יום רביעי, 2 בפברואר 2011

עונה 1 פרק 8: Sgt. Draper's lonely hearts club band



"we're supposed to be one person… she's just another stranger"


בעולם של שקרים ובגידות, רק הגיוני שתושביו יחלו במחלת הבדידות. פרק 8, שנקרא "The hobo code", על שם הנווד שפגש דון בילדותו, מתאר את הצד הזה בחיי הדמויות. 

מוקדם בבוקר יום עבודה רגיל, פיט נכנס למעלית ומיד אחריו פגי. בהמשך עולה גם עובד ניקיון שחור (מעלית השירות מקולקלת) והשלושה עומדים במעלית לפי סדר המעמדות: גבר, אשה, שחור. ובהתאמה כל אחד נושא בתפקיד הראוי לו: מנהל, מזכירה, מנקה. אבל כשפגי ופיט מדברים על הנושא שלשמו היא הגיעה מוקדם – הקופי שהיא כותבת – אנחנו מבינים שאולי, אולי, ההיררכיה הזו עומדת להתערער בקרוב.

פיט ופגי מנצלים את המשרדים הריקים ופוצחים בפעילות מינית על הספה. אותה ספה בדיוק עליה ניהלו את שיחת הצייד בפרק הקודם, שגרמה לפגי להתחרפן קשות.  פיט מספר לפגי על בדידותו ביחסים עם אשתו, איתה הוא מרגיש כמו עם אשה זרה. לאורך השיחה, מציץ מהצד רובה הציד שקנה, שמסמל את גבריותו כבר מהפרק הקודם, ושנדחה על ידי טרודי. בסוף השיחה, פגי קמה ואומרת לפיט: "אתה לא לבד בעניין הזה". משמע, אני פה בשבילך, או יותר מזה -  אתה לא היחיד, גם אני בודדה

זה רובה ציד, או שאתה פשוט שמח לראות אותי? פגי ופיט (צילום מהאתר הרשמי)

בינתיים, אנחנו מבקרים לראשונה מאז הצגתן בפרק הראשון את המרכזניות. אחת מהן, לויס, מגלה את חדוות הציתות לסאלווטורה ואמו, המנהלים שיחות באיטלקית כובשת. הוא כמובן מקסים ולא נשוי, היא מעולם לא ראתה אותו כיוון שהיא נעולה בכוך. לויס יוצאת להרפתקה במשרדים, מתחילה עם סאל ונפרדת ממנו ב"צ'או צ'או" ששמעה בשיחת הטלפון שלו. לאחר מכן, כדי שלא נתבלבל, סאל מעיר לעמיתו לחדר על סגנון הלבוש הגרוע שלו. הערה גברית טיפוסית שכל סטרייט היה נותן לגבר אחר.

ובצמרת החברה, דון נבהל לגלות שהוא נקרא לחדר המנהל, אבל מגלה שקופר קורא לו מסיבה טובה, או יותר נכון, 2500 סיבות. כתובות על צ'ק. אבל מקופר אי אפשר לצאת עם בונוס כספי בלבד, והוא ממליץ לדון לקרוא את "מרד הנפילים" של איין ראנד. ולא סתם קופר מזכיר את הספר הזה, שמדבר על עידוד כוח הפרט וזניחת רעיון הקולקטיב החברתי – על זה בדיוק הפרק כולו מדבר. 

טרודי מגיעה לבקר את פיט לרגל יום מעבר הדירה שלהם. פיט, המפוחד ממנה, מחביא את המשקה שלו במגירה. היא מתיישבת על הספה בחדרו, אותה ספה מהבוקר, ומפעילה מניפולציות רגשיות כדי לגרום לפיט לחוש אשמה על שהוא לא עוזר לה במעבר. כשהם מדברים, אגב, אין זכר לרובה. בניגוד לפגי, טרודי לא נותנת מקום לגבריות של פיט ומסרסת אותו, למרות שפיט טוען בפני חבריו שזה אחרת.

ובעוד פיט הוא כנראה הגבר היחיד בסביבה שנשלט על ידי אשה, אנשי הקריאייטיב מציגים את הקופי של פגי לבל ג'ולי. בשיא הפרזנטציה, דון נושא נאום נלהב על חירות האשה לבחור ועל השליטה שמוענקת לה – אבל הוא עדיין הגבר שמדבר בשם האשה ולפגי עדיין אין זכות לעמוד מאחורי הדברים של עצמה, ובעוד דון מדבר על "סמני את הגבר שלך", דווקא היא זו שמסומנת על ידי גבר – הקרע בחולצה שגרם פיט, איתו היא מסתובבת כל היום. יש לה עוד דרך ארוכה לעבור.

הקופי מתקבל ופגי מוזמנת להרמת הכוסית – לראשונה היא מקבלת את זווית הצילום הנמוכה המיוחלת ואיתה את הכבוד השמור בדרך כלל לדון וחשובי המשרד. בחברת המזכירות האחרות נקבעת יציאה חגיגית לבילוי משותף. הזדמנות נהדרת ללויס להתקשר אל סאל ולהזמין אותו להצטרף. 

אבל סאל בוחר להפגש עם אליוט, הלקוח מהצהריים. הם יושבים לארוחת ערב. אליוט מתפעל מניו יורק ומהבניינים מלאי האפשרויות. סאל מיד שואל אם זה ציטוט ממיוזיקל ("רחוב 42").  אליוט כנראה מקבל פה את האישור הסופי לכך שמדובר בחובב גברים, ומתחיל עם סאל בצורה מפורשת. סאל נחרד מהרעיון ובורח, לא לפני שהוא מספק לנו הודאה חלקית: חשבתי על זה, אני לא מעוניין. על משפט כזה עושים בימינו סרט שלם, ולכן אפשר להגדיר אותו כיציאה רשמית של סאל מהארון. ובסירובו לממש את רצונותיו האמיתיים, הוא גוזר על עצמו חיי בדידות. 

ובעוד סאל עסוק בהדחקות, חבריו לעבודה עסוקים בריקודים. כולם הגיעו לכבוד פגי, כמו שג'ואן מציינת בקנאה. כלת השמחה ניגשת בריקוד אל פיט ומבקשת שיצטרף אליה, אבל הוא דוחה אותה בטענה ש"אני לא אוהב אותך ככה" (איך ככה? רוקדת? שמחה? מתקדמת בחיים?)

לקראת סוף הפרק, מתרחש מפגן הבדידות של הדמות המרכזית – דון. הוא הולך לבית של מידג' במטרה להציע לה לנסוע לפריז, על חשבון הבונוס שקיבל, אבל אחד מחבריה פותחים לו את הדלת. דון מוצא את עצמו מבלה את הערב עם חבורת ביטניקים/ היפים בהתהוות, מעשן סמים ("אני מרגיש כמו דורותי, הכל פתאום בצבע") ומקשיב לתקליטים. 


למה לנסוע לפריז כשאפשר להשאר בבית מסטולים? דון, מידג' ורוי (צילום מהאתר הרשמי)
במהלך הערב הוא נזכר בנווד שהגיע לחווה בה גר בילדותו, וביקש אוכל תמורת עבודה. הוא תושב ניו יורק – מקום שנראה לדיק הצעיר כארץ רחוקה ובלתי מושגת. האמא מייחסת את נימוסי השולחן שלו למגורים בעיר ונותנת לו מטבע, האבא מציין שזו הסיבה שהוא בטלן, ולוקח את המטבע בחזרה – אחרי שיעבוד, יקבל כסף. בשיחה בין דיק לאורח הזר, אנחנו לומדים שדון נולד לזונה ושהנווד חי כך מבחירה – היו לו בית, אשה, עבודה ומשכנתא, אבל הוא הרגיש כבול לכל אלה – ממש כמו דון המבוגר. הוא מודיע לו שהמוות אורב לבית שלו, ומלמד אותו לקרוא את שפת הסימנים הסודית של הנוודים, שעל שמה נקרא הפרק – אוכל טוב, כלב בבית, איש לא ישר. 

דון מבין שמידג' ורוי מאוהבים, מבין שזה לא מקומו ומחליט לעזוב. מידג' מסרבת לבוא איתו לפריז והוא משאיר לה את הכסף שקיבל. הוא מגיע הביתה לילדיו הישנים, מעיר את בובי ומבטיח לו שלעולם לא ישקר לו. הוא נזכר בבוקר שבו הנווד עבד בחווה ולא קיבל את השכר שהובטח לו, ולכן משאיר את הסימן לפיו אדם לא ישר גר בבית. דון לא רוצה לחזור על הטעויות שאביו עשה, אבל בינתיים שוקע בטעויות חדשות משלו.

בסיום הפרק, פגי שוב מגיעה מוקדם למשרד ומחפשת את פיט, בתקווה למפגש נוסף. היא מתאכזבת לגלות שהוא לא הגיע, ומתחילה לעבוד. כשאנשים מתחילים להכנס, היא מכינה את עצמה למבט וחיוך, אבל הוא בכלל לא מביט בה. פגי שוב לבד.




עתידות (ספוילרים, בלע"ז):
שזה בעצם, דברים שקרו בפרק ויש להם קשר לעתיד
המשך עונה 1:
- פיט קורע את החולצה של פגי בטעות, והיא מסתובבת כל היום עם החולצה הקרועה. בפעם הבאה שפגי תסתובב עם בגד קרוע, זו תהיה החצאית שלה, וגם היא באשמת פיט: היא משמינה בעקבות ההריון.

- דון לא חווה אהבה אמיתית בחייו, אבל הוא לא עומד בדרכה של אחת: כשהוא מבין שמידג' מאוהבת ברוי ומקומה איתו, הוא מפסיק להגיע אליה.