"Jesus, Rachel, this is it. This is all there is, and I feel like it's slipping through my fingers like a handful of sand".
הפרק נפתח בהתייחסות לזקנה כאל דבר שלילי, כשג'ין, אבא של בטי, מגיע לבקר. בטי מודאגת משני דברים לגביו: הסכרת שלו ובת זוגו החדשה, שלדעתה רק מחכה לשדוד אותו בהזדמנות הראשונה. כמעט כל הדמויות עסוקות בפרק העשירי בהזדקנות, חולי ומוות, כשכל התהייה הזו מלווה, כרגיל, במוסר הלקוי הטיפוסי שלהן.
במשרדי סטרלינג קופר צופים בתשדיר תעמולה חדש של קנדי – דון מתאר אותו כ"קליל ונחמד ולא מטריד אותך בעניינים חשובים. והוא קליט". ניקסון, לעומת זאת, פוצח בתשדיר שלו בנאום משעמם על דולרים וסנטים. ברור לחלוטין מי מהשניים הוא הצעיר והמעודכן ומי הזקן הלא רלוונטי. ולא רק מבין המועמדים.
דון צופה בחוסר סבלנות במפגע הטלוויזיוני (כשהוא יושב בין שני גלגלי פילם, נראה כאילו אלו גלגלי המוח שלו שמנסים לעבוד). הוא מחליט שצריך לספר את הסיפור של ניקסון מול זה של קנדי: ילד נובוריש, מהגר חדש, שקנה את דרכו להארוורד, מול האיש שבא מכלום ובנה את עצמו – "אני רואה בו את עצמי", דון מסכם. בדחיפתו של רוג'ר, ההחלטה היא לייצר קמפיין שיכפיש את קנדי, אבל היי, בואו נצא לסוף שבוע ארוך קודם.
ורוג'ר לחוץ לצאת לסוף השבוע, כי יש לו תכניות. מונה ומרגרט נוסעות מחוץ לעיר וזו הזדמנות נהדרת להזמין את ג'ואן להשתובב. היא דווקא מציעה צפייה משותפת בסרט "הדירה" ולא סתם. ג'ואן מקבילה את עצמה בשיחה לדמותה של שירלי מקליין בסרט – נערת מעלית והמאהבת המי יודע כמה של הבוס הבוגדני, שמנסה להפטר ממנו אבל מוקסמת בכל פעם מחדש ובסופו של דבר מנסה להתאבד. רוג'ר דוחה את ההשוואה ובחוסר הרגישות הטיפוסי שלו, מעיר רק שאשה לא יכולה להפעיל מעלית, ועוד אשה לבנה.
 |
| ילדה של אבא. רייצ'ל (צילום מהאתר הרשמי) |
רייצ'ל מגיעה עם אביה לישיבה בנושא החנות והשינוי הצפוי לה. דון נותן לו נאום קצר (תוך כדי החלפת מבטים עם רייצ'ל) על כמה שהוא לא רלוונטי בגילו – הבת שלך ובני גילה, הם הקהל שלך, ואת הנכדים שלך לא תעניין בסיפורים על אולם השיש שאתה מחזיק בו כרגע. רייצ'ל מנסה להגן על כבודו האבוד של אביה – הוא בנה את עצמו מאפס, מי מכם יכול להגיד את זה על עצמו? כולם שותקים, למרות שכמה דקות לפני כן, דון הצהיר שהוא רואה בניקסון שהגיע מכלום, את עצמו.
כשדון מעדכן את רוג'ר על אובדן לקוח, הוא עונה במשפט שדון בעצמו אמר לפיט לפני כמה רגעים – ביום בו אתה מחתים לקוח, אתה מתחיל לאבד אותו. דון, מסתבר, לא ממש מאמין במשפט הזה אבל רוג'ר לא מתרגש במיוחד. כמו במקרה של קמפיין ניקסון, מה שמעניין את רוג'ר הוא הנאה ולא עבודה, ולכן הוא לוקח את דון לשכוח מהבעיות ולהשתובב עם דוגמניות שבאו להבחן בפרסומת. מסתבר שכשאלוהים סוגר דלת, הוא פותח שמלה.
רוג'ר בוחר לו זוג תאומות – אלינור ומיראבל – ומתחיל במסיבה. כשהוא שואל את מיראבל אם הוא יכול להרגיש את העור השקוף שלה, היא עונה שאין סיבה שלא, אחרי הכל, היא עובדת כאן עכשיו. היא אולי צעירה, אבל עדיין חיה בעולם שבו נשים ידועות כרכוש ציבורי במקום העבודה.
ואז מגיע התקף הלב, ובתזמון המושלם. כשמדובר באיש לא צעיר שמבלה את רוב זמנו ברביצה, שתייה ועישון, זה הרי היה חייב לקרות מתישהו. אבל זה לא קרה באמצע יום עבודה, לא עם ג'ואן (או חלילה, עם אשתו), לא בבית מלון יפה ומסודר. ההתקף תופס את רוג'ר ברגע הכי נמוך שלו מאז תחילת הסדרה – בשיאה של חגיגת שכרות עם ילדה שהוא לא מכיר, כשהוא עירום על רצפת המשרד, מול מנהל הקריאייטיב החשוב שלו. כנראה שהלב של רוג'ר מנסה להגיד לו משהו. לפחות בשלב הראשון הוא לא מבין את המסר ועוד קורא בשמה של מיראבל. דון מתעלם לרגע מהעובדה שהאיש סובל גם ככה, נותן לו סטירה ומודיע לו שמעכשיו הוא יקרא בשמה של אשתו, מונה. התקף לב או לא, חייבים להיות בשליטה.
 |
| מי בכלל ידע שיש לו לב? רוג'ר (צילום מהאתר הרשמי) |
כשפיט מגיע אל בית החולים, הוא ודון צופים בתשדיר חדש של קנדי שמכפיש את ניקסון. בזמן שבסטרלינג קופר חשבו שיחזרו מסוף שבוע ארוך ויתחילו לעבוד על הרעיון הגאוני שלהם, יש מישהו שכבר עשה את זה קודם, וקוראים לו קנדי. כמו ניקסון, החברה מפגרת אחרי המתחרים שלה, וממש כמו רוג'ר עצמו, לא עומדת בקצב וכושלת מול רוח צעירה.
בהשפעת החוויה המטלטלת שעבר, רוג'ר מתחיל לדבר על אנרגיות ונשמה, ממרר בבכי, אומר לאשתו שהוא אוהב אותה ואפילו מחבק את הבת שלו. בסצנה אחת, רוג'ר עושה ברצף את כל הדברים שהם הכי לא רוג'ר. התקף הלב מזכיר לו שיש לו לב.
ג'ואן, שנבהלה מהצהרת האהבה של שותפתה לדירה, ובחרה בבחור מבוגר לבלות איתו את הלילה, נקראת למשרד ומקבלת את הבשורה מקופר. היא כותבת מברק ללקוחות ובוכה תוך כדי עבודה. כשהם יוצאים מהמשרד, קופר אומר לה את מה שהיא לא אומרת לעצמה – את ראויה ליותר. אל תבזבזי את נעורייך על איש זקן. ומכיוון שלפנות בוקר אין מי שיפעיל את המעלית, הוא מבקש ממנה ללחוץ על הכפתור – מעין אישור לכך שג'ואן היא אכן נערת המעלית מהסרט, בדיוק כמו שטענה בתחילת הפרק.
ואם לרגע היה נדמה שדון למד מכל החוויה לקח על אהבה ונאמנות, כמובן שגם הפעם הוא מאכזב. הוא מגיע לביתה של רייצ'ל, ומגייס את כל הטרגדיה כדי להשיג את מבוקשו – הוא רגיש וחלש, תשוש ומיואש מהחיים – פתאום הוא מבין כמה הם קצרים ואיך הכל חומק מאיתנו עם הזמן. לא רק שהוא מצליח לשבור את ההתנגדות, דון אפילו גורם לרייצ'ל לבקש שישכב איתה. כן, בבקשה, היא אומרת.
כשהוא מגיע לדירה, דון מספר לרייצ'ל שהמפגש הראשון שלו עם המוות היה בגיל 15 והמתה הייתה הדודה שלו. אחרי שהוא מצליח להסיר ממנה את ההגנות, הוא מסיר חומה משל עצמו בתמורה ומספר לה על משפחתו ועל אמו. דון נותן לרייצ'ל את מה שאף אחד לא מקבל ממנו – את האמת.
עתידות (ספוילרים, בלע"ז):
שזה בעצם, דברים שקרו בפרק ויש להם קשר לעתיד
המשך עונה 1:
·
למרות שאין שום קשר לעלילת הפרק, דואגים מדי פעם להזכיר לנו את היחסים בין פיט ופגי, כדי להבהיר את עמדתו של פיט לגבי כל העניין – הכחשה גורפת, שבוודאי הייתה מגיעה לשיאה אם הוא היה יודע שנולד לו תינוק, ולהצדיק במידה מסוימת את בחירתה של פגי בנושא.
עונה 2:
· ולמרות שנראה כאילו רוג'ר הבין כמה דברים על אשתו והמשפחה שלו, ועם כל הצהרות האהבה, כל העניין לא מחזיק יותר מדי זמן, הוא עוזב את מונה ומתחתן עם ג'יין.
