חסר כל.

מהרגע שאנחנו מכירים אותו, פיט קמפבל רוצה להיות דון דרייפר. הוא מנסה להתקרב אליו, רואה בו מודל לחיקוי ודעתו חשובה לו מאוד. בפרק הזה, פיט הוא בעצם כמעט דון של לפני כמה שנים – אדם שנראה מבחוץ שיש לו הכל - מצליח בעבודה, חי בפרברים, איש משפחה שלא מסתפק באשתו או מנהל איתה מערכת יחסים טובה, ובסופו של דבר מרגיש שאין לו כלום. אבל את מה שהופך את דון למי שהוא – הכריזמה, ההערצה, הכשרון והיכולת להשיג כל אשה שירצה – אין לו. והוא לומד את זה בדרך הקשה. כמו הסרט שפותח את הפרק וגם נקרא על שמו, סיגנל 30, אם הוא לא יעשה שינוי בקרוב, חייו של פיט עומדים בפני התרסקות. 

פיט לומד נהיגה. בכיתה הוא פוגש את ג'ני, תלמידת תיכון ונמשך אליה, ובכך מזכיר לנו למה בכלל הוא רוצה לנהוג - כדי להשתחרר מהתלות בטרודי וברכבת, ולהיות מסוגל להגיע הביתה מתי שמתחשק לו – כלומר, מאוחר מאוד, כפי שחברו ייעץ לו בפרק הראשון. בינתיים, הוא לא מצליח לישון ומקשיב לקול טפטוף הברז במטבח. טרודי לא שומעת כלום, אין מה שמפריע את מנוחתה (עדיין?). הוא קם, מתקן את הברז וחוזר לישון מרוצה.

זוג אחר שנמצא ביחסים לא כל כך טובים, הם ליין ואשתו, רבקה. אבל בניגוד לפיט, ליין עדיין מנסה לרצות את אשתו, שרק רוצה להרגיש כמו בלונדון, והולך איתה לצפות במשחק כדורגל בחברת אנגלים אחרים (ולא סתם משחק, אלא זה גמר גביע העולם, בו אנגליה מנצחת את מערב גרמניה). למרות שלא ממש רצה להיות שם, ליין דווקא מרוויח מכל העסק, לפחות מקצועית, כשהוא מצליח להשיג פגישה עם יגואר, כדי להביא אותם לחברה. כשהוא מספר על כך לשותפים האחרים בהתרגשות, כולם מתלהבים, מלבד פיט, שאפילו מחקה אותו ואת ההתנגדות הידועה שלו לבזבוז כספים על לקוחות גדולים. 

דון מנסה להתחמק מארוחת הערב אצל הזוג קמפבל, ומבקש ממייגן להתקשר ולבטל. מייגן, שדווקא רוצה ללכת, לא מוכנה לעזור ומודיעה לדון שהוא מוזמן לדבר עם טרודי בעצמו. הנה עוד משהו שבטי לא הייתה מעזה להגיד לעולם. כשדון מנסה לבטל את ההשתתפות בארוחה, טרודי אומרת, בלי להתבייש, שאין לה שום כוונה לוותר על כוכב הערב, היא לא מוכנה לשמוע תירוצים ולדון אין ברירה. "חבל שבעלך לא יודע לסגור עסקה ככה", דון צוחק(?) 

פגי פוגשת את קן במסעדה והוא לא מציג בפניה את האיש שהוא נפגש איתו. מאוחר יותר הוא מספר לה שמדובר במוציא לאור שאולי יפרסם את סיפורי המדע הבדיוני שלו. לקן יש שם עט וחיים שלמים מחוץ למשרד, אשתו מנסה לארגן לו את הוצאת ספר והוא, כמו שראינו עד עכשיו בסדרה, תמיד שמח בחלקו.
רוג'ר בא לתת לליין טיפים לקראת הפגישה הקרובה עם יגואר. הוא מתייחס לעצמו, מקצועית, בלשון עבר. הוא מעביר את הסודות שלו הלאה, מבין שהשיא מאחוריו אבל גם מוותר לעצמו על העתיד. 

פיט מנסה להתחיל עם ג'ני. ממש לא במקרה, הם עומדים ליד ארון הגביעים של בית הספר, כשפיט מנסה לרשום לעצמו הישג חדש. הוא מצליח להכניס לשיחה את המרמור האישי שלו – אולי יום אחד גם את תעברי לעיר, ואז תתחתני ותחזרי לכאן – כאילו מדובר בגזירה שמגיעה יחד עם חיי הנישואין, או לפחות זה ככה בשבילו, בתור מי שגדל בעיר ואוהב אותה. 

דון ומייגן מתכוננים לצאת לארוחת הערב אצל פיט וטרודי. מייגן שוב שולטת בעניינים – מצווה על דון לא לשתות וגם שולחת אותו להחליף לג'קט ספורט שהיא קנתה לו. בדבר אחד היא לא מצליחה לשכנע אותו – שיכול להיות להם כיף להתייחס לקולגות כאל חברים ולהעביר איתם ערב נעים. 

ערב מהנה עם, תזכירי לי מי אלה? דון ומייגן (צילום מתוך האתר הרשמי)

פיט משוויץ בסטריאו החדש והגדול שלו, שנשמע "כאילו יש תזמורת זעירה בפנים". זה מה שאמור לעניין אותו, לגרום לו אושר בחיים ולהיות מקור לגאווה - עוד חפצים שימלאו את חיי הבורגנות שלו. פיט נרגש כשדון מגיע – אחרי הכל, הוא רק חיכה להזדמנות להרגיש שהוא חבר, אפילו אם שניהם יודעים שדון ניסה להתחמק מהארוחה הזו. מייגן מביאה אל פיט את הגעגועים הביתה – בראוניז מהעיר, אבל טרודי לא נרגשת כמוהו. היא מרוצה מחיי הכפר החדשים שלה. קן ופיט מחזרים אחרי דון – פיט נותן לו את המשקה שלו, קן מדליק לו את הסיגריה. פיט אפילו לא מסתיר את התרגשותו ומתוודה בפני דון שהעובדה שהוא הגיע משמעותית מאוד עבורו. יותר ממי שכן הוזמן, בולטים דווקא שני זוגות שלא הוזמנו – רוג'ר וג'יין, ליין ורבקה. להלן, האומללים בנישואין.

בארוחה עצמה, דון ומייגן יושבים זה ליד זו וכך גם קן וסינתיה. פיט וטרודי, לעומתם, מרוחקים גם בסידורי הישיבה ונמצאים כל אחד בצד אחר של השולחן. השיחה בנושא המגורים בעיר לעומת הכפר (כולם גרים בעיר, כמו שפיט היה רוצה ולא יכול) מובילה לאזכור הרצח באוניברסיטת טקסס, שביצע צ'ארלס ויטמן (שלפני כן, רצח את אשתו. עוד אומלל?) ומשם, סינתיה ממשיכה ומספרת בהערצה על סיפור שכתב קן, שמזכיר את המקרה. גיבור הסיפור הוא רובוט, שלא יכול לשלוט במעשיו או בגורלו, ממש כמו חבורת הגברים שלנו, שהולכת ונשלטת על ידי הנשים. 

וכשהנשים הולכות למטבח לטפל בכלים ובקינוח, הכשלון של פיט נחשף לעיני כל – הברז שתיקן מתפוצץ ופרץ של מים שוטף את המטבח. זהו הרגע שבו אנחנו רואים עד כמה דון שוב מצליח במקום שפיט נכשל – בעוד פיט רץ להביא את ארגז הכלים שלו, דון כבר משתלט על העניינים, מוריד את החולצה ומתקן את הברז, "כמו סופרמן", אומרת סינתיה. כולם כבר מוחאים כפיים ופיט עוד לא סיים לחפש את הכלי המתאים בארגז. מסתבר שהמופע הזה מדליק את מייגן והיא נענית לנסיונותיו של דון לשכב איתה במכונית, באמצע הדרך הביתה. 

ליין נכשל בהשגת יגואר בארוחת הערב עם ידידו האנגלי, אדווין בייקר. רוג'ר ופיט משכנעים אותו להעביר אליהם את הטיפול בלקוח, מכיוון שהם יודעים את העבודה טוב יותר ממנו. ליין מסכים לוותר, אבל מאוכזב. רוג'ר מודה לפיט שהכליל אותו בתכנית, ובכך מוכיח סופית שוויתר על הנסיונות להוכיח את עצמו. הוא נכנע ומוותר על כבודו האבוד, לשמחת האגו של פיט.

אבל האגו הזה צונח, כשפיט מאבד את הסיכוי להצליח עם ג'ני בבית הספר, לטובת בחור בגילה – צעיר יותר ויפה הרבה יותר, שגם משפיל אותו עוד קצת כשהוא טועה לחשוב שהוא המורה לנהיגה.  

בנסיון להביא את תקציב יגואר לחברה, רוג'ר, דון ופיט נפגשים לארוחה עם אדווין בייקר. ארבעתם נראים מגוחכים מאוד בסינרי לובסטרים, כשהם מדברים על גבריות, כפי שהיא משתקפת בפרסומת אפשרית למכונית. מה שמעניין את בייקר זה לעשות קצת כיף. רוג'ר, המומחה לענייני הנאה מפוקפקת לוקח אותם ל"מסיבה", שבה הם מארגנים לו – ולעצמם – נערות ליווי. כנראה שבכל זאת יש לרוג'ר כישורים שאין להם תחליף. אחרי שבייקר, רוג'ר ופיט נעלמים עם הבחורות (לא לפני שנערת הליווי של פיט מעליבה את החוזק הפיזי שלו), דון נשאר לבד על הבר, והוא ממש לא מעוניין בהיצע הנשי שסביבו. מי היה מאמין.

הבחורה של פיט מנסה שלוש דמויות – את עקרת הבית הוא פוסל, כבר יש לו אחת כזו והוא ממש לא מעוניין בה. דמות הנערה התמימה מזכירה לו את הבחורה שדחתה אותו לטובת נער צעיר ולכן גם בה הוא לא מעוניין, אבל כשהיא עוברת לדמות מספר שלוש, האשה הכנועה שאומרת "אתה המלך שלי", הוא בעניין. כל מה שפיט רוצה להרגיש, זו חשיבות. 

בדרך הביתה, במונית, דון ופיט נשארים לבד אחרי שהלקוח המרוצה עוזב. פיט, שמבין שדון דרייפר שהוא רצה להיות כבר לא קיים, בז לו על כך שהפך ל"נזירה". אתה, מכל האנשים, הוא אומר. דון מייעץ לו לא להרוס את נישואיו ולשכוח ממה שקרה ופיט לא מבין למה הוא מקבל הטפת מוסר ורוג'ר לא. "רוג'ר אומלל". דון עונה "לא חשבתי שאתה אומלל" (זו הסיבה לבגידות, מפי המומחה). "יש לי הכל", פיט עונה בציניות. אבל למרות הכל, דבר אחד שפיט כן מקבל, זה כבוד וכנות נדירים מדון, שמבקש ממנו ללמוד מהטעויות שהוא עצמו עשה. 

רוג'ר מצווה על קן לעזוב את הכתיבה ולהתמסר לעבודתו בחברה. קן אומר שהוא כותב רק "כי אשתי אוהבת את זה", מה שמחזק את הרעיון שרוג'ר מקנא בו גם על ההצלחה (הרי גם רוג'ר כתב ספר, ועליו אף אחד לא דיבר) וגם על העובדה שיש לו אשה אוהבת. "כשהעבודה הזו טובה, היא מספקת את כל צרכיך", הוא אומר, וכנראה מתכוון גם לחוויה שעברה עליו בערב הקודם. רוג'ר מרגיש שאם נגזר עליו להחליף הצלחה ואהבה באומללות ומפגשים אקראיים עם זונות, לפחות הוא לא רוצה להיות היחיד שסובל. מאוחר יותר קן מגלה לפגי שפיט הוא זה שהלשין לרוג'ר על הכתיבה. כלומר, גם פיט לא ממש מעוניין להיות האומלל היחיד בחבורה. איכשהו, במקום להפוך לגבר מוצלח וכריזמטי כמו דון, פיט הצליח להפוך ללוזר כמו רוג'ר. 

פיט נכנס לישיבת השותפים ואומר "אני רואה שכולם כאן" למרות שליין עוד לא בחדר. כשליין נכנס, הוא מספר בזעם שאשתו של בייקר גילתה על החגיגה שגרמה להם לאבד את הלקוח. מכיוון שהשיחה לא נאה לגברת, הוא דואג להוציא מהחדר את ג'ואן, אבל כיאה לעוד אשה ששולטת במתרחש, היא מקשיבה להם מבחוץ. פיט מזלזל בליין הנסער, לועג לו ("אדווין לא הזמין אותך כי הוא חשב שאתה הומו") ומתנשא עליו עד כדי כך שליין מבקש לסגור את החשבון במכות. כיאה לחבורת גברים בחדר אחד, אף אחד לא מספיק אינטליגנט כדי לעצור את הרעיון וקופר, דון ורוג'ר דווקא מעוניינים לצפות בקרב. וכך פיט חוטף, פשוטו כמשמעו, את המכה האחרונה ומוצא את עצמו חבול ומדמם על הרצפה. 
יאללה מכות. פיט (צילום מתוך האתר הרשמי)

ולמרות שפיט נפגע הרבה יותר, ג'ואן בוחרת לטפל דווקא בליין, מביאה לו קרח ומעודדת אותו. אתה שונה, היא אומרת, בצורה חיובית. נראה שהיא מחזירה לו שיחת עידוד אחרי זו שהוא נתן לה כשהגיעה לביקור בפרק השני, אבל הפעם הוא הולך צעד נוסף קדימה, ומנשק אותה. אולי כי סוף סוף מישהי גורמת לו להרגיש טוב עם עצמו, ואולי בגלל דבריו של פיט. מיד לאחר מכן הוא מתנצל. "על מה?" היא שואלת. "כולם פה רוצים לעשות את זה לפיט קמפבל". היא משדרת שכלום לא קרה, אבל פותחת את הדלת כדי שכלום גם לא יקרה. וזה למרות שכולם פה רוצים לעשות את מה שהוא עשה. ולא רק לפיט קמפבל. 

דון ופיט נשארים שוב לבד, הפעם במעלית. "אנחנו אמורים להיות חברים", פיט מתלונן על המריבה, ושוכח שמי שמחריב את היחסים בין כולם, זה הוא. "אין לי כלום, דון", הוא אומר, ונאבק בדמעות. ואכן, אין לו כלום. לא אושר בנישואין ולא יכולת להשיג ילדת תיכון, לא אהדה בעבודה ולא בית בעיר, כפי שהוא אוהב, לא יכולת לנצח בקרב מכות ואפילו לא את היכולת לתקן ברז, בלי שמישהו אחר יעשה את כל אלה בצורה טובה ממנו. הבעיה היחידה של פיט היא, שהוא לא עושה דבר כדי להיות מאושר בחייו, ועדיין לא מבין למה הוא לא מצליח.

ולמרות ההצהרה שהוא "משאיר את הכתיבה לכותבים", קן כותב סיפור חדש, בשם עט חדש, שבהחלט לא שייך לז'אנר המדע הבדיוני, אלא מציאותי מאוד – איש שיש לו תזמורת זעירה, וחיי הכפר גורמים לו לעצב גדול. 



נקודות למחשבה:

- רגע חצי משעשע, כשדון הוא זה שמתקן את שם הרוצח ל"ויטמן" בארוחה, פלוס מבט מהיר ממייגן 

-  ג'ואן חזרה לעבודה. האם הם יודעים שהיא עזבה את גרג? 

- דון תמיד בגד בבטי עם בחורות דעתניות ומלאות בטחון. אולי זה כל מה שהוא חיפש באשה, כי עכשיו הוא נשוי לאחת כזאת, ולא בוגד בה.

- כל ההתרחשויות שסובבות סביב מכוניות, כביכול תחום גברי, מציגות דווקא שליטה נשית – פיט נגרר אחרי ילדת תיכון שמנפנפת אותו, דון מנסה לפתות את מייגן (שגם נוהגת) במשפט "בואי נעשה תינוק", במונית, פיט חוטף על הבגידות שלו באשתו וכל הנסיון להשיג את יגואר נכשל בגלל אשה עצבנית אחת.

- מישהו מצליח לדמיין את בטי דרייפר עומדת במטבח מול פרץ המים ומצחקקת עם הבנות?



אין עתידות, יש שאלות

 - האם לפיט יהיה מספיק שכל כדי לשנות את חייו, או שהוא צפוי להמשיך בחיי ריקבון?

- האם הנשיקה של ליין הייתה מעידה חד פעמית, או שהוא מתכוון לרדוף אחרי ג'ואן, עכשיו כשהיא לבד?



והפרומו



יום ראשון, 15 באפריל 2012

עונה 5, פרק 4: כוח נשי

"I want you to go and never come back"
- "Damn it, Joanie. They need me"
- "Well, then it works out because we don't"

 
הפרק הרביעי מתרחש בצלו של רצח האחיות בשיקגו, אבל באופן הפוך לחלוטין, ואולי דווקא כסוג של תגובת נגד לחוסר האונים של הנרצחות, הנשים בפרק הזה לוקחות את גורלן בידיהן, ללא צורך בגבר שיציל אותן או ייתן אישור למעשיהן. ויותר מזה, כל הגברים בחייהן מוצגים כחלשים או בכלל לא נוכחים. 

דון ומייגן מגיעים לעבודה. דון חולה ובקושי מצליח להשחיל מילה בין שיעול לשיעול. מייגן תופסת ממנו מרחק והוא אומר לה, בצחוק, "אם את חושבת שתהיי בטוחה שם לבדך..." אבל בכך בעצם מציג את התפיסה הישנה שהפרק עומד לערער – אשה לא צריכה גבר כדי להרגיש בטוחה. למעלית נכנסת בחורה בשם אנדריאה, ומיד נמרחת על דון, אותו היא מכירה מהמשרד הקודם. דון הנבוך מציג את אשתו, ששואלת אותו עד מתי זה יימשך. מסתבר שזו לא הפעם הראשונה שהם נתקלים במאהבת לשעבר. "יש מקומות שבהם נפגוש אנשים שאני עבדתי איתם", היא מחזירה לו.

ג'ויס מביאה למשרדים תמונות שלא הותרו לפרסום מזירת הרצח. דווקא לפגי ולמייגן אין בעיה לראות אותן, אבל מייקל לא מוכן להסתכל ומתעצבן על כל הסיפור בצורה קיצונית.

את ג'ואן אנחנו פוגשים לראשונה בפרק דרך תנור אפייה. היא נכנסת לתפקיד עקרת הבית המושלמת לרגל שובו של גרג הביתה לחופשה ומכינה עוגה. כדי להזכיר לנו שהיא ממש לא עקרת הבית המושלמת, העוגה נכשלת. גייל, אמא שלה, מכינה אותה למצב אפשרי שבו גרג בגד בה במהלך המלחמה. כמובן שהיא לא רואה את זה כמשהו רע, אלא משהו טבעי שקורה במלחמות. את ג'ואן זה לא מטריד בכלל. 

סאלי מתקשרת אל דון והשיחה ביניהם ממחישה עד כמה היא גדלה והתבגרה – היא תקועה לבד בבית עם סבתא פולין, אמא של הנרי, ושונאת אותה. על הדרך היא משמיצה את בובי אחיה (נמצא במחנה ו"משתין במכנסיים" – עוד גבר חלוש) ואת הנרי ("הוא כל כך חשוב") ומתמרדת נגד העובדה שהיא לא מרשה לה לחיות בחוסר הגבולות שאמא שלה מאפשרת לה. השיחה ביניהם מסתיימת כשסטן ומייקל מגיעים לדבר על קמפיין הנעליים של באטלר. הרעיון לקמפיין הוא "סודות של נשים", כשאחת מתפעלת מנעליה של השנייה, וזו לא מגלה לה מהיכן קנתה אותן. שלושה גברים בחדר, מדברים על עולם של נשים בלבד, לשם שינוי. דון שואל מה לגבי האפשרות של סיפור סינדרלה לקמפיין אבל הם מורידים אותו מהרעיון בטענה שזו קלישאה. מאוחר יותר, הם נפגשים עם הלקוח, שאוהב את הקמפיין ומחמיא למייקל, עד כדי כך שהמחמאה עולה לו לראש והוא מציע להם את סיפור סינדרלה, בגרסה האפלה שלו – אשה שנרדפת על ידי גבר בחושך, כשרק נעל אחת לרגלה. הגבר הרודף מעניק לה את הנעל השנייה והיא מרוצה, למרות שהיא יודעת שהיא בסכנה. הקמפיין הזה הוא ההפך הגמור מהראשון – אשה חסרת אונים שנתונה להצלתו של גבר לעומת שתי נשים שבטוחות בעצמן ובעולמן, והעובדה שהלקוח בוחר באופציית סינדרלה (ושדון מציע אותה בכלל) מראה שגם הוא עדיין לא מבין את המציאות הנשית החדשה. 

גרג מגיע הביתה, ג'ואן ממשיכה במשחק הרעייה האידיאלת, פותחת את הדלת בשמלה ובתסרוקת ונראית מאושרת. היא מציגה בפניו את קווין התינוק ולכאורה המשפחה שלמה ושמחה. "יש לך הכל", אומרת לו גייל, רגע לפני שהיא מסתלקת עם התינוק ומשאירה את זוג היונים לבד. 

דון מתנצל בפני מייגן על תקרית הבוקר, וחושב כנראה שבכך הוא מסיים את הסיפור, אבל מייגן לא מרפה ממנו וטוענת שהוא מביך אותה, בתור זו שנשואה לו עכשיו. לא יכול להיות, היא אומרת, שכל התיאבון חסר הזהירות שלך הוא באשמת בטי. מייגן היא הראשונה והיחידה שמראה לדון שיש לו בעיה רצינית. שלא לומר, התמכרות. ובעוד בטי פשוט העדיפה להתעלם מהמצב או להדחיק אותו, מייגן לא מוותרת על השקט שלה. כשדון מתקשר אליה מהפגישה, היא יושבת בכסא שלו במשרד ואומרת לו מה לעשות – לך הביתה לנוח, אל תעשן. היא לחלוטין מנהיגה את הקשר הזה. 

גרג מספר לג'ואן שהוא צריך לחזור לויאטנם לעוד שנה, ולא לעוד 40 יום כפי שהיה אמור. היא כועסת וחושבת ששיקרו לו, אבל הוא מנסה להרגיע אותה. בערב, כולם יוצאים לארוחת ערב עם הוריו של גרג ושם ג'ואן מגלה לתדהמתה (אחרי מפגן גבריות של גרג מול המלצר שלא מחרף את נפשו במלחמה ומעז להתלונן) שהוא התנדב ולא הוכרח לחזור. כדי להעמיק את הסיטואציה, מיד מגיע נגן האקורדיון של המסעדה ומזכיר לכולנו שזו לא הפעם הראשונה שגרג מעמיד את אשתו במצב משפיל.


שוב השפלה ושוב אקורדיון. ג'ואן וגרג (צילום מתוך האתר הרשמי)
עוד גבר שכבר הרבה זמן ממשיך להידרדר ולאבד את הכבוד שלו הוא רוג'ר. הפעם, הוא שוכח שהיה צריך להתכונן לפגישה עם מוהוק ושאין לו שום קמפיין להציג. הוא הולך אל פגי ומנסה לשחד אותה לעשות את העבודה בשבילו. פגי, שנראית ממש כמו רוג'ר בימיו הטובים – יושבת עם רגליים על השולחן, שותה וצוחקת, בעוד הוא עומד לפניה, די מושפל – מנצלת את ההזדמנות ובמפגן בטחון עצמי נדיר ומדהים לוקחת את כל הכסף שיש לו בארנק – 400 דולר. 

מערכת היחסים בין פולין לסאלי ממשיכה להתקל בקשיים, כשפולין הופכת קשוחה יותר ויותר – מכריחה את סאלי לאכול ומכה אותה כשהיא מנסה לקרוא את העיתון. על הרצח היא לא רוצה לספר לה (למרות שהיא לא מפסיקה להתעסק בו) ומתפארת בחינוך הנוקשה של אביה שהיה מכה אותה רק לשם החינוך, אבל את סאלי זה מזעזע והיא לא מוותרת וגונבת את העיתון, מה שגורם לה כמובן לסיוטים. כשהיא מדברת על כך עם פולין (ששומרת על הבית באמצעות סכין), רואים שכל החינוך הגברי הקשוח שקיבלה מאביה כנראה לא ממש הועיל – יש בה משהו מאוד חולני וחסר רגש, שמתבטא באופן שבו היא מספרת לסאלי על הרצח (ובמקום להרגיע אותה, מפחידה אותה יותר) בכמעט הנאה, וכדי לעזור לה לישון נותנת לה כדור במקום לנסות ולהרגיע אותה. כנראה שגם אבא של פולין לא היה ממש גבר מוצלח. 

דון המזכירה נשארת במשרד בערב, מכיוון שאין לה דרך להגיע הביתה להארלם ואחיה לא מרשה לה לנסוע בסאבוויי. פגי, שכידוע לא נתונה לאיסוריו של אף גבר, לוקחת אותה אליה (החבר שלה לא נמצא). כנראה שדון היא האשה היחידה שעדיין נתונה לשליטתו של מישהו אחר, אבל בהיותה אשה שחורה כנראה שגם השלב הזה בשחרורה יגיע באיחור. גם אצלה בבית אין גבר דומיננטי – אין לה אבא ואמה היא זו שמנהיגה את הבית. פגי השיכורה מנסה להתחבר עם דון בטענה שהנשים צריכות לדבוק זו בזו, ומספרת לה שגם היא הייתה מזכירתו של דרייפר בעבר ושהיא יודעת עד כמה קשה להיות יחידה בין אנשים שונים ממנה. היא שואלת את דון אם היא חושבת שהיא מתנהגת כמו גבר, היא לא יודעת אם היא רוצה להתנהג ככה. אחרי 6 שנות מאבק, היא הצליחה למצוא את הבטחון והכוח שחיפשה כדי להתמודד בעולם גברי, ועכשיו היא לא יודעת אם זה בכלל שווה לה. אולי היא צריכה להצליח דווקא בהתנהגות נשית. כשהן הולכות לישון, פגי זורקת לפח את כל הדיבורים שלה על אחווה נשית ולא בוטחת בדון כשהיא נשארת לבד עם התיק שלה, שבו, שתיהן יודעות, נמצא הון קטן במזומן. אז אולי פגי מצליחה להיות פמיניסטית, אבל היא עדיין קצת גזענית.  

המזכירה של דרייפר? זה כל כך 1960. פגי ודון (צילום מתוך האתר הרשמי)

בבית, חולה וקודח מחום, דון מופתע לגלות את אנדריאה בפתח הדלת. הוא מנסה להיפטר ממנה, אבל היא חוזרת ומצליחה לפתות אותו. כשהוא מנסה לומר לה שעשה טעות ושהוא לא רוצה לראות אותה שוב, היא לא מוותרת ומזכירה לו שהוא אוהב את הטעויות האלה ושהוא אדם חולה. בתגובה, דון חונק אותה למוות ומחביא אותה מתחת למיטה, כשרק נעל אחת מציצה, ממש כמו בקמפיין סינדרלה שלו. בבוקר, כשמייגן מגיעה לטפל בו, מסתבר שהיא הייתה לצדו כל הזמן ושאין שום דבר מתחת למיטה והכל היה הזיית חום, ומריבות של דון עם עצמו. "את לא צריכה לדאוג לי", דון אומר ומתכוון ליותר מהשפעת שלו. יכול להיות שהגישה של מייגן ניצחה את זו של בטי? 

ג'ואן הופכת מהאשה המושלמת והמרצה שרצתה להיות, לאשה החזקה והדעתנית שהיא באמת. בשלב הראשון היא צורחת על גרג ולא מקבלת את החלטתו לחזור למלחמה, ומתנגדת לנסיונות של גרג ("לי יש את הפקודות שלי, לך יש את שלך") ושל אמה ("את אשת חייל וצריכה להקריב") לפייס אותה. בשלב השני, בצורה הכי ישירה שיש, היא דורשת ממנו לעזוב את הבית ולא לחזור לעולם. ויותר מזה, היא מודיעה לו שנמאס לה לנסות לגרום לו להרגיש כמו גבר (ואלוהים יודע כמה היא ניסתה) ושהיא והתינוק לא זקוקים לו. "מעולם לא היית איש טוב. גם לא לפני שהתחתנו ואתה יודע על מה אני מדברת" – בפעם הראשונה, היא מעזה להזכיר לו, בלי למצמץ, שאנס אותה ושהיא זוכרת ולא סולחת. סוף סוף היא לא עוצמת עיניים ונותנת לו להמשיך להשפיל אותה. 

בסוף הפרק, ג'ואן נשארת עם קווין ואמה לבד בבית (היא כבר לא עקרת הבית המושלמת, ובאופן סמלי היא אפילו לבושה במכנסיים), במיטה אחת. סירנות משתוללות בחוץ וג'ואן לא מצליחה להירדם, כי כנראה שגם בראש שלה משהו זועק. אבל למרות הפחד, היא הצליחה, סוף סוף, להחזיר את השליטה בחייה לעצמה. 


נקודות למחשבה:


- הגיוני לחשוב שמייקל נרתע מהתמונות בגלל מוצאו היהודי. ההשערה ברחבי הרשת היא שאבא שלו כנראה היה בשואה. אבל בהנחה שמייקל בערך בן 25, יכול להיות שהוא עצמו היה שם. 

- סאלי צופה בטלוויזיה בפרסומת למשחק "Mystery Date", שעל שמו נקרא הפרק. במשחק, המיועד לילדות, פותחים דלת ובכל פעם נמצא מאחוריה בחור אחר. המשחק מרמז גם על רצח האחיות שלא ידעו מה מתחבא מאחורי הדלת שפתחו, וגם על הצורך הנשי המובן מאליו בגבר, שמתחיל להיעלם בפרק הזה. 

- ג'ואן היא ההפך מאמה – זו ננטשה על ידי בעלה וזו מגרשת אותו בעצמה מהבית. אבל אולי את ההבנה שהיא יכולה להצליח לבד, ג'ואן דווקא כן לקחה מאמה.

- סאלי מתחבאת מתחת לספה, ישנה. דון "מחביא" את אנדריאה מתחת למיטתו. אחת הבנות מצליחה להינצל מהרצח כי התחבאה מתחת למיטה. יש הקבלה בין שלושת המקרים האלה אבל לא הצלחתי להבין את פשרה. רעיונות?


אין עתידות, יש שאלות

- האם דרכה של ג'ואן חזרה אל רוג'ר סלולה או שהיא תלך עם החד הוריות עד הסוף?

- והאם דון "רצח" סופית את הצורך הבלתי נשלט שלו לבגוד?

 
והפרומו
 


יום ראשון, 8 באפריל 2012

עונה 5, פרק 3: העולם שייך לצעירים


"None of you want any of us to have a good time just because you never did"

- "No. We're worried about you"


שנת 1966 היא תחילת הסוף של שנות השישים, ותחילת שיא המהפכה, תחילת התקופה שמעבירה את השליטה לדור הצעיר. אם עד עכשיו ראינו את העולם של עובדי סטרלינג קופר דרייפר פרייס מנוהל על ידי המבוגרים, עכשיו הם מתחילים להפוך ללא רלוונטיים. כבר בפרק הראשון והשני ראינו קצת מתח בין הצעירים למבוגרים והוא מתגבר מאוד בפרק השלישי. יחד עם המהפכה הצעירה, גם שוויון ההזדמנויות מתחיל להכנס פנימה בפרק הזה.

בסצנה הראשונה אנחנו מוצאים את בטי – זו שלא קיבלה אפילו שניית מסך אחת בפרק הקודם – ומבינים למה. היא לגמרי ראויה לפרק משלה. בטי המשיכה להידרדר מהעונה הקודמת, ועל הבגדים הדודתיים המשעממים שהתחילה ללבוש, הוסיפה גם משקל עודף, ויחד עם תסרוקת איומה ואיפור מוגזם, הפכה למישהי שבטי דרייפר לא הייתה מעזה להיראות איתה ברחוב. כשהילדים לא מצליחים לסגור את השמלה שלה, היא מחליטה להשאר בבית.

בניגוד מוחלט אליה, בסצנה הבאה מייגן מחליקה בקלילות לשמלה שדון סוגר בלי שום בעיה. היא מדברת עם אמא שלה בטלפון ומעבירה את המכשיר אל דון, שלא מבין אותה בכלל. הם מדברים בשפה שונה. בפגישה עם הלקוח מהיינץ במסעדה, נראה שגם מייגן מדברת בשפה שונה מהשאר. הם מבוגרים, היא שואלת על הבת המתבגרת שלהם, שאליה היא קרובה יותר במנטליות – מייגן היא היחידה שמזהה את שם השיר של הרולינג סטונס –" "Time is on my side. ואכן, הזמן באמת נמצא לצידה, ולטובתה.


רולינג סטונס בקמפיין לשעועית. ברור. מייגן ודון (צילום מתוך האתר הרשמי)



הארי משיג פגישה עם המנהל האישי של הסטונס ומגיע לבשר על כך לדון, אחרי שהוא עובר את מזכירתו החדשה – בחורה שחורה, שנשכרה אחרי הפרק הקודם, וגם לה קוראים דון (Dawn). את הארי זה מבלבל, את רוג'ר זה מצחיק. הארי מנסה להרחיב את היציאה עם דון גם לארוחת ערב, אך הוא מסרב (האם הוא שמע את סיפור החיקוי של מייגן ולכן הוא דוחה אותו, או שפשוט אין לו עניין להסתובב עם הארי?)

פולין, אמא של הנרי ואשה שמצדיקה מאוד את שמה, מגיעה לנזוף בבטי על כך שלא התלוותה אליו לאירוע בערב. כמובן שהיא מוצאת את בטי משועממת ואוכלת מול הטלוויזיה. היא מיד מאבחנת את מצבה של בטי – נהיה לך נוח ואת מוותרת לעצמך. היא מדברת מנסיון וממליצה לבטי על כדורי דיאטה. בטי, שכנראה מתגעגעת כרגע לימים שהייתה נשואה ליתום, לא מאבדת את העשתונות ושואלת את חמותה השמנה לא פחות, "למה את לא לוקחת אותם?" כשהיא הולכת לרופא, הוא מכנה אותה "אישה בגיל העמידה" והיא נראית מזועזעת אבל לא אומרת דבר. גם הוא חושב שהבעיה שלה נובעת כנראה משעמום ואומללות, אבל מוצא אצלה בעיה אחרת – גידול. כן, בטי, דוגמנית לשעבר, אישה מהממת ומוקפדת עד לא מזמן, הפכה לאשה מבוגרת עם בעיות בריאות.  
בטי מגיעה הביתה עם הבשורה והנרי לא נמצא שם. במקום להתקשר אליו, היא בוחרת להתקשר דווקא אל דון, היא רוצה לחזור לעבר חסר הדאגות שלה ולכן כשהוא קורא לה "בירדי", כמו פעם, היא נרגשת. "תגיד את מה שאתה תמיד אומר", היא מתחננת כמעט. "הכל יהיה בסדר", הוא מבטיח. אבל הכל בעצם כל כך שונה מהימים שהיא הייתה בירדי שלו.

פגי נלהבת מכך שדון קורא לה לחדרו, כי היא חושבת שמדובר במשהו שקשור להחתמת הסטונס על קמפיין היינץ – אבל בסופו של דבר מתברר שהוא בסך הכל רצה לתת לה אחריות מקצועית נוספת – לשכור קופירייטר חדש שישרת את מוהוק איירליינס שמחזירים את התקציב שלהם לחברה. כשהיא מחפשת את המועמד המתאים, סטן ממליץ לה לא ללכת על מישהו מוכשר מאוד, כדי שלא תמצא את עצמה עובדת תחתיו, כיוון שהוא גבר. אבל פגי לא מרגישה מאוימת במיוחד מנוכחותו של אף אחד אחר. היא בטוחה במקום שלה.

בטי מגיעה למרפאה ושם פוגשת את ג'ויס, חברה מהעבר שבקושי מזהה אותה, בגלל המשקל העודף והלבוש. ג'ויס, שמסתבר שגם לבעלה קוראים הנרי, באמת חולה ונמצאת בטיפולים, ומבקשת להפגש עם בטי לארוחת צהריים. בטי נרתעת, כנראה מנוכחות המחלה שאולי מאיימת גם עליה, ונמצאת כל כך קרוב. בסופו של דבר היא מסכימה. הן שותות תה (ג'ויס לא מרגישה את טעם האוכל) ובטי שואלת על המחלה. היא מרגישה שהיא לא יכולה להשאיר את הילדים עם דון ומייגן או עם הנרי ואמו, מכיוון שכך "הם לעולם לא ישמעו עלי מילה טובה". מעניין שבטי בכלל לא חושבת שמצב כזה יכול להיות באשמתה. מגדת עתידות מגיעה וקוראת בעלי התה של בטי. "את נשמה גדולה", היא אומרת לה. "את חשובה מאוד לאנשים סביבך". בטי מתחילה לבכות – למרות שמגדת העתידות אומרת את ההפך ממה שהיא אמרה. האם היא מופתעת?

כמה קלוריות יש בכוס תה? בטי פרנסיס (צילום מתוך האתר הרשמי)
מייקל גינזבורג, קופירייטר יהודי, מגיע לראיון עם פגי ומיד חושב שהיא המזכירה. כל מה שמעניין אותו הוא לפגוש את דון, אבל פגי מתעקשת שהוא זה שהיא אמורה להרשים. ליד מייקל, פגי נראית בעצמה מבוגרת – היא לא מבינה את הגישה שלו, ובטוחה שאם דון יראה איך הוא מתנהג, הוא ישנא אותו, ואותה על שהביאה אותו אליו. אבל רוג'ר מתעקש לקחת את מייקל לעבודה, כי מסתבר שעובד יהודי גורם לחברה להיראות מודרנית, יחד עם מזכירה שחורה שכבר יש להם, כמובן, ולפגי אין הרבה ברירות.

דון והארי הולכים אל מאחורי הקלעים בהופעה של הרולינג סטונס, שטרם הגיעו. כולם מעשנים, למרות הכיתוב "לא לעשן" על הקיר, וכל האזור מלא נערות מתבגרות שמחכות ללהקה. דון, האדם היחיד בחליפה, נותן כסף לשומר כדי שיודיע לו מתי הלהקה מגיעה, והשומר עונה לו "אני מבטיח, אתה תדע" – הרי בשנייה שהם יגיעו, ההיסטריה תתחיל. דון לא מבין את זה, כנראה.

בחורה צעירה (מאוד) בודקת שדון והארי לא שוטרים (אחרת, מה יש להם לעשות שם?) כשהיא רוצה לעשן ג'וינט וגם מציעה להם ממנו (דון מסרב, הארי מסכים). היא והחברה שלה שואלות במה הם עוסקים. תחום הפרסום מוכר להן מהסדרה "bewitched" והן ממש לא יודעות מי זה צ'רלסטון הסטון. כשהארי והחברה נכנסים פנימה, לחדר הלהקה, דון נשאר לבד עם הבחורה הצעירה, וזו הפעם הראשונה שאנחנו רואים אותו מתנהג הפוך מבדרך כלל, ולא מנסה להתחיל איתה, ויותר מזה – היא האשה הראשונה בסדרה שלא מעוניינת בו. הוא מדבר אליה כמו אבא, מנסה להבין מה היא מוצאת בלהקה ומה היא מתכוונת לעשות כשתראה אותם. "אנחנו דואגים לכם", הוא אומר. אנחנו, ההורים, המבוגרים. אולי דון חושב על הבת שלו בעוד כמה שנים.

בטי רוצה לשכב עם הנרי, אולי כדי לנצל את החיים, אולי כדי למצוא חן בעיניו כדי שיזכור אותה לטובה אם תמות. "עבר יותר מדי זמן", היא אומרת – בגלל המשקל (הרי היא לא מרשה לו לראות אותה יוצאת מהאמבטיה אפילו), או תוצאה של שעמום כללי? "חשבתי שזה מה שרצית", הוא אומר לה. אחר כך היא חולמת על הילדים בבית, בלעדיה, לבושים שחורים ואוכלים ארוחת בוקר שאמא של הנרי הכינה. היא מנסה להתנצל בפני סאלי ולא מצליחה. על מה היא מנסה לבקש סליחה? על שמתה? על האמא שהייתה בעודה בחיים?

הארי רץ אל דון בהתלהבות ומספר שהצליח להחתים את הלהקה. אבל מסתבר שהלהקה רק עכשיו הגיעה. כנראה שגם הארי מספיק זקן כדי לא לדעת איך הרולינג סטונס נראים, ושאין שום סיכוי שהם היו מגיעים ואף אחד לא היה צורח. גם לו נמאס מחיי המשפחה שלו, הוא משועמם וחושב רק על הבנות בהופעה, כולן צעירות, רוצות ליהנות ועל סמים. הארי חולם על כולן – על מייגן, על הבנות, רק על ג'ניפר, אשתו, הוא מדבר בחוסר התלהבות. אותה ג'ניפר שרק לפני כמה שנים התחנן שתתן לו לחזור הביתה.

למחרת בבוקר, מייגן – הכי לא בטי שיש, כאמור – מסתובבת בבית בלבוש מינימלי ומנסה להעיר את דון. הוא מספר לה על מצבה של בטי והיא בהלם, אבל מוכנה להתמודד עם מה שיבוא ואפילו לקחת אליה את הילדים במקרה הגרוע ביותר. דון אפילו לא רוצה לדבר על אפשרות כזו. לא מתחשק לו לצאת החוצה אבל מייגן מבינה טוב מאוד מה הבעיה שלו – אתמול כשרצית ללכת להופעה זה לא היה יותר מדי, אבל כשאנחנו הולכים לפגוש את החברים שלי פתאום יש לך בעיה. כנראה שדון לא מעוניין לבלות את היום עם ילדים צעירים שאין לו שום שפה משותפת איתם, ולהרגיש זקן.

במשרד, דון מראיין את מייקל, ומחזיק מודעה מתיק העבודות שלו, שמציגה דירה שנראית בדיוק כמו זו שהוא גר בה. פגי לחוצה ולא נותנת למייקל לדבר – דון גוער בה על כך. הוא מחבב את מייקל, שמעריץ אותו מאז "המכתב" על חברות הסיגריות שפרסם. כשהוא יוצא מהחדר, דון מחמיא לפגי על העבודה הטובה שעשתה ומבקש ממנה לשכור אותו. היא מנסה להבין את ההתנהגות שלו, שהייתה שונה לחלוטין מול דון, אבל מודיעה לו שהתקבל לעבודה. בדיוק ברגע הזה, שניהם עומדים במסדרון וביניהם, במרחק, נמצאת המזכירה החדשה. משמאל לימין, לפי סדר הקבלה לעבודה – אשה קופירייטרית, אשה שחורה, בחור יהודי. בסטרלינג קופר של 1960 לא היו מאמינים.

בטי והנרי נשארים בבית ומחכים לצלצול הטלפון ולבשורות.כשהיא מקבלת את השיחה הגורלית, הוא עומד רחוק ממנה, אבל מיד מחבק אותה כשהיא מספרת לו שהיא בסדר. "אני סתם שמנה", היא אומרת. "אני לא רואה את זה", הנרי מתעקש. בטי מעירה שזה כי אמא שלו שמנה בעצמה. האם היא מפחדת להפוך למישהי שדומה לה?

פיט מכנס את כל החברה ומכריז על חזרת מוהוק איירליינס לחברה. הוא לוקח לעצמו את כל הקרדיט על המתרחש – אני הבאתי את התקציב, אני שכרתי קופירייטר לתפקיד (הוא לא היה מעורב בצעד הזה בכלל!) ולמרות שרוג'ר ינהל אותו, אני אדע את כל מה שהוא יודע. רוג'ר עוזב בכעס ודון יוצא אחריו כדי להרגיע אותו. "נמאס לי לנסות להוכיח שיש לי ערך במקום הזה" – איזה ערך בדיוק, לא ברור. הרי רוג'ר לא עושה כלום מאז שאיבד את לאקי סטרייק. אבל העובדה שבחור כל כך צעיר חושב שהוא הבוס שלו, מרגיזה אותו. דון מנסה להכניס אותו לפרופורציות ומספר שלבטי יש סרטן. למרות שהוא כמובן לא בטוח בכך, אבל הוא כנראה פסימי במיוחד, וכבר מתחיל לחשוב על חיי הילדים שלו בלי אמא, כמו שהוא גדל. "מתי הכל יחזור להיות נורמלי?" שואל רוג'ר. התשובה היא כמובן – אף פעם. הנורמלי בעולם של רוג'ר נגמר לתמיד, וכבר אין לו שליטה על מה שהיה בעבר. יש מי שמנהל את העניינים עכשיו, וזה לא הוא.

דון מתקשר לשאול למצבה של בטי, הנרי מופתע לגלות שדון יודע על המתרחש, והוא לא מרוצה מזה. הוא מעדכן שבטי בסדר ומיד ממהר להפטר מדון, אפילו בלי להגיד שלום. כשבטי שואלת מי זה היה, הוא עונה "אף אחד". יכול להיות שהנרי מתחיל להרגיש מאוים על ידי קודמו, או להבין שבטי עדיין זקוקה לדון בחייה. דון מספר למייגן את החדשות הטובות והיא שמחה. "את כל כך אופטימית", הוא מתפעל ממנה. למה שלא תהיה? היא בת 26 והזמן, כאמור, לצדה.

מייקל חוזר הביתה, לדירה פצפונת, עם אבא שמיד מדווח לו על שחקן עבר שמת. מייקל כמובן לא יודע מי זה, אבל מספר לו שקיבל את העבודה. האבא מברך אותו בברכת הכהנים בעברית, שפה עתיקה לפחות כמוהו. מייקל נבוך.

בסיום הפרק, סאלי ובטי אוכלות גלידה בשתיקה. בטי מנסה להתקרב אליה אבל לא יודעת איך. סאלי מבקשת ללכת לצפות בטלוויזיה – בניגוד מוחלט לכל הפעמים שרצתה להיות עם בטי, אבל זו רצתה להיפטר ממנה ושלחה אותה לטלוויזיה. אולי סאלי כבר ויתרה על בטי, שמתנחמת בשאריות הגלידה שלה, לבד. אומללוּת, אמרנו?

נקודות למחשבה:

- הבטחון העצמי של פגי השתנה מקצה לקצה. מספיק לראות איך היא מדברת עם רוג'ר ואליו, כאילו הוא שווה לה, לעומת הדרך המתנצלת שבה ביקשה ממנו את המשרד לפני שתי עונות. שלא לדבר על כך שאז הוא לא ידע כמעט מי היא, והיום הוא כבר "גאה בה". 

- דווקא בפרק שעוסק בפער דורות, לא רואים את קופר בכלל. אם דון ורוג'ר הופכים ללא רלוונטיים, קופר הוא כבר עם רגל וחצי בקבר, כנראה. 



אין עתידות, יש שאלות:

- האם חווית "כמעט המוות" שעברה על בטי תשנה אותה, ותהפוך אותה לאמא ורעייה טובה יותר? נראה שהיא משתדלת. 

- דון מנהל שלוש שיחות טלפון בפרק: אחת עם אמא של מייגן, שאותה הוא לא מבין, אחת עם בטי, שזקוקה לו, ואחת עם הנרי, ששונא אותו. האם הקשר בין השיחות הללו מרמז על קאמבק עתידי אפשרי של דון ובטי?

- בהמשך להידרדרות של רוג'ר, נותר רק לקוות שהוא לא הולך להפוך למאוד לא רלוונטי בקרוב, ולמות. זה ההימור שלי, אבל אני מקווה לטעות. 

והפרומו